באותו לילה לא ישנתי. פניה הבהירות, עיניה הגדולות, מבט התום שלה, השתקפו אלי מתקרת חדרי. בשעה שתיים אחר חצות הרגשתי שקירות חדרי סובבים כסחרחרת מול עיניי וקרבים אלי יותר ויותר ופניה קרבות אלי עוד ועוד כאומרות להצמיתני. אני כנראה קודח מחום, הוזה הזיות, אמרתי בליבי בדאגה עמוקה, אך לא מצאתי בי כוחות לקום ולגשת לשידה ולהוציא את מד החום.

אתה ואני מעולמות שונים, אמרה לי ביום שחלף, אהבתך אלי ואהבתי אליך הם קצה קרחון, שמעמקיו מאיימים עלי. אין לי שלוות הנפש. כל השתדלויותיי הן לשווא. אתה יהודי ואני נוצרייה, אתה ישראלי ואני אוסטרית. איך נחיה ביחד ואיך נגדל את ילדינו, לכשיוולדו, כשאתה לא מוכן להתנצר ואני לא מוכנה להתגייר. איפה נחיה, כשאתה לא מוכן לעבור לאוסטריה ואני לא מוכנה לעבור לישראל. היו לנו שבועיים נפלאים, אהבנו כנערה ונער נלהבים, האוהבים אהבה ראשונה. ביקרנו בגלריות ובמוזיאונים, בקונצרטים ובהצגות ובסרטים, ישבנו בבתי קפה ובמסעדות, משוחחים על כל מה שקרוב ללבנו, מתבוננים זה בפני זו ואיננו יודעים שובע, טיילנו ברחובות וינה אוחזי ידיים, לעתים חבוקים, כשאינך חדל להתפעל מיופייה, הזמנתי אותך לדירתי, וידענו אהבה המתממשת בְּרִגְשָה. ויתרת על תוכניותיך המקוריות לבילויים בטיולך וכמעט את כל זמנך הקדשת לי. חשתי נאהבת כפי שלא חשתי מעולם, ואהבתי אותך כפי שלא אהבתי איש מִימי. גם באותן שעות קצרות שבהן לא היינו יחד, חשבתי עליך. אבל, כעת ברור לי שגורל מְהַתֵּל הפגיש אותנו בגלריה של דודי. אולי אני אשמה ש"התחלתי" איתך. התבוננותך הממושכת בתמונות קסמה לי. אתה לא כמו רוב התיירים שעוברים מתמונה לתמונה בהרף עין. כשפתחתי בשיחה ואמרתי לך שאני אחיינית של בעל הגלריה, ראיתי זיק נדלק בעיניך. הבנתָּ שמצאתָּ חן בעיניי. גם אחרי שסיפרת לי שאתה מישראל, לא עצרתי. לא חשבתי רחוק, רציתי רק לשוחח איתך עוד ועוד, גומעת את דבריך, שהילכו עלי קסם, על כל תמונה ותמונה. שָׁאַלְתִּי האם אתה מבקר אמנות והשבת בשלילה, שָׁאַלְתִּי האם אתה צייר והשבת בשלילה, ותשובותיך קסמו לי. זה בחור כלבבי, אמרתי בליבי, נבון ומעמיק. וכעת, אתה עומד לחזור לישראל, פרק הזמן של טיולך מגיע לסופו, ואני מרגישה שאנחנו צריכים להיפרד בצורה מכובדת ויפה, אינני רוצה להיעלם לך סתם כך. שלום, אהוב יקר. אזכור אותך כל ימי.

הקשבתי לדבריה, וחשתי אומלל כפי שלא חשתי מימי. בסיום דבריה, חשתי שגל חום פתאומי עולה מתוך חזי אל גרוני. לא ידעתי מה לומר לה, והיא קמה מכיסאה שבבית הקפה, נשקה לשפתי כשדמעות נקוות בעיניה והחלה פוסעת לעבר דלת היציאה. לרגע חשבתי לקום ולעוצרה בדרכה, לדבר עמה, לחשוב האם ניתן לשנות את החלטתה, אך הוספתי לשבת במקומי כמי שקפאו איבריו והסתתמו מחשבותיו.