הומאז' למשורר דוד אבידן במלֹאת 30 שנה למותו

שרית בסן, ידידתי בתיכון בשנות העשרה המוקדמות, רצה במעלה המדרגות לספרייה של גימנסיה הרצליה. אני זוכר זאת עד היום. ישבתי סמוך לדלת הכניסה של הספרייה וקראתי את פרנץ קפקא בתרגומו של ישורון קשת. "אתה אוהב שירה", היא אמרה בהתרגשות מתנשפת, "אז בוא אני אראה לך את השיר הארוך היפה ביותר שקראתי בימי חיי". היינו בערך בני 14, אבל כבר הייתי ספקן, מאלה שעוד באירופה, כמו שאמרו "החמישייה הקאמרית", היו סקפטיים. כבר אז הייתי מבקר ספרות בפוטנציה. הנחתי את הספר של קפקא הפוך על השולחן שאזכור באיזה עמוד הייתי ואמרתי לה "תקריאי…" והיא הקריאה בקולה היפה את "אהבה וגטאטיבית", שיר ארוך מאוד של משורר בשם דוד אבידן, שלימים התברר לי שהוא מכונֶה פואמה, והייתי מהופנט לקצב ולמילים, ואחר כך אמרתי לה "תני לי לרגע שוב את הספר". לקחתי אותו לידיי והכותרת הייתה "משהו בשביל מישהו – מבחר שירים של דוד אבידן" וקראתי שוב בָּעיניים במהירות ועוד קצת, והיא אמרה "נו, איך זה" ואמרתי: "זה פשוט שיר מדהים". הרגשתי שמצאתי את המשורר שלי.

וככל שחלפו השנים ואהבתי משוררות ומשוררים רבים בלִבּי נותרה פינה חמה בלב לשירת דוד אבידן. הייתי אומר שבמשך השנים הפכתי את "משהו בשביל מישהו" – אותו מבחר משנת 1964 שיצא בהוצאת שוקן, אבל אני קראתיו בהוצאה מאוחרת יותר משנת 1975 בהוצאת א. לוין-אפשטיין מודן דאז – לתנ"ך קטן שלי. וכאשר ארבע-חמש שנים מאוחר יותר הִכּרתי את המשוררים עמוס אדלהייט, אריק א. ורפי וייכרט, נוכחתי לדעת בעקבות שיחות עמם שגם הם מרגישים כך. השם הזה "משהו בשביל מישהו" עם האגו של המשורר הזה הענק והקצת מגוחך בסופו של דבר שראה עצמו כמפעל של מילים ולא כמשורר פֶּר-סֶה בלבד, סימֵן קודם כול שהמישהו הזה הוא הוא עצמו, אבל אין מה לעשות, עם כִּשְׁרון שירי כמו שלו הוא סימן מעל לכול שהמישהו הזה שהוא כתב בעבורו את השירים הללו, זה לא רק הוא עצמו זה גם אני עצמי, וכך, אני מניח, חושב כל אוהב שירת אמת שמגלה את היכולות הפואטיות של אבידן.

מבין שלושת המשוררים שאִפיין כמרכּזיים פרופ' גבריאל מוקד בשעתו, שממש חי בסימבּיוזה פואטית עם דוד אבידן בחזקת המשורר ועורכו או העורך ומשוררו, היה אבידן משורר הדגל והבית של כתב העת והוצאת "עכשיו" של פרופ' גבריאל מוקד. מבין השלושה הידועים בדור המדינה שפרופ' מוקד סימן: נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן, הרי שאבידן הוא האהוב עליי ביותר. גם שני המשוררים האחרים הם חשובים ביותר ונפלאים, אבל אין ספק כי אבידן הוא המשורר שלי.

מה ייחודי כל כך באבידן? אבידן, הרבה יותר מעמיחי ומובן מאליו יותר מזך, הוא משורר ששואב ממסורת השירה העברית-ישראלית שקדמה לו, שואב ממנה ומֵפֵר אותה, שואב ממנה ושובר אותה. שירתו מהדהדת מפורשות במקצב ובחריזה ובשליטה בצורה את השירה הפנומנאלית של שלונסקי ואלתרמן, בעיקר אלתרמן, אבל גם שוברת את הצורה. לא רק בתחום השפה, החריזה והמשקל, אלא גם בַּתכנים ובעמדת המשורר כלפי העולם. אין היפּעמות גדולה יותר, יש רק ייאוש קיומי, אקזיסטנציאליזם חילוני; אין יותר דרך גדולה לצאת אליה ולהלך בה כמו אצל אלתרמן, או אושר עמל ויֶזַע כמו אצל שלונסקי, אלא מסע עצוב ואורבּני אל קצה הרחוב שנגמר הפעם בְּכִי טוב. היותו שובר המסורת המובהק ומתכתב המסורת המאופיין – הופכת את אבידן למשורר כל כך ייחודי. הוא שולט נפלא בצורות השיר ויש לו אוזן מוזיקאלית נדירה.

הפואמה "אהבה וגטאטיבית" ראתה אור לראשונה בספרו הרביעי "שירי לחץ" ב-1962 בהוצאת אל"ף. אחר כך כונסה לראשונה במבחר "משהו בשביל מישהו", שיצא בכמה מהדורות בכמה הוצאות, וכיום תוכלו למוצאהּ בכל כתבי דוד אבידן שהופיעו במספר כרכים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היא כל כך יפה ומובנת שאין טעם לנתח אותה. מדובר בדיאלוג בלתי אפשרי ופנטסטי בין אדם לעץ, האִם יכולה להתקיים איזושהי הרמוניה בין הטבע לאדם, אבידן הוא כאמור משורר פסימי מעיקרו, לרוקן אותך הקורא אני בא, הוא אומר באחרית הדבר של "משהו בשביל מישהו" לא למלא אותך. לא אמכור לך שום התייפייפות ומעשה יפיוף. כמו בנובלה הנודעת של אלבֶּר קאמי "הזר", או ברומן הפילוסופי של ז'אן-פול סארטר "הבחילה" – האדם המודרני בצד אחד והטבע בצד אחר. האדם מנוכר לנוף הסובב והקיום המתפרץ מעורר בחילה. רחוקה שירת אבידן מכל אותן תפיסות אקו-פואטיות הרוֹוחות כיום. הוא אינו מתנחם בטבע ואינו צומח איתו. צר לו מאוד על כך, אבל כך הוא מרגיש כמודרניסט. זה מצבו הטבעי.

הפואמה מזכירה במידת-מה את ספר הילדים-מבוגרים הנודע "העץ הנדיב" של הסופר והמאייר שֶׁל סילברסטיין. אני מזכיר: עלילת הספר נסבּה על אודות אהבתו הגדולה של עץ כלפי ילד ונכונותו של העץ להעניק ללא תנאי. העץ פונה אל חברו כ"ילד" גם כאשר הילד גדל, מתבגר ומזדקן. כאשר הילד היה קטן, הוא שיחק עם העלים של העץ, טיפס על הגזע, התנדנד על הענפים ואכל את פרותיו של העץ. כשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצלו של העץ; אך כשהילד גדל, הוא חדֵל לבקר את העץ לתקופה ארוכה.

כשהוא חוזר כנער מתבגר, מזמין אותו העץ שוב לאכול מתפוחיו ולהתנדנד על ענפיו; אך הילד רוצה כסף כדי לקנות דברים וליהנות. העץ מציע לו למכור את תפוחיו בעיר, וכך להרוויח כסף. הילד קוטף את תפוחיו של העץ כדי למוכרם. אחרי תקופה ארוכה נוספת חוזר הילד כאדם מבוגר; הוא עסוק מדי מכדי לטפס על העץ ולשחק בענפיו, ורצונו הוא לבנות בית לעצמו כדי שיוכל להקים משפחה. העץ מציע שייקח את ענפיו כדי לבנות מהם בית, וכך עושה הילד.

הילד חוזר אל העץ פעם נוספת כגבר בגיל העמידה, עצוב ומריר; הוא מבקש לעצמו סירה כדי לשוט בה למקום אחר. העץ מציע שיִכרות את גזעו כדי לבנות ממנו סירה, וכך עושה הילד. מהעץ נותר רק גדם. כמו במפגשים קודמים ביניהם כשהעץ נתן מעצמו לילד, גם מפגש זה מסתיים במילים "והעץ היה מאושר". הילד מגיע אל העץ בפעם האחרונה כאדם זקן מאוד. העץ אומר לו בעצב שלא נותר לו דבר לתת, כי כעת הוא רק גדם; אך הילד לא מבקש לעצמו דבר מלבד מקום לשבת ולנוח – ואת זה הגדם יכול לתת. גם מפגש זה, והסיפור כולו, מסתיים במילים: "והעץ היה מאושר".

אני בדקתי ואבידן כתב את הפואמה כמה שנים לפני שסילברסטיין פרסם את ספרו הנודע, אבל אין לכך חשיבות, כי היופי הפואטי דומה וניכר בשתי היצירות. ההבדל בדיאלוג בין העץ לאדם אצל סילבסרטיין ואבידן הוא שאצל אבידן אף אחד לא באמת מאושר, גם לא העץ. לא יעזור שום דבר. הקיום כולו כבריאה מן החי עד לצומח הוא בעייתי, בעייתי מאוד כשבאים לדבר על אושר.

אז הנה "אהבה וגטאטיבית" של אבידן ויקום אוהב שירה אחד שיאמר לי בריש גלי שזאת לא פואמה מושלמת. כולי תקווה שאין אחד כזה בנמצא. 30 שנה למותו של דוד אבידן. הזמן אכן עובר. אני הכרתי אותו בשנות העשרים לחיי אישית. הוא היה בא לבקר אותי ואת דנה זוגתי, שורץ אצלנו שעות, מצלצל אל כל העולם, מתקשר אליי מדירתו באמצע הלילה וממלמל מלא כדורים: "צריך לבדוק את זריזותך הפואטית בכתיבה ואת זריזותו של רפי וייכרט למול הזריזות שלי". תמיד היה בתחרות פואטית מתמדת עם מישהו נסתר. שלמי תודה לפרופ' גדעון טיקוצקי היקר ששלח לי את הפואמה מנוקדת. תיהנו:

אהבה וגטאטיבית

ההצעה התיאורטית

בּוֹא אֵלַי, בּוֹא אֵלַי, אָמַר הָעֵץ.
הִצָּמֵד בְּחָזְקָה. שְׁכַח הַכֹּל.
יֵשׁ חֲרִיצֵי-אַהֲבָה עַל גִּזְעִי. אֲנִי מְנֻסֶּה. אֲנִי אֶלְמַד.
שָׁרָשַׁי יְחַבְּקוּ אֶת מָתְנֶיךָ. עָלַי יְחַפּוּ עָלֶיךָ.
אֲגָרֵשׁ מִכָּאן אֶת הַצִּפֳּרִים וְאֶת הַקּוֹפִים.
כֻּלִּי שֶׁלְּךָ.
תֵּן לִי הִזְדַּמְּנוּת. אֲנִי אֶמְצָא
חֵן בְּעֵינֶיךָ.
אֶהְיֶה צַיְּתָן.
יֵשׁ לִי בִּשְׁבִילְךָ מָקוֹם בַּצַּמֶּרֶת. הִיא תֵּרֵד אֵלֶיךָ
בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים. תִּלְמַד לְחַבֵּב אוֹתָהּ. יֵשׁ בָּהּ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר
בְּנָשִׁימְסֻיָּמוֹת. מִין זֶה לֹא הַכֹּל,
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל. עוֹדֵד אוֹתִי. שְׁכַח אֶת הָעוֹלָם,
אֶת הָעוֹר הָרַךְ, אֶת גַּלֵּי-הַקּוֹל, אֶת דַּרְגַּת-הַחֹם הַמְשַׁעֲמֶמֶת
שֶׁל גּוּפְךָ הַמִּצְטַנֵּן, אֶת הַנּוֹזְלִים, הָעוֹבְרִים בְּךָ
מִכָּל הַכִּוּוּנִים, לְכָל הַכִּוּוּנִים, אֶת צֶבַע הָעֵינַיִם, אֶת
הַשֵּׂעָר הַזְּמַנִּי, אֶת הַמּוּסִיקָה, אֶת הַיָּם הָעוֹיֵן, אֶת הַדְּרָכִים.
הִשָּׁאֵר בְּמָקוֹם אֶחָד. אַל תָּזוּז.
בְּקָרוֹב אַצִּיג לְפָנֶיךָ אֶת בֶּטֶן הָאֲדָמָה,
אֶת הָאֵשׁ הָעֲמֻקָּה, הַשּׂוֹרֶפֶת מִמֶּרְחָק אֶת שָׁרָשַׁי הַכָּלִים
אֵלֶיךָ, אֶת הַמַּיִם הַבּוֹדְדִים וְהָאֲפֵלִים, שֶׁמְּלַוִּים אוֹתָהּ
כְּמוֹ תַּנִּים רְעֵבִים, אֶת הַגַּלְעִין הַצּוֹרֵב
שֶׁל הַפְּרִי הַגָּדוֹל הַזֶּה.
הֱיֵה יְדִידוּתִי אֵלַי. תֵּן לִי אַשְׁרַאי. אַתָּה יוֹדֵעַ
יוֹתֵר מִדַּי עַל נָשִׁים מִכְּדֵי לִבְחֹל בִּי. אַל תְּסָרֵב.
אַל תִּהְיֶה בָּשָׂר. אַל תְּחַיֵּךְ אֵלַי. אַל תֹּאמַר לִי
מִלִּים יָפוֹת.
אֲנִי רוֹצֶה אֶת רְצִינוּתְךָ, לֹא אֶת זִכְרוֹנוֹתֶיךָ.
יֵשׁ לִי זְמַן. חֲשֹׁב עָלַי. סַע בָּעוֹלָם, צוּף בָּאוֹר
הַמִּתְעַמְעֵם, הִפָּרֵד, נְעַל אֶת הַפְּתָחִים. חֲזֹר אֵלַי
בַּחֲשֵׁכָה הַלַּחָה, בָּרוּחַ הָעוֹמֶדֶת, עַל הֶעָפָר הָרוֹעֵד
לְמַעַנְךָ.

פזמון חוזר:

אֲנִי מְהַסֵּס, אָמַר הָאִישׁ.
אַתָּה תִּתְבַּגֵּר, אָמַר הָעֵץ.
יֵשׁ לִי סְפֵקוֹת, אָמַר הָאִישׁ.
יֵשׁ לִי תְּשׁוּבוֹת, אָמַר הָעֵץ.
אֲנִי נַיָּד, אָמַר הָאִישׁ.
אֲנִי חַי לָעַד, אָמַר הָעֵץ.
יֵשׁ רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוּת, אָמַר הָאִישׁ.
יֵשׁ לִי כְלוֹרוֹפִיל, אָמַר הָעֵץ.
הַשֶּׁמֶשׁ מִצְטַנֶּנֶת, אָמַר הָאִישׁ.
לֹא בֶּטֶן הָאֲדָמָה, אָמַר הָעֵץ.
גַּם בֶּטֶן הָאֲדָמָה, אָמַר הָאִישׁ.
אֲבָל יֵשׁ אֶמְצָעִים, אָמַר הָעֵץ.
אַתָּה מְסֻכָּן, אָמַר הָאִישׁ.
אֲנִי תָּמִיד כָּאן, אָמַר הָעֵץ.
שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ, אָמַר הָאִישׁ.
שָׁמַעְתָּ אוֹתִי, אָמַר הָעֵץ.
אֲנִי אֲהַרְהֵר, אָמַר הָאִישׁ.
אַל תְּמַהֵר, אָמַר הָעֵץ.

מֵמד הזמן

טוֹב שֶׁחָזַרְתָּ, אָמַר הָעֵץ.
אֵין לִי אֶמְצְעֵי-קֶשֶׁר. אֵינִיָּכוֹל
לְהִצָּמֵד אֵלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים.
בֵּרַרְתִּי אֶת כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת. אֶעֱמֹד בְּדִבּוּרִי.
אֶשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת הַכֹּל לְמַעַנְךָ.
אַתָּה עֲדַיִן פּוֹחֵד מִמֶּנִּי. יֵשׁ בְּךָ
יוֹתֵר מִדַּי מָוֶת מִן הַסּוּג שֶׁמַּפְחִיד אוֹתִי
וּפָחוֹת מִדַּי מִמַּה שֶּׁדָּרוּשׁ לְךָ בֶּאֱמֶת. אַתָּה נַעַר.
יָנַקְתָּ חֲלֵב-זְאֵבִים מָהוּל בְּאַגָּדוֹת, בָּהֶן שִׁמַּשְׁתִּי רַק
תַּפְאוּרָה נִרְעֶדֶת. אֲנִי יוֹתֵר מִזֶּה. אֲנִי שֶׁלְּךָ.
דּוֹרוֹת שֶׁל יוֹנְקִים חָלְפוּ עַל פָּנַי בְּשַׁיָּרוֹת
מִתְמַעֲטוֹת וְהוֹלְכוֹת. אֲבוֹתַי פִּנּוּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ
בְּלִגְלוּג אוֹהֵד. הֵם יָדְעוּ, שֶׁאַתָּה תָּבוֹא אֵלַי
מֵרְצוֹנְךָ הַטּוֹב.

פזמון חוזר:

לֹא חָזַרְתִּי, אָמַר הָאִישׁ.
טֶרֶם בָּגַרְתָּ, אָמַר הָעֵץ.
אַתָּה פֶּרַחְנוֹי, אָמַר הָאִישׁ.
אֲנִי גַּם זֶה, אָמַר הָעֵץ.
יֵשׁ אֲחֵרִים, אָמַר הָאִישׁ.
לֹא בִּשְׁבִילְךָ, אָמַר הָעֵץ.
הַכֹּל יִשְׁתַּנֶּה, אָמַר הָאִישׁ.
בְּיַחַד אִתְּךָ, אָמַר הָעֵץ.
אֲנִי אֶשְׁקֹל, אָמַר הָאִישׁ.
אֲנִי אֶגְמֹל, אָמַר הָעֵץ.
אֲנִי אַרְחִיק, אָמַר הָאִישׁ.
אִם תַּסְפִּיק, אָמַר הָעֵץ.

ההצעה המעשית

עַכְשָׁו אַתָּה כָּאן, אָמַר הָעֵץ.
אֵין לִי מַה לְּהַצִּיעַ לְךָ יוֹתֵר.
אַתָּה עוֹר וַעֲצָמוֹת, אוֹר וַעֲצָמוֹת, חֹשֶךְ וַעֲצָמוֹת.
יַחַד נֵעָלֵם מִכָּאן בָּרֶגַע הַנָּכוֹן.
יִהְיוּ לִי חַיִּים קְצָרִים
לְמַעַנְךָ.
בּוֹא אֵלַי, בּוֹא אֵלַי, הִצָּמֵד אֵלַי בְּחָזְקָה.
עוֹד מְעַט יָבוֹא הַמַּשּׂוֹר הַחֲרִישִׁי וְיַתְאִים
אֶת מִדּוֹתַי לְמִדּוֹתֶיךָ.
הִפָּרֵד מִדָּמְךָ הַצּוֹנֵן. אַל תַּחֲזִיק בּוֹ
לַמְרוֹת רְצוֹנוֹ. הֱיֵה גֵּאֶה.
הַשְּׂרָף שֶׁלִּי יִזְרֹם אַחֲרָיו.
לֹא תִּהְיֶה
כָּל הֲבָנָה בֵּינֵיהֶם.
מִי שֶׁיְּעַרְבֵּב אוֹתָם
יַעֲשֶׂה עִסְקָה גְּרוּעָה.
עַכְשָׁו בֶּאֱמֶת אֵינִיּוֹדֵעַ
מַה לּוֹמַר לְךָ. הַמַּשּׂוֹר
כְּבָר נָגַע בִּי בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן.
שְׁכַב וְחַכֵּה לִי.
אָבוֹא אֵלֶיךָ עִם
הַמַּסְמְרִים הָאַחֲרוֹנִים.

פזמון חוזר:

אַתָּה מִתְיַהֵר, אָמַר הָאִישׁ.
אַל תִּזָּהֵר, אָמַר הָעֵץ.
אַתָּה טוֹעֶה, אָמַר הָאִישׁ.
אַתָּה לֹא גֵּאֶה, אָמַר הָעֵץ.
אֲנִי אֶשְׁכַּח, אָמַר הָאִישׁ.
אַתָּה לֹא תִּבְרַח, אָמַר הָעֵץ.
אֲנִי אֲנַסֶּה, אָמַר הָאִישׁ.
אַתָּה תְּכֻסֶּה, אָמַר הָעֵץ.

ההצעה הנגדית

בּוֹא אֵלַי, בּוֹא אֵלַי, אָמַר הָאִישׁ.
הִצָּמֵד בְּחָזְקָה. הִשָּׁבֵר לְאַט.
יֵשׁ חֲרִיצֵי-אֵיבָה בְּפָנַי. אֲנִי מִתְנַסֶּה. אֲנִי אֲלַמֵּד.
רַגְלַי תְּחַבֵּקְנָה אֶת גִּזְעֲךָ. שְׂעָרִי יִצְמַח לְתוֹכְךָ.
אַזְעִיק לְכָאן אֶת הַזְּבוּבִים וְאֶת הַתּוֹלָעִים.
כֻּלְּךָ שֶׁלִּי.
תֵּן לְעַצְמְךָ הִזְדַּמְּנוּת. אַתָּה תִּמְצָא
חֵן בְּעֵינַי.
הֱיֵה צַיְּתָן.
יֵשׁ לִי בִּשְׁבִילְךָ קַוְמַחֲשָׁבָה. הוּא יַקִּיף אוֹתְךָ
בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁעוֹת, כְּמוֹ נְחַשׁ-קוֹבְּרָה. מִין זֶה הַכֹּל,
לִפְנֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל. אֲעוֹרֵר אוֹתְךָ. אֲקָרֵב אֵלֶיךָ
אֶת הָעוֹר הָרַךְ, אֶת גַּלֵּי-הַקּוֹל, אֶת דַּרְגַּת-הַחֹם הַמִּשְׁתַּנָּה
שֶׁל גּוּפִי הָרַעֲנָן, אֶת הַנּוֹזְלִים, הָעוֹבְרִים
בִּי וּבְךָ, מִמֶּנִּי וְאֵלֶיךָ, אֵלֶיךָ וְלַחוּץ
מִכִּוּוּנִים אֲחָדִים, מִכִּוּוּנִימְסֻיָּמִים, אֶת צֶבַע הָעֵינַיִם, אֶת
הַשֵּׂעָר שֶׁיִּצְמַח מֵחָדָשׁ, אֶת הַמּוּסִיקָה, אֶת הַיָּם הַיְדִידוּתִי, אֶת הַדְּרָכִים.
אַל תִּשָּׁאֵר בְּמָקוֹם אֶחָד. זוּז.
בְּקָרוֹב אַצִּיג לְפָנֶיךָ אֶת מַעֲטֶפֶת-הָאֲדָמָה,
אֶת הָאֵשׁ הַזָּרָה, שֶׁשּׂוֹרֶפֶת מִקָּרוֹב אֶת אֲבָרַי הַכָּלִים
אֵלֶיךָ, אֶת הַמַּיִם הַמְאֻרְגָּנִים לְהַפְלִיא, שֶׁמְּלַוִּים אוֹתָהּ
כְּמוֹ צָבָא סָדִיר, אֶת הַקְּלִפָּה הָרַכָּה
שֶׁל הַפְּרִי הַבָּשֵׁל הַזֶּה.
אֶהְיֶה יְדִידוּתִי אֵלֶיךָ. אֶתֵּן לְךָ אַשְׁרַאי. אַתָּה יוֹדֵעַ
פָּחוֹת מִדַּי עַל אֲנָשִׁים מִכְּדֵּי לִבְחֹל בִּי. לֹא תְּסָרֵב.
אַל תִּהְיֶה כְלוֹרוֹפִיל. אַל תִּצְמַח אֵלַי. אֱמֹר לִי
מִלִּים יָפוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁאֲנִי מַכִּיר.
אֲנִי רוֹצֶה אֶת זִכְרוֹנוֹתֶיךָ, לֹא אֶת רְצִינוּתְךָ.
אֵין לִי זְמַן. אַל תַּחֲשֹׁב עָלַי. אֶסַּע בָּעוֹלָם, אָצוּף בָּאוֹר
הַמְסַנְוֵר, לֹא אֶפָּרֵד, לֹא אֶנְעַל אֶת הַפְּתָחִים. אֶחֱזֹר אֵלֶיךָ
בָּאוֹר הַיָּבֵשׁ, בָּרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת, עַל הֶעָפָר
מִמֶּנּוּ תֵּעָקֵר.

פזמון חוזר:

אִכְזַבְתָּ אוֹתִי, אָמַר הָעֵץ.
אָהַבְתָּ אוֹתִי, אָמַר הָאִישׁ.
אָמוּת בִּלְעָדֶיךָ, אָמַר הָעֵץ.
אַךְ לֹא יְדִידֶיךָ, אָמַר הָאִישׁ.
הֶחְמַצְתִּי אוֹתְךָ, אָמַר הָעֵץ.
אִמַּצְתָּ אוֹתִי, אָמַר הָאִישׁ.
בַּפַּעַם הַבָּאָה, אָמַר הָעֵץ.
בָּרוּחַ הַלֵּאָה, אָמַר הָאִישׁ.