close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אורח מפתיע

    יונה דורון | סיפורים | התפרסם ב - 22.03.17

    השעה היתה קרובה לחצות כאשר עצר איתן את המאזדה הכסופה שלו ליד שביל הולכי הרגל.

    “בנות,” אמר כשהוא פונה לאחור, “כבר כמעט חצות, עוד מעט אני צריך לקום לעבודה.”

    בפנייה “בנות” הוא התכוון לחנה אשתו ולחברתה הטובה אראלה אשר היו שקועות בשיחה ארוכה. הערב חגגו שלושתם את יום הולדתה של חנה. יחד צפו בהצגת תיאטרון, לאחר מכן בילו שעה קלה בבית קפה ועדיין היה להן על מה לדבר.

    “אוקיי, איתן,” אמרה אראלה והביטה על השביל החשוך. “הבנתי אותך, אבל אני רואה איזה טיפוס חשוד מסתובב כאן בשביל. אתה מוכן ללוות אותי הביתה?”

    “בטח,” השיב איתן ברצון, “אין בעיות.”

    הם עברו במהירות ובשקט את השביל המוליך לבניין בו גרה אראלה. גבר גבוה ומזוקן, לבוש שחורים וסיגריה בפיו, אכן פסע הלוך וחזור בשביל הצר אשר משני צדדיו שיחים צפופים. איתן חיכה בכניסה לבניין עד אשר שמע את אראלה פותחת ולאחר מכן נועלת את דלת דירתה מבפנים ורק אז שב אל מכוניתו.

    “לא נעים לגור לבד. עשה לי רע להשאיר אותה שם,” אמר לחנה המנומנמת שהשתרעה בנוחות על המושב האחורי.

    “היא כבר רגילה, אני לא חושבת שיש לה בעיה עם זה,” השיבה חנה בקול נטול דאגה.

    חנה ואראלה היו חברות מימי התיכון. כשהיתה אראלה בת ארבע-עשרה, עברה משפחתה להתגורר בשכנות לחנה והוריה. היתה זו שכונה שקטה של בתים חד-קומתיים, מוקפי חצרות גדולות. בחצרות צמחו עצי לימונים, תפוזים, שזיפים ושסק ובצלם שחקו הילדים. על הגזעים חרטו לבבות וחצים, עדות לאהבות ראשונות.

    הבנות למדו באותה כיתה. אראלה התמירה, בעלת השיער השחור הגולש על כתפיה וחנה הנמוכה והעגלגלה שתלתל קופצני וסורר התפתל תדיר על מצחה, מצאו מיד שפה משותפת. יחד התכוננו למבחנים, תכננו מסיבות וגילו סודות.

    גם לאורך השרות הצבאי שמרו השתיים על קשרי חברות אמיצים, אף ששרתו בבסיסים מרוחקים זה מזה. אחרי הצבא התחילה חנה ללמוד בסמינר ואילו אראלה נסעה לקרובי משפחתה בארצות הברית. היא שהתה שם שנה שלמה וחזרה עם אנגלית טובה. זה סייע בידה להתקבל כמזכירה בחברה מבוססת. במהלך השנים עברה קורסים אחדים והפכה למזכירה רפואית בבית חולים גדול.

    בסיום לימודיה החלה חנה לעבוד בהוראה והכירה את איתן שהיה קצין בצבא הקבע. כששה חודשים לאחר מכן הם נישאו ובמהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים. אראלה היתה תמיד לצדה של חנה. לא אחת היתה חנה מזעיקה אותה לעזור לה עם הילדים או לשמור עליהם שעות אחדות ואראלה היתה תמיד נענית ברצון. חנה היתה לה כאחות וילדיה נהגו לומר שאראלה היא “הדודה הכי טובה שלנו”.

    החברות מהתיכון נישאו זו אחר זו ואילו אראלה נותרה רווקה. מצב זה הטריד את איתן והוא ניסה לשדך לה רבים מחבריו. הוא ממש לקח זאת על עצמו כפרויקט, אולם כל הניסיונות כשלו. היה באראלה דבר מה בלתי מפוענח וכל מאמציהם של איתן וחנה לרדת לעומק העניין  העלו חרס. במשך השנים היו לאראלה שני רומנים ארוכים שלא הבשילו לנישואים. הראשון היה עם גבר פרוד אשר לאחר שנתיים החליט לחזור לאשתו והשני – עם אלמן, אב לשלושה ילדים שאשתו נפטרה מסרטן. כאן היתה זו אראלה שנרתעה ברגע האמת מלהיות אם חורגת לשלושת ילדיו.

    אחד הדברים השנואים על אראלה היה להיכנס לדירה הריקה והחשוכה. זאת היתה הסיבה שתמיד נהגה להשאיר אור בכניסה. הפעם, מאחר ועזבה את הדירה כאשר השמש עוד עמדה באמצע השמיים, שכחה להדליק את האור.

    הדירה היתה בבניין שנבנה על מקומו של בית הוריה. לאחר פטירת ההורים מכרו, אראלה ואחותה גאולה את המגרש לקבלן. כל אחת מהן קבלה דירה וסכום כסף מכובד. גאולה, שהיתה נשואה לאיש עסקים אמיד, השכירה את דירתה לסטודנטים. אראלה גרה בדירה הנאה והמרווחת. במהלך שנות רווקותה הארוכות גיבשה לעצמה קבוצת חברות מלוכדת. היו בקבוצה שלוש רווקות, גרושה אחת ושתי אלמנות. הן הרבו לצאת יחד ומדי פעם אף נסעו לטיולים בחו”ל. אראלה לא היתה בודדה. טוב היה לה עם הנבד שלה.

    אראלה הרגישה ערנית וידעה שלא תוכל להירדםבזמן הקרוב. היא נכנסה למיטה עם ספר מעניין, התכרבלה מתחת לשמיכה הרכה וקראה שעה ארוכה. היה כבר קרוב לשתיים לפנות בוקר כאשר כִּבְּתה את מנורת הלילה שלה. היא נרדמה אך שנתה היתה קלה.

    רחשים מוזרים מכיוון הסלון גרמו לה להתעורר בבהלה. היא שכבה בשקט, בציפייה דרוכה. תזוזות חרישיות נשמעו שוב מכיוון הסלון. היא קפאה במקומה, לבה הולם בפראות. מראהו של הגבר המזוקן ולבוש השחורים, זה שראתה בשביל של הולכי הרגל, עמד מול עיניה.

    “זה הוא. הוא הצליח להיכנס אלי הביתה.” זעקו מחשבותיה. ידה נשלחה אל הטלפון אולם נעצרה במחצית הדרך. “אם ישמע אותי מדברת עם המשטרה הוא יכול להיכנס ולהתנפל עלי,” חשבה, “מוטב שיחשוב שאני ישנה ולא יגע בי. מה הוא מחפש?” שאלה את עצמה, “כסף? מפתחות של מכונית? שייקח מה שימצא, רק שלא יגע בי.”

    הרעשים היו מוזרים, קלים מדי לגבר גבוה ורחב כמו זה שראתה שעות אחדות קודם לכן. גם הנשימות ששמעה לא התאימו לציפיות שלה. “מי זה יכול להיות?!” אראלה, שלא היתה פחדנית מטבעה, החליטה לבדוק. בזהירות רבה, בניסיון לא להקים שום רעש, קמה ממיטתה והתקדמה ברגליים יחפות אל עבר הסלון. האור היחיד שם בקע מן הנורה האדומה הזעירה שבמכשיר הטלוויזיה. שום דמות לא נראתה בחדר אולם קולות נשימה מהירים נשמעו היטב.

    לפתע ראתה אראלה זוג עיניים ירוקות זוהרות מעל אחת הכורסאות. עיניה, אשר כבר התרגלו לחשכה והחלו להבחין בפרטים, ראו את החתול הג’ינג’י של השכנה יושב על הכורסה ומביט בה במבט מפוחד.

    היא נשמה בהקלה והרפתה את גופה המכווץ כולו. מיד לאחר תחושת ההקלה עלה בה כעס על החתול החצוף שהעז להבהילה כל כך. מבטה נדד אל המרפסת והיא ראתה שאחד השלבים בתריס שבור. מיד הבינה מה קרה; החתול, אשר כפי הנראה היה סגור בדירת השכנה, בקש לצאת. הוא עבר ממרפסת למרפסת, שבר שלב תריס שהושאר פתוח ומצא עצמו בדירה שלה.

    “ומה עכשיו,” חלף הרהור במוחה, “הוא יושב ומחכה לקבל ממני כוס חלב?”

    יונה דורון

    מורה ומחנכת במשך 27 שנים. לאחר פרישה מוקדמת פנתה לכתיבה ופרסמה עד כה שני ספרים: "תחנות בזמן" - קובץ סיפורים קצרים עם נוסטלגיה ארצישראלית ו"סוד במשפחה" - רומן עכשווי המתרחש בישראל ובפריז. נשואה, אם לשלושה וסבתא לחמישה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 2
    • 4
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    תחפושת / שמחה

    שושנה קרבסי
    תַּחְפֹּשֶׂת בְּפוּרִים הָיוּ תּוֹפְרִים לָךְ תַּחְפֹּשֶׂת כַּלָּה עַל מְנַת שֶׁיְּקֻיַּם בָּךְ....

    פריבילגיית משבר אמצע החיים

    פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘
    הפואמה השירית מהמאה ה־14 של דנטה, שנחשבת עד היום לפואמה הטובה...

    צריך לכתוב כדי לכתוב

    מערכת סלונט
    רבים חושבים שהמטרה העליונה של סופר היא להוציא לאור, אך הדבר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית