close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אחר כך אפשר לישון עם חיוך בנשמה

    איציק אביב | סיפורים | התפרסם ב - 02.11.20

    ביום חמישי בערב צלצלת ואני כמעט מַתִּי מרוב התרגשות. אמרת, "שלום ורדה, זה אריה." לא ידעתי מה לענות. מחשבות לא טובות התרוצצו לי בראש. פחדתי שתאמר שמה שהיה ביום הקודם היה התפרצות חד פעמית, שאתה מצטער, שלא התכוונת, וגרוע מזה, שאין לך כוונות כאלה, ושאם הרגשתי שאתה מנסה לפתח איתי יחסים קרובים של גבר ואישה, זו היתה טעות, והאשמה כולה שלך, רצית רק להיות נחמד למורה שלך בחוג לכתיבה יוצרת. לבסוף שאלתי, "מה שלומך," ואתה אמרת, "אני רוצה מחר בערב לבוא אלייך." לא המתנת שאענה והמשכת, "אני רוצה להביא לך עוד שני סיפורים שלי, וגם שתנחי אותי ברמה אישית."

    המוח שלי התרוקן. פשוט כך. עשרים ותשע שנים אני חיה. בגיל שש עשרה מתחילות בנות לקבל טלפונים של בנים שמזמינים עצמם אליהן. בוודאי יש רבות שעוד קודם. אני מעולם לא קיבלתי שיחה כזאת. לא אני, הבטטה המהלכת. אני יודעת בתיאוריה מה עושים. קראתי וראיתי סרטים ודמיינתי. אבל איך יפלס גבר דרכו בים מפלי הבשר הרוטט שבוודאי יגעילו אותו. ועכשיו גבר רוצה לבוא אליי, ועוד ביום שישי בערב. לא שיש לי ניסיון עם גברים, אבל נראה לי שאם גבר בא לאישה בערב שישי, זה לא רק לעסקים.

    בוודאי תרצה שאקרא את הסיפורים שלך, שאעיר ואאיר. שיהיה. אבל משהו עשוי להתפתח. משהו חייב להתפתח. עובדה שאתמול, במכונית, נישקת וליטפת אותי. וזה היה במכונית בחוץ, כשכולם יכולים לראות. סוף סוף משהו יקרה לוורדה. מחר ורדה תהפוך לאישה. מה עושים עכשיו? אלוהים, תעזור לי, מה עליי לעשות? להכין את הבית? מה כבר יש להכין? יש לי עוגות ופרי וקפה וחלב ושתייה קרה. קודם כול אסדר את הבית, שלא תחשוב שיש לך עסק עם בלגניסטית. אין הרבה מה לסדר כי אין מי שיעשה אי סדר. בעיקר לאוורר את המצעים בחדר השינה. אמתח את הסדין היטב ואניח עליו את השמיכה הזוגית שלי.

    מה עושים עד הפגישה כדי שהיא לא תהיה כישלון? אני חייבת שמישהי תייעץ לי. רוחמה השכנה. רק היא. ראשית, היא בהישג יד. שנית, היא יודעת מה זה גבר. ושלישית, היא שמנה, ולכן היא תבין אותי. אם דן, גבר בנוי לתלפיות, לא נגעל ממנה, ולפני שהסטרואידים דפקו לו את הזין היה דופק אותה, לדבריה, משהו פחד, אז למה לך, אריה, לא יבוא עליי? למה שגבר נורמלי, ממוצע, סתם אחד כמוך, לא ירצה אותי.

    צלצלתי לרוחמה. עד שהוצאתי את המילים מפי, התפתלתי והתרגשתי וגמגמתי כאילו שוב אני מדברת איתך. בסוף אמרתי לה, והיא צרחה מרוב התלהבות.

    "מה עושים רוחמה? תייעצי לי," ביקשתי. ממנה אני לא מתביישת. אשאל אותה כל דבר שאני חושבת שצריך לדעת.

    "אני כבר אצלך, נשמה," היא אמרה, ותוך שלוש דקות הופיעה אצלי. "דבר ראשון מי זה," דרשה לדעת.

    סיפרתי לה שאתה גבר שלומד אצלי בחוג לכתיבה יוצרת, ושאתה בערך בעשר שנים מבוגר ממני, ושנראה שמצבך הכלכלי שפיר. ממתי אני מתייחסת למישהו לפי מצבו הכלכלי? אבל אמרתי את זה כדי לעשות רושם על רוחמה, כאילו בא אליי מישהו על רמה. טוב, מה אני אגיד לה, שאתה רוצה שאערוך לך את הסיפורים ואני בתמורה ארצה שתשכב אותי?

    "מה עושים רוחמה שיהיה מוצלח?" שאלתי.

    ורוחמה ענתה מיידית, "מתי הוצאת שערות ברגליים בפעם האחרונה?" כשראתה רוחמה שאין ממני כל תגובה נזפה בי, "נו, תראי כבר את הרגליים. אין לי את כל הלילה, ויש עוד הרבה עבודה לעשות."

    פתאום הבליחה בי ההכרה שמעולם לא הראיתי לרוחמה את הרגליים שלי, ושהיא לא ראתה אותי אי פעם עירומה. אבל למה עליי להתבייש? רוחמה, אחרי שרזתה, שקלה כמוני. עכשיו היא להערכתי עשרה קילו מעליי, והיא אינה גבוהה ממני. פשטתי את השמלה ונותרתי בתחתונים ובחזייה, מחכה לפסק הדין שלה.

    "ככה אי אפשר לקבל גבר," פסקה. נותרתי בתחתונים ובחזייה, מביטה בבטן הבלונית המשתפכת שלי.

    "תגידי את האמת, הרגליים שלי לא יבריחו אותו?" שאלתי.

    ורוחמה אמרה, "מה קרה לך? הרגליים שלך בסדר."

    "מה בסדר?" אמרתי. "כמו גזעים. ותראי איך הן נוגעות ומשתפשפות זו בזו."

    "עדיף ככה," אמרה רוחמה. "בתקופה שרזיתי נהיה לי צלוליטיס. שמנה שמרזה בבת אחת מקבלת עור מידלדל כזה ברגליים וגם בבטן, וגם חריצים. אצלך הכול מלא וחלק."

    רוחמה התגלתה במלוא מעשיותה. אני, במופע החשפנות שלי, כבר לא עניינתי אותה. היא ביקשה ממני נייר ועט וערכה רשימה. אחר כך ניגשה למטבח שלי ועשתה בו כמו בשלה. פתחה את המקרר, הארונות, התנור והמזווה, וחרצה את פסק הדין הסופי, "נשאר רק להביא בקבוק יין, פיצוחים ומפיות שולחן. אני אדאג לכול. תאמיני לי, הכול יהיה פיקס."

    בזמן שהיא ערכה את המסדר במטבח, לבשתי שוב את השמלה ושאלתי אותה, תוך השפלת עיניים, "רוחמה, איך מתנהגים עם גבר?"

    "קודם כול, מה שיותר חושך, שיראה מה שפחות," אמרה. "תביאי אותו לחדר השינה. לא בסלון. לשמנות כמונו לא טוב לעשות אהבה בסלון. אנחנו צריכות מיטה גדולה, וגם בגלל המשקל שלנו אסור שתהיי מעליו. תפתחי את הרגליים כמה שיותר, שיגיע ישר ולא יצטרך לעבור דרך כל השומנים. וכל הזמן להגיד לו מילים טובות, בוא אליי, אני רוצה אותך, אתה עושה לי טוב, גבר שלי. תניחי את הטוסיק שלך על כרית. וכמו שאמרתי, שיהיה חושך מצרים."

    מכל הוראות העשה ואל תעשה נהייתה לי עיסה בראש והרגשתי כמו לפני מבחן הסמכה לטכנאיות. שאלתי את רוחמה בקול שקט ומהסס, "זה באמת כל כך טוב? את נהנית?"

    במבט שרוחמה נעצה בי היה שילוב של חוכמת חיים עם עצב וגעגועים. היא אמרה, "האמת היא שכדי לגמור אחרי שדן יורד ממני אני צריכה לעשות ביד כמה דקות. אבל זה נעים שיש גבר מעלייך. אחר כך אפשר לישון עם חיוך בנשמה. זה חסר לי בזמן האחרון. דן, לקראת התחרות של מר ישראל, ממשיך לקחת את הרעל הזה בכמויות מסחריות, ולא רק הזין שלו התקלקל, גם הראש שלו כבר לא בזיונים. הראש שלו רק בתחרות."

    לא ידעתי מה לומר, ורוחמה התעשתה ראשונה ואמרה, "די, נעזוב את הבעיות שלי. מחר היום הגדול שלך. צריך לטפל בך. מה את מתכוונת ללבוש? את השמלה השחורה? היא בסדר, אבל לפעם הראשונה את צריכה שמלה עם כפתורים מלפנים, מלמעלה ועד למטה, שלא תסתבכי. ואל תלבשי תחתונים. יש לי שמלה בול עלייך, מהתקופה שלפני ההיריון, כשהייתי רזה כמוך."

    רק בשביל זה היה שווה הביקור שלה.

    "אני תכף אביא אותה ונראה איך היא עלייך," אמרה רוחמה ויצאה בלי לחכות לתגובה. אני כבר הרגשתי מותשת. מי יכול לשאת את כל המתח הזה. אולי אוותר. הרי כשתופיע אצלי אני אשכח הכול. אני כבר מזיעה. הרי ברור לי שלא אתפקד. די, אני צריכה להיות חזקה. אני חייבת לעשות מה שרוחמה אמרה לי ולהיות רגועה, ובטוחה בעצמי. אני אהיה מוכוונת מטרה. ביטוי מפוצץ, אבל זה מה שאני אהיה. מחר זה יקרה, אחרת אף פעם לא.

    רוחמה שבה עם השמלה, הורתה לי למדוד אותה והיא באמת הלמה אותי. הגיעה לי עד מעט למעלה מהקרסוליים, ורוחמה ניסתה לבדוק כמה כפתורים צריכים להיות פתוחים כשאני מקבלת את פניך. הרגשתי ששרידי היכולת להבין משהו נמוגים. כשהגיעה לכלל החלטה, הורתה לי להוריד את השמלה כדי שהיא תכבס ותגהץ אותה לכבוד החתן. לא קלטתי אם היא אמרה את המילה חתן ברצינות או בבדיחות דעת.

    איכשהו הצלחתי להירדם וקמתי שלא כהרגלי בתשע בבוקר. בדרך כלל, בשבע אני כבר אוכלת את ארוחת הבוקר שלי. אבל עכשיו לא נדבר על אוכל כי כבר חלה בי תמורה. אתמול בערב ובשעות של הלילה לא אכלתי כלום. איני זוכרת את היום שהלכתי לישון בלי לאכול. החל משבע בערב, כלומר מאז שצלצלת, לא אכלתי דבר ורק שתיתי מים. ועכשיו אני מרגישה מצד אחד רעב, מצד שני התרגשות שמשתקת אותי, עד שאיני יכולה אלא לשבת ליד שולחן המטבח ולאכול לחם מופשר ולשתות מים. אפילו קפה אין לי כוח להכין. ניסיתי לבצע כמה מטלות שאינן קשורות בביקור שלך הערב. בדקתי מחברות של תלמידים, ויצאתי מהבית לקנות עיתון של יום שישי. ניסיתי לקרוא, והנשמה שוטטה לה בעולמות אחרים.

    רוחמה הופיעה, זה היה בחמש אחר הצהריים, והוציאה לי שערות מהרגליים בשעווה חמה. סבלתי בשקט. אחר כך היא איפרה אותי ועשתה לי פן. כשסיימה הורתה לי להתלבש ואמרה, "בואי נראה אותך." היא סקרה אותי בקפידה עד שחרצה דין, "יבוא לו עלייך משהו פחד." ואני חשתי רק את הפחד. התיישבתי בכורסת הטלוויזיה בסלון ונמנמתי.

    רוחמה חזרה בשבע וחצי, וכהפתעה אחרונה הביאה שני פמוטים ובהם נרות אדומים גדולים. היא הניחה אותם על מפת השולחן, התרחקה מעט, העיפה מבט קפדני וערכה תיקונים אחרונים בכלי האוכל עד שנחה דעתה. "אם הוא צריך לבוא בשמונה," אמרה, "תוציאי את השתייה הקרה מהמקרר ברבע לשמונה, ואז גם תדליקי את הנרות." היא ניגשה אליי ופתחה שלושה כפתורים עליונים בשמלה, צעדה לאחור והביטה בי כמו בסחורה שמכינים לשיווק. "הוא ימות על החזה שלך," אמרה. פתאום שמתי לב שאני יחפה, ונזכרתי שלא התייעצתי עם רוחמה אילו נעליים לנעול והחלטתי להישאר יחפה למרות כפות רגליי הרחבות. אקבל את פניך יחפה.

    ומשהו אכן קרה כשניגשתי קלה, מרחפת ממש, לפתוח לך את הדלת בשמונה ורבע. עמדת בפתח, מביט בי בתימהון, לבוש במכנסיים לבנים ובחולצת תכלת עם כפתורים, מחזיק בידך שני קלסרים דקים. שיערתי שאלו הסיפורים שהבאת לי.

    חכה, קודם תמלא את חלקך.

    נכנסת והבטת מופתע בשולחן המכוסה במפה שחורה, בכיבוד, בנרות האדומים ובבקבוק היין האדום. האור העמום בחדר הפיק אווירה רומנטית קסומה. שתקת לא מעט זמן עד שאמרת, "כל זה בשבילי?" הוצאתי אותך מהמבוכה ושאלתי, "מה הבאת לי לקרוא?" ואז התעשתָ לגמרי. כשמזכירים לך את עניין הכתיבה, אתה הופך ענייני ומעשי להחריד. התיישבת על הספה בקצה הקרוב למנורה כי היית צריך את מרב האור להראות לי את מה שבגללו באת, ומהמבט שנשאת אליי היה ברור לי שאני צריכה לשבת לידך.

    "יש לי כאן שני סיפורים על גבר ואישה," אמרת, "שתי דמויות שהיתה להן השפעה על חיי והרגשתי דחף לכתוב עליהן." אני אמרתי, שמה שקובע הוא רק מה יוצא ולא כוונות הסופר. הייתי כמו סוחרת, שבשלב ראשון מבקשת לדעת מה מבוקשו של הלקוח, ומדגישה שזה אינו דבר של מה בכך, כדי ששכרה ייראה מוצדק יותר. "הבאתי שני סיפורים," חזרת על עצמך, והוספת שאתה זקוק ליד מקצועית שתנחה אותך ברמה האישית מעבר להדרכה בכיתה.

    בקיצור, ביקשת שאהיה העורכת הפרטית שלך, שאקרא את הסיפורים שלך, שאעיר על הסגנון ועל התחביר, בעיקר על התוכן, ובעצם על כל דבר שאמצא לנכון.

    ואז אריה שלי, הרגשתי – ועד היום טרם שאלתי אותך אם צדקתי בתחושתי – שאתה עומד להציע לי כסף תמורת שירותי העריכה שלי. כסף. כמו למורה פרטית. לפי זמן או לפי עמודים או לפי נוסחה שלוקחת בחשבון את שני המרכיבים. באותו הרגע, לפני שפצית פה להציע לי תמורה, אזרתי את כל האומץ בעולם. אלוהים היה לצדי. ייתכן שאילו הייתי מאחרת בחלקיק שנייה, הייתי נשארת במצבי הקודם.

    נטלתי את כף ידך והנחתי אותה על לחיי, ואחר כך על חזי, ואחר כך פשוט אחזתי את כף ידך בכף ידי ועמדתי על רגליי. איני יודעת איך התנהלתי בכזו קלילות, לא פשוט לי לקום מהספה במהירות. כשכף ידי עדיין אוחזת בשלך, משכתי אותך אחריי בעדינות אך בהחלטיות, והובלתי אותך לחדר השינה, בדיוק כמו שרוחמה ציוותה עליי לעשות, ושם נשכבתי על הגב, וזה קרה.

    אף שאני יודעת כסופרת, כקוראת, כצופה, כשומעת, כאדם מהיישוב כמו שאומרים, שעכשיו מצפים ממני לתיאורים מפורטים שאף פעם לא נמאסים גם אם אין כבר אפשרות למקוריות, אומר רק שהיה לי טוב מאוד. ואחרי שהסתיים הכול, ונחת קצת על שפעת הבשר שלי, קמת פתאום, כנראה חייכת את החיוך החצי ביישן והחצי ציני שלך, ואמרת לתוך האפלה, "עוד לא אכלנו כלום מכל מה שהכנת. אני רעב."

    "לך תאכל, אריה," אמרתי. "אני אשאר לשכב. ככה נעים לי. תאכל בנחת, אל תמהר. עבורך הכנתי את הכול. אני אחכה לך פה בסבלנות עד שתחזור."

    הלכת והותרת אותי לבד במיטה. הרמתי את רגליי העבות ועשיתי תנועות של רוכבת אופניים ברגליים, ושל מתאגרפת בידיים, והתאפקתי לא לצרוח בקולי קולות מרוב אושר, ועשיתי כמה סיבובים גם בידיים וגם ברגליים עד שהתעייפתי מהמאמץ ומההתרגשות, שרק אז התחלתי לחוש אותה ממש, ונחתי במיטה שומעת אותך אוכל ושותה בסלון, ועוד פעם חזרתי על תנועות הצהלה בידיים וברגליים עד שהתעייפתי לגמרי. הרגשתי צורך לקום ולפתוח את החלון ולהוציא את ראשי החוצה ולצעוק לכל העולם שוורדה עשתה את זה, ורדה אישה, ורדה השמנה אישה כמו כולן.

    ואחר כך חזרת שמח וטוב לב ובעיקר מלא מרץ, והתחלת מחדש, והיה עוד יותר טוב מאשר בפעם הקודמת. בכלל לא העליתי בדעתי שאפשר עוד פעם. המוח שלי התרוקן מכל מחשבה למעט כיצד להשתטות מרוב שמחה, ואחרי שנשכבת שוב על משמניי, התמלאתי שוב גלי שמחה והתחלתי להניע את ראשי מצד לצד, מצד לצד בלי הפסקה, בלי להתעייף, והתחלתי לדבר, ואין ספק שעליצות של שיכורים נשמעה בקולי. דיברתי ודיברתי, אלוהים יודע על מה. דיברתי והנעתי את ראשי מצד לצד, וראשך בין שדי. ואתה בוודאי חשבת שהשתגעתי, או שסתם נרדמת משועמם ועייף מפועלך. תישן חמוד שלי. מגיע לך. עבדת קשה, ויש שכר לעמלך. הפכת אישה שכמעט התייאשה מהחיים לאישה תאבת חיים.

    היה צלצול טלפון שלא פסק עד שהרמתי את השפופרת. זו היתה אמי. זה היה כבר אחרי תשע בערב, ועדיין לא צלצלתי אליה. היא שאלה מה קורה, ואמרתי שהכול בסדר, אבל כנראה משהו הורגש בקולי, נשמעתי מוזרה, והיא דאגה. פעם חשבתי שהראשונה שאשתף אותה תהיה אמא שלי. כשזה קרה, לא היה בי כל רצון וצורך לספר לה. הרגשתי שאם אספר לה, היא תציף אותי באינספור שאלות שאין בכוחי וברצוני לענות עליהן. וחוץ מזה, אתה שוכב עליי.

    פתאום התחשק לי לספר הכול לרוחמה. כמה שזה יישמע מוזר, רציתי שתלך לביתך ותשאיר אותי לבד כדי שאוכל לקרוא לה ולספר לה. בלי כל נקיפות מצפון שיקרתי לך ואמרתי שאמי תבוא עוד מעט להביא לי אוכל לשבת.

    כשהדלקת אור לראות היכן בגדיך, דבר ראשון משכתי עליי את הסדין, שלא תראה אותי במערומיי. שרק לא תראה בבירור עם איזה הר של שומן שכבת. ואתה דווקא הבטת בי בעיון, ואני אחזתי בחוזקה בשולי הסדין ומשכתי אותו עד סנטרי, והרגשתי במבטך החודר, והיתה לי תחושה שהסדין שקוף ושאתה רואה דרכו.

    "אל תשכחי לקרוא את שני הסיפורים שהבאתי לך ולהעיר עליהם. מה שיותר הערות יותר טוב," לא שכחת להזכיר לי את חלקי בהסכם הלא כתוב. הבטחתי לקרוא אותם במלוא תשומת הלב.

    אחרי שהלכת צלצלתי לרוחמה. עור התוף כמעט התפוצץ לי מצרחות השמחה שלה, כאילו היא עשתה את זה ולא אני, ותוך פחות מעשר דקות היא הופיעה אצלי. פתחתי לה את הדלת ערומה. ביום הזה אני כבר רגילה להסתובב ככה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר עבורי. הדבר הראשון שהיא אמרה לי אחרי שנכנסה לסלון היה, "לא אכלתם כמעט כלום." אחרי שהיא סחטה ממני כל פרט ובדל פרט, השתתקתי ורוחמה אמרה, "צריך לצאת לחגוג. אני מזמינה. ניסע לתל אביב ונקרע אותה. אני כבר חוזרת."

    המונית לקחה אותנו לרחוב השופטים בתל אביב, מקום הומה בצעירים. כולם הביטו בשתי הנשים שנראו כמו שתי דובות והחלו להתבדח על חשבוננו מכל הצדדים, ואני, נמצאת בפסגת השיגעון שלי, אמרתי, "אנחנו כבר אחרי הזיון."

    ישבנו ושתינו, ורוחמה שאלה, חצי שיכורה, "תגידי ורדה כפרה שלי, אם דן ימשיך עם השטויות שלו, תלווי לי את האריה שלך לפעמים?"

    איציק אביב

    איציק אביב, בעל דוקטורט מאוניברסיטת תל-אביב בהנדסת תוכנה, ותואר שני במדע המדינה. כותב על דמויות ואנשים, פרסם רומנים, ביניהם: הערמונים (תמוז), הבלש ומוכרת הפרחים (ידיעות אחרונות), הסכם עריכה (טרקלין), קיץ של מיליונרים (טוטם ספרים) וכן עשרות סיפורים קצרים ב'כל העיר' ירושלים (מבית שוקן- הארץ), ובאנתולוגיות ובמספרי סיפורים (חלקם זכו בפרסים).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 6
    • 10

    תגובות


    6 תגובות על “אחר כך אפשר לישון עם חיוך בנשמה”

    1. איה הגיב:

      מקסים.

    2. דורית הגיב:

      ארוך אבל קולח ומהנה.

    3. בועז הגיב:

      שנון, מצחיק, יופי.

    4. נועה אברהם הגיב:

      מסופר בחן וברגש רב.

    5. רותם ניר הגיב:

      נהדרת ורדה.

    6. פנינה הירש הגיב:

      סיפור בטוב טעם.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אֶת קוֹלְךָ הַקּוֹרֵא לִי

    רפאל תמנה
    הומאז' לפנחס שדה                ...

    נעים להכיר, גיורא פישר

    מאת: אמיר הילזנרט
    גיורא פישר הוא משורר, מורה לתנ”ך, ורפתן, ומושבניק שורשי שנולד במושב...

    ומן המקום שבו אני נמצאת

    איריס שני
    וּמִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת סוֹנֶטֶת הָרוּחַ עַל פָּנַי, וְטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית