close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אגדה אמריקאית

    עמרי אברך | סיפורים | התפרסם ב - 24.02.21

    גיבורת הסיפור שלנו היא עלמה סטנדרטית מכל בחינה בשם ג’סיקה. ג’סיקה או ג’סי, התגוררה בעיירה קטנה בשם הייבריה בדרום לואיזיאנה, ובשנות העשרה שלה התפרנסה משמירה על צאצאים של בני אנוש אחרים, מה שניקרא בייבי-סיטר בעגה המקומית.

    השנה היתה 2009, בערב שישי חמים מרדכי ואסתר מילר, זוג הורים מסורים לתאומים בני תשע, התארגנו לצאת לצפות בחשמלית ושמה תשוקה בתיאטרון המקומי. המילרים שכרו את שירותיה של ג’סי, אך שעת ההצגה התקרבה וג’סי כהרגלה בקודש, איחרה. כשמרדכי התקשר לברר את מיקומה הבטיחה שעוד חמש דקות היא מגיעה, הוא לא היה מרוצה אבל אמר לה שהילדים כבר במיטה, ושהם משאירים לה מפתח מתחת לשטיח.

    אחרי עשר דקות ג’סי הגיעה, מצאה את המפתח המדובר, נכנסה, נעלה אחריה ונמרחה עם הטלפון על הספה מול הטלוויזיה. המילרים היו חדשים בשכונה וזאת היתה הפעם הרביעית שג’סי שמרה להם על הילדים. כיאה לדיירים חדשים, שעברו מדירה קטנה בעיר הגדולה לבית מרווח בפרברים, בכל פעם שג’סי הגיעה, הופיעו רהיטים חדשים. הפעם היו כורסה אדומה שנוספה למעגל הישיבה בסלון, ובובת ליצן גדולה, לבושה בבגדים צבעוניים, ישובה על הרצפה בפינה משמאל לטלוויזיה.

    ג’סי לא אהבה ליצנים. מאז שדוד ארתור התחפש לבוזו הליצן ביומלדת שבע שלה ועשה כאילו הוא גוזר לה את השיער, היו לה סיוטים על אנשים צבועי פנים, שרודפים אחריה עם מספריים ענקיים. הבובה בפינה היתה בגודל של ילד שמנמן ומאוד איכותית, עם תווי פנים כמעט של בן אדם. על אף האיכות הבלתי מתפשרת של העבודה ואולי דווקא בגללה, הבובה הטרידה את ג’סי מאוד. בסוף היא החליטה שאי אפשר ככה, מי שם כאלו בובות בסלון שלו? הם לא ידעים שיש בעולם הזה אנשים שמפחדים מליצנים? היא קמה, זרקה על הבובה כירבולית וחזרה לספה, לבהות איך שלדון קופר מפגין חוסר קישורים חברתיים על המסך הקטן. אחרי כמה דקות מרדכי יצא מאולם התיאטרון להתקשר לג’סי לבדוק שהכל בסדר.

    ג’סי ענתה שהיא הגיעה ואין שום דבר מיוחד, אחרי התלבטות קצרה היא הוסיפה שהיא כיסתה את הבובה של הליצן, כי היא מפחידה אותה. היא גם התכוונה להתחיל לספר על אותו יום הולדת שגרם לפחד שלה מליצנים, אבל מרדכי קטע אותה.

    “איזו בובה ג’סי?” הוא שאל בקול המום.

    “נו אמרתי לך, הגדולה ליד הטלוויזיה.” היא ענתה בחוסר סבלנות.

    “ג’סי, את תקשיבי לי עכשיו ותעשי בדיוק מה שאני אומר,” מרדכי דיבר בקול החלטי וברור, “את עולה למעלה, מעירה את הילדים, לוקחת אותם לבית של השכנים ומתקשרת אלי חזרה. כמה שיותר מהר, אנחנו תכף נגיע, אני אסביר לך אחר כך.” 

    ג’סי בהתה בבובה המכוסה בפינה וגמגמה שהיא לא מבינה.

    מרדכי דרש בטון שלא נשמע לשתי פנים, שפשוט תעשה מה שהוא אומר.

    מיד אחרי שניתק את השיחה, האצבעות הרועדות שלו חייגו למשטרה, והוא נכס לאולם להוציא את אסתר.

    שלוש דקות עברו ועל צג הטלפון הופיע שיחה נכנסת מג’סי, היא נשמע לחוצה מאוד ואישרה שהיא והילדים נמצאים אצל השכנים.

    מרדכי הסביר לה שאין להם שום בובה של ליצן, אבל שמאז שהם עברו לבית הזה, התאומים מתלוננים שיש ליצן מפחיד שמסתובב בלילה ומסתכל עליהם כשהם ישנים. עד היום הוא ואשתו חשבו שהילדים פשוט מתקשים עם המעבר לדירה החדשה.

    ניידת המשטרה והמילרים הגיעו לזירה בערך באותו הזמן. מרדכי הסביר את המצב לצמד השוטרים, האחד צעיר ולחוץ והשני מבוגר, משופם, ורגוע בצורה מחשידה. אלו נכנסו באקדחים שלופים לסרוק את הבית. ג’סי, הילדים והשכנים, יצאו כשראו את אורות הניידת וחיכו יחד עם מרדכי ואסתר על הדשא.

    אחרי עשר דקות בפנים השוטרים יצאו החוצה, אמרו שאין אף אחד בבית וביקשו מג’סי להיכנס ולהראות להם איפה היה הליצן. ג’סי נכנסה בחוסר רצון מופגן והצביעה לאנשי החוק על הפינה בסלון, שלמרבה האימה לא הכילה דבר מלבד כירבולית מיותמת על הרצפה. השוטרים לא היו בטוחים מה לעשות, הם חיפשו בכל הבית ולא מצאו שום דבר, כשהם עמדו בחוץ והתכוונו כבר לוותר על העניין. השוטר הבוגר הסתכל למעלה לגג הרעפים ושאל את אסתר, “מאיפה עולים לעליית הגג?”

    היא ענתה לו שעד כמה שהם יודעים צריך להרים את הרעפים. כשמכרו להם את הבית לא דיברו על העניין בכלל, והם עצמם לא ראו מדרגות בשום מקום. השוטר המבוגר צחק ואמר להם שלכל הבתים באזור הזה יש גישה לעליית הגג, מה הטעם בעליית גג אם אתה לא יכול להשתמש בה? בדרך כלל יש דלת בתקרה של המסדרון שנפתחת עם סולם.

    השוטרים נכנסו לבית שוב, בחוץ למטה המילרים וג’סי שמעו מאזור הגג צעקות, ותוך זמן קצר אנשי החוק חזרו לדשא מלווים באדם נוסף, ללא ספק מבוהל, שהיה, איך נאמר, נמוך קומה.

    השוטר המבוגר הציג את הדייר הסמוי למשפחה: “משפחת מילר, זה מר מייסון טארווטאר, אני מכיר אותו הרבה שנים, פעם אפילו היינו משחקים יחד קלפים. הוא טיפוס מוזר, אבל אני יכול להבטיח לכם שלא היתה לו כוונה רעה.”

    מר טארווטאר הסביר לקהל ההמום, שעד לא מזמן הבית שהם מתגוררים בו היה שלו, אבל שבשנה שעברה כשהבורסה נפלה, הוא הפסיד אותו לבנק. אין לו משפחה וכשפינו אותו לא היה לו לאן ללכת, אז הוא פשוט העלה את הארגזים שלו לעליית הגג, ונשאר לגור שם עד יעבור זעם. כשהמילרים נכנסו הוא היה בבעיה, אבל הבין די מהר שהוא יכול לנהל את החיים שלו בלילה.

    היום, כשהוא חשב שההורים בחוץ והתאומים ישנים, הוא רק ירד לנשנש קצת במטבח. כשג’סי פתחה את הדלת במפתיע לא היה לו זמן להתחבא, אז הוא פשוט רץ לפינה ליד הטלוויזיה, התיישב על הרצפה וקפא.

    ותחפושת הליצן? היא נשארה לו מהאלווין, הוא השתמש בה כדי לא להפחיד את הילדים. “כי כל הילדים אוהבים ליצנים.”

    עמרי אברך

    דוקטורנט בגבעת רם, המחקר הנוכחי שלי עוסק בלמידה בדבורי דבש. התואר השני שלי התמקד בהאבקה ע"י דבורי דבש ומאביקי בר. גדלתי בחיפה ונכון להיום מתגורר ברחביה. עבדתי בעבר כמנהל מכוורת (מגדל דבורים), מורה לביולוגיה בתיכון ועוזר מחקר במכון ויצמן. כותב כתחביב, בעיקר סיפורים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 3
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    צבע הגשם / שגרה

    מירה הרשקו
    צבע הגשם יָכְלָה לְהָמֵס לֵב כָּל גֶּבֶר לְתוֹךְ נִשְׁמָתָהּ הַכְּלוּאָה בְּלָבָן,...

    קול קורא: התחלה חדשה

    מערכת סלונט
    לכבוד ראש השנה הקרב ובא מערכת סלונט קוראת לציבור היוצרים והיוצרות...

    הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי / הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

    רני רוזנטל
    הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי בַּיּוֹם הַזֶּה הַמּוּזוֹת תִּשְׁתַּתֵּקְנָה תִּתְרַחֵקְנָה לְאִטָּן, גַּבָּן מְשַׁדֵּר תְּבוּסָה:...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית