קוראים לי זאב. אני חקלאי, מגדל צִמחי תבלין. לפני שנה בערך פניתי לחֵן, אמרתי לו: "יש לי סיפור לספר, אני רוצה לכתוב ספר". אז התחלנו להיפגש בבית קפה בפתח־תקוה. אני דיברתי והוא בעיקר שאל שאלות וכתב. מצד אחד, גם כיום אני חושב שכתיבת הספר התחילה כתוצאה מאחד מהתקפי המניה־דפרסיה שלי (שתיכף אספר עליהם). מצד אחר, הרעיון לכתוב ספר עליי ועל אבותיי שכן אצלי בראש במשך שנים. בכל אופן, רק לאחר מספר חודשי עבודה, כאשר כבר נוכחתי לראות שהספר רוקם דפים ופרקים – השתכנעתי שזה באמת קורה. כותבים ספר.

הספקות שהיו לי לגבי הספר אינם מקריים. אני בוטח במשהו רק כאשר נוצקים לו תשתיות שאני יכול לראות ויכול למשש, להריח. אם אין לי יסודות פיזיים, אם אין שורשים יצוקים – אין לי ביטחון. לדעתי זה מצביע על "תכונות חקלאיות" במבנה האישיות שלי. למעשה, בתקופות של משבר, והיו לי כמה וכמה כאלה בחמישים השנים האחרונות – מה שהציל אותי, מה ששלף אותי מטביעה במצולות הנפש – היה פשוט לבנות משהו. ליצוק יסודות. להרגיש קרקע יציבה מתחת לרגליים, קרקע שהיא כולה שלי.

כל זה אולי נשמע סמלי, אבל אני לא חושב בסמלים (זאת העבודה של חן), אני בסך הכול טיפוס קונקרטי – ועבורי למסֵד ולהשריש פירושו להשריש את עצמי ולמסד את עצמי. זה נותן לי המון יציבות, מחזיר אותי למסלול. ובאמת אני שואל – האם יש משהו יותר חי, יותר מבטיח מן העפר הריחני, הלח והעשיר של אדמה זרועה?

אני לא יכול לומר שאשתי, מאירה, הייתה בעד כתיבת הספר, אבל היא גם לא התנגדה. למען האמת אם הייתה מתנגדת הייתי מופתע – מאירה היא אדם של סטטוס-קוו – והספר הזה לא משנה אותו. מבחינתה, אני מניח, הוא לא מעלה ולא מוריד. ואם טוב לי ככה עם הספר – אז טוב. לעומת זאת, הבן היחיד שלנו, ענֵר, לא ממש מבין בשביל מה כל הסיפור הזה. אבל לא נורא, אני מניח שאחרי שיראה את הספר ויקרא אותו – הוא כבר יבין. ואולי לא.

על־כל־פנים, חן חזר וטען בפניי כמה וכמה פעמים שיש בסיפורים שלי עניין כפול לקוראים: דבר ראשון, הוא אומר, הסיפורים עצמם פשוט מעניינים, מסתבר שאני יודע לספר סיפור. ודבר שני, הוא טוען – אני משתף בלא מעט תובנות שאנשים רבים יכולים ללמוד מהן – ביחס לעסקים, ביחס לחיי משפחה, ביחס להיסטוריה שלנו כאן, בנוסף לתובנות שניתן למַצוֹת ולהסיק מתוך הסיפורים עצמם. נו, אז הנה תובנה אחת שכבר עלתה כאן:

איך מתגברים על דיכאון?

התשובה פשוטה: יוצקים יסודות. בונים משהו. יוצרים.

אני אישית עשיתי זאת ממש, פיזית. למשל יצקתי יסודות של בטון. בניתי שביל. אני מניח שאצל אנשים אחרים זה יכול להיות יסודות מסוג אחר, בניין מלבנים אחרות. אבל בכל מקרה הרעיון הוא לבנות, ליצור משהו שמקרקע אותנו וככל הנראה משכֵּךְ את סערת הדיכאון ומחזיר את הסומק לעולם, מחזיר משמעות רגשית לדברים, נותן סיפוק.

הדפרסיה ליוותה אותי בערך מגיל 15. אחד ההתקפים הקשים שהיו לי התרחשו דווקא לאחר שהתחתנתי עם מאירה. למעשה, רק לאחר כמה שנים בתוך החיים המשותפים שלנו, הסכימה מאירה להתחתן בצורה פורמלית. זה היה ב-1979. היו לי אז שני דונם של גידולים והעסקתי עובד אחד. מאירה הסכימה להתחתן בתנאי שנצא לטיול ארוך באמריקה הדרומית. הסכמתי כמובן – ויצאנו לדרך. היה בסדר. אחרי ארבעה חודשים חזרנו לישראל. אמרתי למאירה:

"התחתנו – בואי נקנה דירה."

אבל היא לא רצתה לעזוב את הדירה. למה לשנות? גרנו אז ברחובות, ברחוב מוסקוביץ', ולמאירה, שהיא אדם של סטטוס-קוו, תמיד טוב במה שיש. לא פחות. לא יותר.

אבל אני מאוד רציתי לזוז. לשנות. לגדול.

אמרתי למאירה:

"בואי נעשה ילדים."

והיא לא רצתה. למה לשנות?

זה תסכל אותי. הרגשתי שאני לא מצליח.

מלבד זאת, המצב בשני הדונם שלי היה ממש על הפנים אחרי שחזרתי מדרום אמריקה – העובד שלי לא עשה עבודה טובה. מזיק בשם "עש הטבק" חיסל לי את הגידולים. לא העזתי לומר לו שהוא לא היה בסדר. אומנם הכרתי לו תודה על ששמר לי על העסק, אבל בת'כלס הוא לא עשה את העבודה. זה היה כישלון.

אז פתאום הכול היה על הפנים. העסק נבל לי. ואשתי – לא רוצה לזוז. היא לא רוצה בית משלנו. היא לא רוצה ילד. שני המנועים שלי קרסו. הבית והעסק.

אז חטפתי דיכאון.

זה היה דיכאון קשה. מועקה של אובדן שליטה ותסכול ממאיר. הרגשתי שלא הולך לי. הרגשה ריקה. הערך עצמי שלי צלל אל אזור האפס המוחלט. ולא משנה מה אמרתי לעצמי, למשל שהייתי קצין מובחר בצבא. כל זה לא משנה.

אז התכנסתי במיטה ולא רציתי ללכת לעבוד. שכבתי במיטה ולא רציתי לקום.

אמא שלי נכנסה לתמונה והציעה לי ללכת לייעוץ פסיכולוגי – אז הלכתי. לא עזר. הפסקתי. מאירה לקחה אותי כל יום לעבודה והצטרפה אליי. אז עבדתי באפס חשק, עבדתי בוואקום. כל יום היא לקחה אותי וכל יום עבדתי מרוקן.

ואז קרו שני דברים.

ההורים שלי תמיד חינכו אותי להסתדר לבד ולהסתפק במה שיש, אבל שיש לי גב – כלומר שתמיד אני יכול לבוא הביתה. מאירה הגדירה את הבית שלי כ"ספרטה". אני לא ידעתי שגדלתי בספרטה ואומנם זו הגזמה, אבל הייתה גם אמת בדבריה – זה היה בית מינימליסטי, ולא רק במובן החומרי אלא גם ובעיקר במובן הנפשי. אבא שלי, למשל, פחד מסיכונים והיה דואג לדכא כל יוזמה ("בשביל מה לך", הייתה מטבע לשון שלו). אבל אז, יום אחד, בתוך תקופת הדיכאון שלי, לאחר "ישיבה" שהוריי קיימו בנוגע למצבי – אמא שלי הגיעה לדירה שלנו במוסקוביץ' ואמרה לי:

"אבא ואני החלטנו שניתן לכם עשרת אלפים דולר כדי שתוכלו לקנות דירה."

מבחינתי זו הייתה חתיכת הפתעה. הרי כל חיי גדלתי תחת צילו של המשפט "תסתדר לבד" – אז לקבל עשרת אלפים דולר לרכישת דירה? זה היה חריג, מחוץ לכל ציפייה. היום, כשאני חושב על זה, יכול להיות שזה קרה בגלל שאחי הגדול, אבשלום, נהרג כמה שנים לפני כן במלחמת יום הכיפורים. אולי.

בקיצור, הייתי מופתע. ואם לא די בכך, מאירה, שכל הזמן התנגדה בכל תוקף למעבר דירה, הפתיעה גם היא – והסכימה לקבל את הכסף ולקנות דירה. אולי היא חשבה שזה יוציא אותי מהדיכאון. אולי זה הכסף. לא יודע.

הדבר השני שקרה היה כבר החלטה שלי, החלטה שנבעה מתובנה שנפלה עליי פתאום ומלווה אותי מאז ועד היום:

את העסק שלי כחקלאי עצמאי פתחתי בסוף 1975. כאמור, ב־1979, לאחר שחזרנו מדרום אמריקה, העסק היה במצב לא טוב, מוזנח. אבל למען האמת ההזנחה לא הייתה רק בגלל הטיול והעובד שלי. השטח של העסק לא היה שלי, קיבלתי אותו מסבא מיכה, ולכן כל הזמן ליוותה אותי התחושה שמדובר בעסק ארעי. זאת לא האדמה שלי. אבל אז, אולי מתוך תשוקה נואשת להצלה, לאדמה ושורשים, החלטתי אחת ולתמיד לשים לזה סוף ולהפסיק להתייחס לקרקע כאל דבר זמני. אמרתי לעצמי:

"אני מתייחס לאדמה הזו כאילו היא שלי, גם אם היא לא שלי, גם אם תיאורטית יכולים יום אחד לקחת אותה ממני."

ואז הלכתי ויצקתי שבילי בטון, היכן שלפני כן הייתי מתבוסס בבוץ. וזהו זה. זה היה הריפוי שלי. הערפל התפוגג. אני זוכר שאפילו מאירה הייתה אומרת לי "אבל האדמה לא שלך, מה אתה משקיע בה כל כך?" – ולא היה אכפת לי יותר. הבנתי שכחקלאי החובה שלי, הטבע שלי, הוא להשקיע בעסק, לתת את כל־כולי באדמה. אני כאן ולכן אני משקיע.

בקיצור, הבטון הוציא אותי מהדיכאון. ומאז גיליתי שבכל פעם שאני יוצק בטון או פשוט בונה משהו – הדיכאון נקטע ומתפוגג. וכך, מבנייה לבנייה, ומרכישה לרכישה, הגעתי לבעלות על 15 דונם שטח, 15 דונם הבנויים לחקלאות, יצוקים בטון, חממות, מחסנים. ואת הכול עשיתי בכוחות עצמי – בלי קבלנים, רק אני והעובדים שלי.

ומאז, במשך שנים, אחרי כל עונה טובה, הייתי נעמד, משקיף על האדמה שלי ואומר בקול:

"כאן אני הולך לבנות עוד דונם!" ומתחיל לצחוק לעצמי.