close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אחרי המסיבה

    דפנה חיימוביץ' | סיפורים | התפרסם ב - 10.12.20

    בערב, אחרי שהתלמיד האחרון יצא החוצה עם ההורים שלו ועל הפנים שלו היתה מרוחה הריבה האדומה של הסופגנייה, וגם אנחנו כבר יצאנו ואימא אמרה “איזו מסיבה נחמדה,” נשמעה קריאה מפתח הדלת:

    “ההורים של חדווה, חכו. חכו רגע, אל תלכו! אני רוצה להראות לכם משהו.”

    חזרנו מופתעים. לא הבנו.

    “בואו, אתם חייבים לראות איך הבת שלכם קוראת. סופסוף היא תפסה את הקריאה!”

    הלב התחיל לפעום כמו כדורים קטנים של ברד על זגוגית החלון. נדמה לי שכולם שומעים את הפעימות.

    ריח  השעווה החרוכה נכנס לתוך הנחיריים והתערבב בריח השמן השרוף של הסופגניות.

    אימא ואני התיישבנו על הכיסאות הקטנים של התלמידים. המורה רבקה ישבה מעבר לשולחן הגדול, על הכיסא שלה הגבוה. היא הניחה על השולחן ערימה של כרטיסים מבריסטול לבן. על כל כרטיס היתה כתובה מילה ענקית בצבע שחור, כמו הלוח בגב המורה.

    אחזתי חזק בכף היד של אימא. כתר הנייר עם הנר הכתום על הראש כמו תורן של אנייה.

    המורה רבקה שלפה את הכרטיס הראשון, קרבה ישר לעיניים שלי ואמרה בקול חגיגי:  

    “ועכשיו חדווה, תקראי לנו בבקשה מה כתוב פה.” 

    שתיקה.

    “תגידי. אל תתביישי.”  

    שקט. דממה.

    “תסתכלי טוב, את יודעת. אני בטוחה שאת יודעת.”

    “אני…שכחתי.”

    “תנסי נו, מה זה?”

    ניסיתי לאסוף את האותיות, התאמצתי בכל הכוח. אני חייבת לנסות. אולי בכל זאת אצליח.

    “זה…סביבון.”

    “לא! זה לא סביבון! פה כתוב ‘חנוכייה’. את לא רואה? ‘ח-נו-כי-יה’!”

    הבושה עטפה אותי כמו שמיכת צמר דוקרת. הסתכלתי על הבלטות. שמתי לב לחריצים האפורים. כמו ציפורניים שהצטבר בהן לכלוך. אילו רק יכולתי לברוח עכשיו. היד שלי עדיין בתוך היד של אימא.

    אבא נשען על אדן החלון, המבט שלו בנקודה רחוקה מעבר לאופק, כאילו חיפש משהו שאבד.

    הנר הכתום התחיל לבעור על הראש, עוד-מעט ישרוף לי את כל התלתלים.

    “ננסה עוד פעם!” קבעה המורה בקול של עיפרון מחודד. האצבעות העבות הניפו את הכרטיס והקמטים על המצח שלה נהיו יותר עמוקים.

    האותיות קיפצו מול העיניים כמו שדונים זריזים. אילו רק יכלו ללחוש לי את התשובה.

    “מה זה? תקראי.”

    “אה…”

    “נו, תגידי.”

    “כד.”

    “זה לא כד! מה פתאום כד?!”

    הקול של המורה חרק באוויר. הוא היה כמו מסור שמנסר קורות עץ עבים. המבט שלה היה קר וכועס.

    “זה נר! את שומעת? נר! נר!”

    אימא שתקה, חייכה במבוכה. היא זזה מצד לצד, ימינה ושמאלה. בטח לא היה לה נוח לשבת בכיסא של ילדים. אבא הסתכל מרחוק. ראיתי שהפנים שלו נהיו יותר רציניות.

    הדמעות נאספו לי בתוך העיניים. עוד רגע יתחילו לטפטף כמו חלב של נר ואחר-כך יזרמו על הלחיים ועל כל הפנים. אבל אני אתאפק. בכל הכוח אתאפק. מה אני, תינוקת? מחר המורה תגיד לכולם שאני גם לא יודעת לקרוא וגם בכיינית.

    “אני לא מבינה! הייתי בטוחה שהיא כבר תפסה את הקריאה. כל התלמידים חייבים לתפוס אתהקריאה עד חנוכה.”

    כופפתי את הראש. רציתי לטמון אותו עמוק בתוך מערה סודית ולהיעלם. שאף-אחד לא יגלה אותי לעולם. המורה הביטה באימא במבט עצבני.

    “היום הראיתי לה את המילה ‘חנוכה’ ואת המילה ‘לביבה’ והיא הצליחה לקרוא. עכשיו אני יודעת. זה היה ניחוש. הבת שלכם… היא פשוט הוליכה אותי שולל.”

    המילים שיצאו מהפה של המורה התנפצו לי בתוך האוזניים כמו מכות של פטישים.

    אותיות שחורות התחילו לחוג מעל הראש שלי והפכו לנחשים עם זנבות מתפתלים.

    רק שלא אישאר כיתה, התפללתי בלב. זאת הבושה הכי גדולה. רק שלא יקרה לי מה שקרה לחמדה שהמורה איימה עליה:

    “אם לא תדעי לקרוא עד סוף השנה, תצטרכי ללמוד שוב בכיתה אלף!”

    במשך כל ההפסקה חמדה עמדה בצד ולא הפסיקה לבכות. לילדים לא היה איכפת ממנה. הם רק צחקו עליה ושרו:

    “חמדה הטיפשה-תישאר כיתה. איזו בושה! שה-שה-שה.”

    “אולי ניקח תלמידה מכיתה גבוהה שתעזור לך? מה את אומרת, חדווה?” הציעה אימא בקול רם יותר מהקול הרגיל שלה. “אולי הג’ינג’ית הזאת מכיתה ח’, שגרה בקומה שמעלינו. שמעתי שהיא תלמידה מצוינת.”

    אני שתקתי. לא ידעתי מה להגיד.

    לאט-לאט התפזרו האותיות השחורות ונדדו למקום אחר כמו ציפורים בסתיו, עד שנעלמו.

    “אל תדאגי, חדווה, את בסוף תדעי לקרוא יפה כמו שאת יודעת לצייר יפה. אני בטוחה.”

    כך אמרה לי אימא כשיצאנו לחושך.

    “אימא, מה זה להוליך שולל?”

    “זה… כמו לשקר.”

    “אבל אני לא שיקרתי למורה.”

    “אני יודעת שלא. אני יודעת. היא ככה… חשבה בטעות.”

    הקול של אימא היה רך ושקט.

    אבא צעד קדימה. הוא היה רחוק-רחוק משם.

    **קטע מתוך ספר בכתובים.

    דפנה חיימוביץ'

    ילידת רחובות (דור שלישי). אם לשניים, סבתא לשישה. כתבה 5 ספרי ילדים שיצאו לאור בהוצאות מוכרות וותיקות. בשנים האחרונות כותבת גם למבוגרים. שני סיפורים פרי עטה פורסמו באתר המקוון 'קורא בספרים', סיפור נוסף בכתב העת 'עכשיו' בעריכת פרופ' גבריאל מוקד. מוסמכת אוניברסיטת בן-גוריון בחוג לספרות עברית במגמת כתיבה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 4
    • 1
    • 5

    תגובות


    6 תגובות על “אחרי המסיבה”

    1. בלה שפיטלני הגיב:

      תודה לדפנה על הסיפור המרגש
      שובה לב ומעורר מחשבה.

    2. אורנה טל הגיב:

      מאד נגע לליבי הסיפור של דפנה חיימוביץ,קל להזדהות עם הילדה,עם כאבה וחויית הכשלון הצורבת,בלט הפער בין רגישות האם להעדר רגישותה של המורה,הסיפור כתוב ברגישות ומעניין,וחשוב שיקרא ויעורר מחשבה אצל מי שמטפל או מלמד ילדים,

    3. אליקים הגיב:

      רגיש, צובט, גורם לך לחוש אמפתיה עמוקה כלפי הילדה. בסיפור של דפנה חיימוביץ יש סבטקסט מקורי שלוקח את חנוכה למקומות נוגים. חג האור לאחד הוא חג החושך לאחר. תפאורת עולמנו זהה אך חוויותינו שונות. אתה חי את חייך ליד מישהו בלי לחוש כלל את מועקתו. שורות נפלאות על רב-משמעותם של החיים.

    4. נועה הגיב:

      סיפור מרגש ונוגע ללב שמבטא את הבעייתיות שבמבחנים פורמלים. בעיקר עבור ילדים עם לקויות למידה. אני מקווה שאנשי חינוך יקראו את הסיפור ויפנימו את הצורך להבין לעומק את עולמו של הילד ואת החשיבות במציאת דרכים יצירתיות להוראה ולהערכה

    5. נורית הגיב:

      ספור רגיש ונוגע ללב.חווייה שנצרבת וכואבת לאורך שנים רבות. הסיפור שכתוב בכשרון רב משקף מציאות שעד היום לצערי נתקלים בה
      על מורים שמחשיכים את הניצוץ בעיניי התלמידים.מזל שיש גם מורים מאירים.תודה לדפנה על הסיפור שמעורר תחושות ומחשבות לרוב

    6. מזל רז הגיב:

      דפנה יקרה,
      המורה שתארת בסיפור, היא לא את.
      אני מקווה מאוד שאת לא הילדה.
      למורה דפנה שאני הכרתי,יש אינטלגנצייה רגשית ואהבה רבה לתלמיד. היא לא תעמיד ,אף ילד במבוכה כזו ,לא לפני הילדים ולא לפני ההורים.
      עצוב שיש כזו מורה.
      בכישרונך הרב ובכתיבתך הרהוטה גרמת לי לכאוב ולהזדהות עם הילדה המסכנה.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שירים משתנים, חיים

    הרצל חקק
    1 אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה. שֶׁקֶט שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף. עֶגְלַת הַדְּרָכִים וְגַלְגַּל נִשְׁבָּר. מִתִּמְרוֹת...

    בולי העצמאות של מדינת ישראל – ההיסטוריה חוזרת!

    הרצל חקק
    חֶבלי ההקמה של מדינת ישראל היו דרמה במיטבה: הכְרזה על הקמת...

    שִׁיר אִינְדִּיאָנִי

    מיכאל רייך
    יֵשְׁנָם יָמִים שֶׁל צֵיד רוּחוֹת הַיַּעַר יֵשְׁנָם לֵילוֹת כְּסּוּפִים שֶׁל קֶסֶם...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית