זה היה ממש במקרה שהדיילת בטיסה זיהתה אותו, ואפילו ביקשה להצטלם, וסיפרה לו איך ראתה אותו מופיע כשהיתה ממש קטנה, אולי בת 3, ובזכותו נרשמה לחוג החלקה, וכשהם הגיעו לארץ היתה נוסעת כל יום שעה בשני אוטובוסים כדי להתאמן באחלקרח במעלות, ואיזה מזל היה להם שהם גרו במרחק סביר, כי היא היתה ממש טובה וזכתה בכמה תחרויות.

מרגע שהגיעו למרכז הקליטה היה חשוב ליבגני רק דבר אחד, והוא חזר ואמר לכל מי ששאל וגם למי שלא, שהוא רוצה לגור במעלות, ושיכנע את יוליה שזה המקום הכי טוב בארץ, והראה לה תמונות מהאינטרנט של הרים ירוקים וילדים מחייכים ואפילו שלג (מהתמונות אי אפשר היה לדעת ששלג מגיע בקושי ליום וחצי פעם בכמה שנים).

הדירה במעלות היתה קטנה וצפופה, ומהחלון שלה ראו בעיקר עוד חלונות והמון חבלי כביסה ורק עץ אחד, ששורשיו הרימו את המדרכה. הילדים בבניין היו צעקנים וחסרי נימוס ותמיד השאירו עטיפות של חטיפים בכניסה וגם בתיבות הדואר לפעמים, ומנהל האחלקרח אמר לו שלא צריך עובדים בלי ששאל מה הנסיון שלו, וגם כשהוא כבר טרח להרים את הראש מהדפים ולהסתכל עליו, היה ברור שהוא לא מזהה אותו. רק אחרי שיבגני המשיך להתעקש הוא עשה טובה וכתב את מספר הטלפון שלו בפנקס שמתחת לקופה והבטיח שיתקשר אם תהיה לו משרה פנויה.

אבל הוא לא התקשר, ויוליה לא הצליחה להיכנס להריון למרות כל הנסיונות והנסיעות לבית החולים בצפת והזריקות והתיקוות, כי עוד כשגרו שם שמעו שבישראל טיפולי הפוריות הכי מתקדמים בעולם, ובפעם היחידה שהיא נקלטה העובר הצליח להחזיק דופק חודש וחצי, ויוליה אמרה שזה מקום מקולל והארץ הזו חמה מדי בשבילה, ועזבה.

כשהשמש שוקעת עומס החום יורד וכולם יוצאים מהבתים. על המגרש שנחנך לפני הבחירות מתקבצים חבורות של נערים עם אופניים וסקייטבורדים ומתווכחים מי הגיע ראשון לרמפה הגבוהה.

יבגני מגיע רבע שעה לפני תחילת השיעור ועושה סיבוב לוודא שאין על המגרש חצץ שלפעמים ילדים זורקים כמעשה קונדס, ולא חושבים מה אבן קטנה אחת יכולה לעשות כשהיא נתקעת בגלגל של רולרבליידס וילדה בת תשע עפה עם הפנים על המשטח ופותחת את השפה ויורד מלא דם, ואבא שלה מגיע בריצה ונותן למאמן אגרוף למרות שהוא בכלל לא אשם, ומאיים בתביעה ומגיעה משטרה.

הבנות מגיעות בליווי האמהות, חוץ מלינוי שמגיעה עם אחיה הגדול ומחכה שעה לפני השיעור ושעה אחרי, בזמן שהוא עם החברים שלו על הסקייטבורד ולא מרשה לה להתקרב עליהם, אז היא יושבת על הספסל הרחוק שמחוץ למגרש ומשחקת בטלפון. אפילו שהמסך שלו סדוק כולו, היא עדיין מצליחה לראות את החתולים המפוקסלים שרצים בבית קטן, והיא צריכה ללחוץ על אייקונים של אוכל ומים ומברשת, וכשהם שמחים הם שולחים לה כפות רגליים בצורת לב. פעם אחת יבגני עבר שם בערב שלא היה להם חוג, ומצא בחור בשנות העשרים יושב ליידה ומנהל איתה שיחה ארוכה, והוא ניגש אליהם ושאל אותו על מה יש לו לדבר עם ילדה בת עשר וסילק אותו משם בצעקות, ולינוי לא הבינה למה הוא כל כך נסער.

יבגני מסתכל איך הן מאושרות כשהן מצליחות לעשות שני פירואטים ברציפות ומדמיין איך היתה נראית הילדה שלו ושל יוליה, ונזכר איך פגש במשרד הפנים את אולגה שאמרה לו איזה ילדה יפה יש לו, ומתי הם חזרו, והוא חשב שהיא טועה בו, אבל התברר שהיא בדיוק היתה בביקור משפחתי ביקטרינבורג ופגשה את יוליה עם הילדה, וככה נודע לו שיוליה התחתנה מחדש. הוא לא יצא עם אף אחת מאז שהיא עזבה, אם לא לוקחים בחשבון את המפגשים עם כנרת, והוא לא מחשיב אותם. הוא כל כך רצה ילדה עם שיער בלונדיני חלק כמו של יוליה, ועיניים כחולות ענקיות כמו שלה, ושתחליק על הקרח כמו יוליה שהיתה בת 14 כשהוא פגש אותה, וכל מי שראה אותם מחליקים ביחד יכל לראות שהם מאוהבים עוד הרבה לפני שהם העזו לדבר מחוץ למשטח.

חמש דקות לפני סוף השיעור האמהות מגיעות לאסוף את הבנות. הן ניגשות אליו רק בשיעור הראשון בכל חודש, מביאות את התשלום במזומן, ולפעמים מביאות צ׳ק לאמצע החודש ומבקשות שלא יפקיד לפני שיבדוק איתן.

רק אמא של אנה עומדת כל השיעור בקצה המגרש ומסתכלת. כשהיא מגישה לו את התשלום, תמיד במעטפה סגורה, ולא מהפשוטות של הדואר, או במעטפה ממוחזרת שמחקו את השם שהיה כתוב עליה לפני אלא במעטפה מנייר עבה בצבע שמנת, ושמו במרכז בכתב יד מעוגל בעט אדומה – Евгений, הוא מרגיש את כפות ידיה הרכות ומסתכל על הציפורניים הארוכות שבכל שבוע משוחות בגוון שונה של ורוד או אדום, ותמיד יש לפחות על אחת מהן קישוט של פרח או עלה, או סילסול דק שמתחיל בספירלה בבסיס הציפורן ומסתיים כמעט בקצה ביהלום קטן, וכשהוא מרים בחזרה את העיניים הוא מספיק לקלוט את קצה המבט שלה, ונדמה לו שאולי היא מזהה אותו.

כשהוא ויוליה זכו באליפות המחוז המבטים האלו ליוו אותם לכל מקום שהלכו. מהמוכר במכולת ועד מנהל המחלקה בבית החולים, שיצא לקבל את פניהם וקידם אותם לראש התור. מכל מבט כזה הם הזדקפו עוד קצת, ובהליכת הרקדנים שלהם, עם הכתפיים משוכות לאחור והצוואר הזקוף הם נראו כמו זוג שיצא משלט פרסום ליופי ואושר, והם באמת הצטלמו לפרסומת פעם. רקדו על הקרח באולם חשוך, זרקור סגלגל עוקב אחר ריחופם. מסביבם גשם של יהלומים, וכשיבגני הניף את יוליה באוויר עלה מאחוריהם בקבוק בושם ודמותם השתקפה בפקק המוזהב.

בחצות המגרש מתרוקן מאחרוני הנערים, וגם הצועדים והרצים כבר לא עוברים ליד, ואז יבגני חוזר לשם. באזניות הוא שומע צ׳ייקובסקי, שמאז הזכייה הפך למלחין האהוב עליו, עוצם את עיניו כי מכיר בעל פה כל שיפוע וכל מכשול במגרש, ורוקד בלי לתהות מה יקרה אם מישהו יעבור ויראה אותו, ואיך זה נראה – גבר בשנות הארבעים על רולרבליידס באמצע הלילה. גם אם היה מקדיש לזה מחשבה כנראה שהיה מבטל אותה מיד, כי הוא בטוח שאף אחד לא יטרח להתעכב עליו ולתהות מי הוא ומה הוא עושה שם.

בבלוק הצמוד למגרש מסיימת קטיה את יומה. אנה כבר נרדמה והלקוחה האחרונה עזבה לא מזמן. היא אמנם מפרסמת ששעות הקבלה הן רק בבוקר, אבל כולן יודעות שהיא תקבל אותן בכל שעה. תמיד יש מישהי שבדיוק נשברה לה ציפורן יום לפני ארוע, או שהקישוט התקלף לפני ראיון עבודה, או כל נזק קוסמטי שגורם למישהי להרגיש מספיק פגיעה בשביל לטפס את ששת הקומות ברגל ולשבת מול קטיה בפינת העבודה המאולתרת, בין המטבח למסדרון הצר החסום על ידי מתקן הכביסה הנפתח.

היא מקפלת את הכביסה היבשה ומניחה על השולחן בסלון כדי לא להעיר את אנה מחריקת דלת ההזזה של הארון המשותף, סוגרת את החלונות שפתחה לאוורר מריחות האקריל והאציטון ומסתכלת החוצה על יבגני רוקד לבד על המגרש.

היא היתה בגילה של אנה כשישבה נרגשת בקהל וראתה אותו מסובב את יוליה ומנשק אותה כשהופיע שלט הניקוד המבטיח להם את המקום הראשון, והיא אספה את כל הכתבות שהתפרסמו על הזוג המושלם, וציירה לבבות סביב תמונתו.

כשראתה את שמו על המודעה הפשוטה שנתלתה על הלוח מחוץ למכולת היא תלשה בידיים רועדות את פס הנייר עם מספר הטלפון הכתוב במאונך, והתקשרה באותו הערב לרשום את אנה לחוג החדש.

יבגני חוזר הביתה מספיק עייף כדי להרדם על הספה בסלון. זה לא שהוא מתכוון לישון שם, אבל המיטה הזוגית שבה ישנה פעם יוליה וגופה הלבן הואר על ידי פנס הרחוב ומבטיו, מקשה עליו להרדם. לפנות בוקר, כשקרני האור הראשונות יחדרו דרך התריס הגדול, הוא יעבור בהליכה סהרורית לחדר השינה.

קטיה מסתכלת במחברת מי הלקוחה האחרונה שרשומה הבוקר, ופניה נופלות כשהיא נתקלת בשמה של כנרת. בהתחלה היתה מוקסמת מהצברית השחומה שתלתליה קופצים ומתפזרים לכל כיוון, ותמיד מזכירה לעשות את הציפורניים הכי קצרות שאפשר, ועושה לקטיה פרצוף ילדותי כשהיא מציעה קישוט קטן.

״באמת, קטיה, אני נראית לך בחורה של קישוטים?״ ושוב מספרת לה שהסיבה היחידה שהיא עושה בנייה זה כי היא כוססת ציפורניים מאז שזוכרת את עצמה, ולחבר שלה יש פֵטיש לכפות ידיים. ״הוא היה מת אם היה רואה את שלך,״ כנרת צוחקת, ״היה זורק אותי בשנייה והולך איתך.״

וקטיה מחייכת בנימוס ובולעת את הגוש בגרון, ונזכרת בהופעה בהיכל התרבות, כשהבלט על הקרח הגיע למופע מיוחד. אנה לא הפסיקה לדבר על זה, ואמרה שיבגני סיפר להם שהוא ראה את הבלט הזה לפני שנים, ברוסיה, וזה מופע נהדר. למרות שכרטיס עלה הרבה יותר ממה שהיא יכלה להרשות לעצמה, קטיה לא יכלה לעמוד בתחינותיה של אנה, ולבשה את השמלה השחורה עם המחשוף בגב ונעלה את הסנדלים הכסופים שמאז שהגיעה לארץ הלכה איתם פעם אחת בלבד, לחתונה של לקוחה, ובזמן שעמדו בתור עיניה סרקו את הקהל, בתקווה לראות אותו שם. מהמופע היא לא זוכרת הרבה חוץ מהתלתלים החצופים מכסים את כתפיו של יבגני, בדיוק שתי שורות לפניה, וכף היד הגסה עם הציפורניים הקצרות מדי, משוחות בלק ירוק מזעזע, מלטפות את עורפו.

כנרת נכנסת בהליכה קופצנית בנעליים שטוחות, שקטיה לא היתה מעיזה לצאת איתם אפילו לזרוק את הפח. קטיה שואלת מה שלומה, וכנרת עונה ״אחלה! איך את?״ וקטיה עונה ״חרשו. אחלה.״