בערב, אחרי שהתלמיד האחרון יצא החוצה עם ההורים שלו ועל הפנים שלו היתה מרוחה הריבה האדומה של הסופגנייה, וגם אנחנו כבר יצאנו ואימא אמרה "איזו מסיבה נחמדה," נשמעה קריאה מפתח הדלת:

"ההורים של חדווה, חכו. חכו רגע, אל תלכו! אני רוצה להראות לכם משהו."

חזרנו מופתעים. לא הבנו.

"בואו, אתם חייבים לראות איך הבת שלכם קוראת. סופסוף היא תפסה את הקריאה!"

הלב התחיל לפעום כמו כדורים קטנים של ברד על זגוגית החלון. נדמה לי שכולם שומעים את הפעימות.

ריח  השעווה החרוכה נכנס לתוך הנחיריים והתערבב בריח השמן השרוף של הסופגניות.

אימא ואני התיישבנו על הכיסאות הקטנים של התלמידים. המורה רבקה ישבה מעבר לשולחן הגדול, על הכיסא שלה הגבוה. היא הניחה על השולחן ערימה של כרטיסים מבריסטול לבן. על כל כרטיס היתה כתובה מילה ענקית בצבע שחור, כמו הלוח בגב המורה.

אחזתי חזק בכף היד של אימא. כתר הנייר עם הנר הכתום על הראש כמו תורן של אנייה.

המורה רבקה שלפה את הכרטיס הראשון, קרבה ישר לעיניים שלי ואמרה בקול חגיגי:  

"ועכשיו חדווה, תקראי לנו בבקשה מה כתוב פה." 

שתיקה.

"תגידי. אל תתביישי."  

שקט. דממה.

"תסתכלי טוב, את יודעת. אני בטוחה שאת יודעת."

"אני…שכחתי."

"תנסי נו, מה זה?"

ניסיתי לאסוף את האותיות, התאמצתי בכל הכוח. אני חייבת לנסות. אולי בכל זאת אצליח.

"זה…סביבון."

"לא! זה לא סביבון! פה כתוב 'חנוכייה'. את לא רואה? 'ח-נו-כי-יה'!"

הבושה עטפה אותי כמו שמיכת צמר דוקרת. הסתכלתי על הבלטות. שמתי לב לחריצים האפורים. כמו ציפורניים שהצטבר בהן לכלוך. אילו רק יכולתי לברוח עכשיו. היד שלי עדיין בתוך היד של אימא.

אבא נשען על אדן החלון, המבט שלו בנקודה רחוקה מעבר לאופק, כאילו חיפש משהו שאבד.

הנר הכתום התחיל לבעור על הראש, עוד-מעט ישרוף לי את כל התלתלים.

"ננסה עוד פעם!" קבעה המורה בקול של עיפרון מחודד. האצבעות העבות הניפו את הכרטיס והקמטים על המצח שלה נהיו יותר עמוקים.

האותיות קיפצו מול העיניים כמו שדונים זריזים. אילו רק יכלו ללחוש לי את התשובה.

"מה זה? תקראי."

"אה…"

"נו, תגידי."

"כד."

"זה לא כד! מה פתאום כד?!"

הקול של המורה חרק באוויר. הוא היה כמו מסור שמנסר קורות עץ עבים. המבט שלה היה קר וכועס.

"זה נר! את שומעת? נר! נר!"

אימא שתקה, חייכה במבוכה. היא זזה מצד לצד, ימינה ושמאלה. בטח לא היה לה נוח לשבת בכיסא של ילדים. אבא הסתכל מרחוק. ראיתי שהפנים שלו נהיו יותר רציניות.

הדמעות נאספו לי בתוך העיניים. עוד רגע יתחילו לטפטף כמו חלב של נר ואחר-כך יזרמו על הלחיים ועל כל הפנים. אבל אני אתאפק. בכל הכוח אתאפק. מה אני, תינוקת? מחר המורה תגיד לכולם שאני גם לא יודעת לקרוא וגם בכיינית.

"אני לא מבינה! הייתי בטוחה שהיא כבר תפסה את הקריאה. כל התלמידים חייבים לתפוס אתהקריאה עד חנוכה."

כופפתי את הראש. רציתי לטמון אותו עמוק בתוך מערה סודית ולהיעלם. שאף-אחד לא יגלה אותי לעולם. המורה הביטה באימא במבט עצבני.

"היום הראיתי לה את המילה 'חנוכה' ואת המילה 'לביבה' והיא הצליחה לקרוא. עכשיו אני יודעת. זה היה ניחוש. הבת שלכם… היא פשוט הוליכה אותי שולל."

המילים שיצאו מהפה של המורה התנפצו לי בתוך האוזניים כמו מכות של פטישים.

אותיות שחורות התחילו לחוג מעל הראש שלי והפכו לנחשים עם זנבות מתפתלים.

רק שלא אישאר כיתה, התפללתי בלב. זאת הבושה הכי גדולה. רק שלא יקרה לי מה שקרה לחמדה שהמורה איימה עליה:

"אם לא תדעי לקרוא עד סוף השנה, תצטרכי ללמוד שוב בכיתה אלף!"

במשך כל ההפסקה חמדה עמדה בצד ולא הפסיקה לבכות. לילדים לא היה איכפת ממנה. הם רק צחקו עליה ושרו:

"חמדה הטיפשה-תישאר כיתה. איזו בושה! שה-שה-שה."

"אולי ניקח תלמידה מכיתה גבוהה שתעזור לך? מה את אומרת, חדווה?" הציעה אימא בקול רם יותר מהקול הרגיל שלה. "אולי הג'ינג'ית הזאת מכיתה ח', שגרה בקומה שמעלינו. שמעתי שהיא תלמידה מצוינת."

אני שתקתי. לא ידעתי מה להגיד.

לאט-לאט התפזרו האותיות השחורות ונדדו למקום אחר כמו ציפורים בסתיו, עד שנעלמו.

"אל תדאגי, חדווה, את בסוף תדעי לקרוא יפה כמו שאת יודעת לצייר יפה. אני בטוחה."

כך אמרה לי אימא כשיצאנו לחושך.

"אימא, מה זה להוליך שולל?"

"זה… כמו לשקר."

"אבל אני לא שיקרתי למורה."

"אני יודעת שלא. אני יודעת. היא ככה… חשבה בטעות."

הקול של אימא היה רך ושקט.

אבא צעד קדימה. הוא היה רחוק-רחוק משם.

**קטע מתוך ספר בכתובים.