close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • נעים להכיר, מיכל פרי

    מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב - 20.07.22

    מיכל פרי היא משוררת, ציירת ואמנית רב תחומית, אמא לשתי בנות. מתגוררת בתל-אביב. בוגרת מכון אבני לאמנות. סיימה שלוש שנות לימוד במחלקת כתיבה במנשר. רשומה ללימודי תואר שני במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן. החלה לכתוב שירה מגיל 14. שיריה פורסמו במהלך השנים במספר אנתולוגיות ובכתבי עת רבים. השתתפה בערבי שיח, שירה והקראות שירה. ספר הביכורים "בין אור לאור" שירים, ראה אור לאחרונה בהוצאת ארגמן-מיטב, 2022. "מגילות של כלום", טקסטים ושירים בנושא זרם התודעה, התפרסם ב-2008 כחלק מתערוכת יחיד גדולה בבית האמנים בתל-אביב, שכללה ציורים וטקסטים.


    למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

    הכתיבה היא חלק ממני, זה אני, אלו המחשבות שלי, התחושות שלי, הדעות שלי, הרגעים החולפים שלא נאמרים, הדמויות בחיי, האירועים בחיי. הכתיבה נותנת לי סוג של תחושת ממשות. תחושות, חוויות אם לא נכתבים הם נמוגים, נעלמים  כי אין להם תיעוד. הכתיבה היא סוג של תיעוד ולכן מעניקה קיום.  היא ההד שלי, האלוהים שמקשיב לי שיוצר ובורא אותי שוב ושוב מחדש. יש בי סוג של כאב קיומי שמרגיש את האפסיות הארעיות של הרגע שחולף, הכתיבה משחררת החוצה את הזיכרונות וחוקקת את הרגעים החולפים.

    לדוגמא, בספר "בין אור לאור", אני כותבת על אמא שנפטרה, על הקשר המורכב, על המהלך הרגשי הלא פשוט של פרידה מאמא. במקרה שלי, לא היה לי עם מי לחלוק כי המשפחה התפוררה לגמרי. הכתיבה היתה המקום שנתן לי את עצמו, נתתי לאמא ולרגשות שלי קיום בכתיבה, הם קבלו נתיב. נתיב זה כמו מקום של התרחשות, של הוויה. הכתיבה פורצת מתוך הצורך הזה של לאחוז ברגע שחולף, בסיפור, באנשים, לתת לרגשות מקום ראוי אמיתי. 

    הייתי מוסיפה שכתיבה פורצת גם מתוך צורך פנימי ליצור, לבנות מהות. כל אמן בכל תחום קיים בו הדחף ליצור. בכתיבה חומר הגלם הוא האותיות, המילים, המשפטים, הסיפורים.

    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

    יש לי יומן שנשמר מכיתה ב', משולב בציורים. את היומן פתחתי באיור ראש של ילדה שהופיע פעמיים וכתבתי מתחת לאיור אחד: "אני עצובה" ומתחת לאיור השני: "אני שמחה".

    ספרתי את סיפור המשפחה ואת הסיפור האישי שלי בלשון של ילדה בכיתה ב', בסוף הדף הפותח האמור, כתבתי : "אבל ילדים תחכו עד סוף היומן".  מה שיפה שהרגשתי שמעבר לביטוי האישי וגילוי סודות, אני מתבטאת מול סוג של קהל – יש מישהו שמקשיב לי. הבנתי שכתיבה יוצרת קומוניקציה, שיח – גם אם זה על הדף. 

    הדף הוא המקום שמקשיב, שאליו הכותב משחרר את הפנים שלו והדף עונה. יש סוג של דיאלוג פנימי עם הדף, עם עצמי ועם קורא פוטנציאלי.

    בכל מקרה כתיבה היא דיאלוג. התחלתי לכתוב שירה בגיל 14, אפילו קצת לפני ושוב שילבתי כתיבה עם ציור. יש לי מחברת ציורים משולבת בשירים מגיל 14.

    אני פשוט כותבת, וזה לא בגלל שאני "יודעת לכתוב". הכתיבה היא שחרור העצמי הפנימי החוצה, במקום הזה לא אמורה להיות שפיטה של יודעת לא יודעת. האני הפנימי הוא מי שהוא והוא מתבטא במילים על דף. כך אני מתייחסת לעצמי ולכתיבה שלי גם היום.

    באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?

    אני לא טובה בלקטלג, גם לא את עצמי, לכן זה קרה מאוחר. בשנת 2008 הוצאתי ספר שירים וטקסטים, הספר יצא לאור בעקבות תערוכת יחיד גדולה שהצגתי בבית האמנים בתל אביב ונקראה, "תחרה לבנה" ו"מגילות של כלום".  התערוכה היתה בנויה מציור של טקסטים על בדים ענקיים. טקסטים שצויירו ונכתבו בסגנון זרם תודעה. כתבתי "אני מקפיאה רגש במילים, על הבד כמו שאני מציירת תמונה", לא קראתי לעצמי משוררת.

    המהפך קרה בשנה הראשונה ללימודי הכתיבה במנשר לפני ארבע שנים. בסוף השנה הראשונה היתה הקראה, כחלק מטקס הסיום והקראתי שיר שלי פעם ראשונה מול קהל. הוצגתי כמשוררת, מאז אני מקבלת את עצמי כמשוררת, מרגישה ראויה לתואר הנכסף  שחי בתוכי כמהות פנימית וכחלק מסדר היום שלי, אני כותבת כל יום.

    קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

    יום הכתיבה מתחיל מוקדם בקפה השכונתי בשעה 7:30, בו יש לי מקום קבוע. אני מגיעה עם המחשב. קפה חם מוגש לשולחן, בעל בית הקפה מכין לי את הקפה המדויק שאני אוהבת, ממנו אני לוגמת בהנאה ובאטיות.  לפעמים יש לי פיסות של טקסטים שרשמתי בלילה, אני מתחילה לעבד את השורות. לפעמים אני עוברת על שירים שכבר התגבשו. אני מתקנת את עצמי הרבה, יש ספונטניות מתפרצת בכתיבה שלי, אבל היא עוברת עיבוד שוב ושוב, חשוב לי לדייק. אח"כ אני ממשיכה לכתוב בבית. לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה וכותבת, אלו רגעים מיוחדים שבהם ההכרה מאוד צלולה עם התחושות והמילים.

    איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

    אני כותבת קצת בבית הקפה בבוקר והרבה בבית בסלון – הסלון שלי הוא חדר ענק שממוקם בבית תל אביבי מלפני 100 שנה, מראשוני הבתים של תל אביב שעבר שיפוץ ושימור. אני אוהבת להתחבר להיסטוריה, לעבר. בבית הזה העבר ניבט בקירות, זה מקרקע אותי, מעניק לי שייכות. הבתים הישנים (מלפני 100 שנים) נבנו בזמנו באופן שבו הם מתכתבים עם האור בחוץ, עם תאורה טבעית, כי כשנבנו עדיין לא היתה מערכת חשמל. לכן אור החוץ הטבעי נכנס פנימה לחדרים באופן קסום דרך הפתחים, שהם חלונות גדולים שנמצאים בכל קיר כמעט. וגם דרך הדלתות, לכן יש פתחים בחלק העליון של הדלתות החיצוניות, שגם ברובן מלבד דלת הכניסה הראשית הן ברובן בנויות כמו חלונות גדולים מזכוכיות. גם בדלתות הממוקמות בין חדר לחדר בכל דלת בחלקה העליון יש חלון מזכוכית, בבית הישן אין קיר או דלת אטומה – כך שכל הזמן יש שיתוף ומעבר של אור בין החללים, החדרים ובין החוץ לפנים.

    התקרה מאוד גבוהה, בקיר המערבי שפונה לגינה שלושה חלונות ענקיים,  משם אני מתבוננת החוצה ופנימה. אני יושבת בתוך חלל האור (כך גם התבטאתי באחד משירי)  ושם אני כותבת. זו סביבת העבודה שלי.

    מה או מי גורם לך השראה?

    מוסיקה מאוד משפיעה עלי, אני מרגישה אותה מתנגנת בתוכי, מניעה בי תחושות שהופכות למילים. אני גם אוהבת שקט, את הלבד בו אני מקשיבה לתנועת הקול הפנימי. כל מה שקשור בטבע מעניק לי הרבה השראה, הטבע מופיע הרבה בשירים שלי – הוא חלק מהם. אני אוהבת להתבונן בתנועת האור שמטיל צללים על כל דבר שמונח במרחב הראיה. אני אוהבת את שעות הלילה שבהן העולם ישן, זהו שקט מיוחד מלא השראה. אני מאוד מושפעת  מצורות, צבעים, מבנים צורניים, ואסתטיקה חשובה לי, לא רק במובן של יופי מקובל, אלה גם במובן של יופי כפי שהוא וגם יופי פנימי. אני אוהבת להתבונן באנשים במערכות יחסים שיוצרות מעגלים רגשיים, הצפות תחושתיות, מצבים נפשיים. הכל מעניק השראה והמילים מתחילות לזרום – כנו ברז שנפתח – חשוב לא לתת למים להתפזר ולאסוף אותם לכלי וזה הכתיבה. לקחת עט ולרשום על דף או במחשב או לתוך הטלפון.

    מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

    לפעמים סוג של תחושת אטימות, כהות, מעין ריקנות פנימית, חוסר מוטיבציה, הכל נראה חסר משמעות וערך. מה שצריך לעשות זה פשוט לכתוב את הדברים חסרי הערך, לכתוב גרוע, לא לשמוע לתחושות האלו ואיך שהוא הזרימה חוזרת.

    איך את בונה את השירים שלך? האם את כותבת במכה אחת/כמה איטרציות?

    הייתי אומרת שגם וגם ולפעמים בשילוב של שתי הצורות. יש חלקים בשיר שנכתבו במכה אחת ואח"כ העיבוד נעשה באינטרציות. ויש שירים שנכתבו מלכתחילה באינטרציות,  ויש שירים שנכתבו במכה אחת.

    איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

    זו שאלה לא פשוטה, אני חוזרת וקוראת שוב ושוב את הטקסט, החזרה מחדדת את היכולת לתקן את הטקסט במידת הצורך. לפעמים אני עובדת הרבה זמן על טקסט ובסוף שומטת הכל וחוזרת למבנה הראשון שלו. ברגע שאני קוראת את השיר והטקסט זורם וגם מדבר אלי רגשית אני מבינה שעדיף שלא אגע בו יותר.

    אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?

    אני כל הזמן מנסה צורות מבע שונות, ולוקחת סיכונים, האם זה משתלם אין אני יודעת. אני לפעמים בודקת מקריאה לאנשים. אם הם מגיבים בהתעוררות וחיוב אני מבינה שהניסיון הצליח.

    אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

    אני מאוד מחוברת לשירת הווידוי האמריקאית. אני אוהבת את הכנות שמחוברת לעוצמת המבע עם יכולות כתיבה גבוהות. כתיבה שמרגישה ספונטנית, אבל היא בעצם מאוד לא.

    לכתוב בסגנון שירת הווידוי צריך ללמוד ולהיות בקיא באמנות השירה. אני מאוד מחוברת לשירה של סילביה פלאת, אן סקסטון, רוברט פאן וורן משורר וסופר אמריקאי מדהים שלא מוכר בארץ, ריימונד קארבר (השירים שכתב), ומשוררים ישראלים: יאיר הורוביץ, יונה וולך, נתן זך, זלדה, רחל ויש עוד. ובלי קשר להעדפות, אני מאוד נהנת ואוהבת לקרא שירה מכל סוג שהוא.

    האם ואיך את עושה שימוש כמשוררת במדיה החברתית?

    נראה שבארץ בתחום הספרות יש חשיבות למדיה החברתית, היא כמו סוג של כרטיס ביקור. עולם הספרות בארץ מאוד פעיל במדיה החברתית, העברת מסרים, פרסום אירועי שירה ועוד.

    נחמד לי לפעמים לפרסם שירים במדיה החברתית, מבחינתי זה סוג של בדיקה, אני רואה אם אנשים הבינו התחברו לשיר. לפעמים אני צריכה אומץ כדי לפרסם טקסט חדש לא שגרתי.

    לא כל טקסט מתאים לפרסום במדיה החברתית ויש ללא ספק סוג של טקסטים שלא מתאים לפרסם במדיה הזו, לכן הם יחכו לפרסומם בספר או באנתולוגיה.

    אילו תגובות את מקבלת מקוראים?

    תגובות שממלאות אותי בהשראה. קוראת אחת סיפרה שקראה שיר והתפרצה בבכי ושלא יכלה להפסיק, היא אדם שלא נוהג לבכות, סיפרה שרגש עמוק צף בה עם המילים. קוראת אחרת אמרה ששוב ושוב היא חוזרת לקרא בספר, משהו בשירים מושך אותה להתבונן בשיר, גם אם כבר קראה בו כמה פעמים, ושכל פעם היא מגלה מהות אחרת חדשה. קורא אחר לקח את הספר אתו לטיול בחו"ל, שזה מחמאה נהדרת מבחינתי.

    על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

    בתחום השירה, הייתי אומרת ששניים וזה מספיק.

    מה את עושה כאשר את לא כותבת?

    אני מציירת, קוראת הרבה, מתרגלת יוגה ומדיטציה, לומדת קבלה וגם מלמדת.

    על מה את עובדת עכשיו?

    סיימתי לכתוב ספר שירים חדש, הספר לפני עריכה וניקוד ובלי קשר הכתיבה ממשיכה כל הזמן, כך שהשירים הבאים כבר ישובצו בספר שלישי.

    אני גם מטפלת בהוצאה לאור של ספר השירים והטקסטים "מגילות של כלום" שהודפס כחלק מהתערוכה ב-2008. מדובר בפורמט ובמתכונת שונה ומחודשת.

    מיכל פרי

    מערכת סלונט

    מה דעתכם?

    • 1
    • 0
    • 1
    • 11
    • 1

    תגובות


    6 תגובות על “נעים להכיר, מיכל פרי”

    1. Israe Perry הגיב:

      ,מיכלי שלי. הבאת לנו אור בשיריך. עלינו, הסובבים אותך הרבה שנים. הכישרון האין סופי בו ניחנת העניק לך את מתנת הזהב להעביר מחשבות רגשות וכיסופים באמצאות מילים על דף ניר לבן. אני
      גאה להיות לידך ולראות אותך מרקיעה שחקים. אהבתי את ספרך החדש "בין אור לאור" ממש מעורר השראה. עלי והצליחי! חיבוקים ממני המעריץ המסתורי

    2. Michal Perry מיכל פרי הגיב:

      תודה – כמה נעים שיש מעריצים אלמוניים , רגשת במילותיך –

    3. חנה טואג הגיב:

      ראיון יפה חכם ומרגש מיכל יישר כוח גדול ובהצלחה

    4. Michal Perry מיכל פרי הגיב:

      תודה חנה, מרגשת

    5. VARDA הגיב:

      ראיון כן ומעניין. אחפש אותךויצירותיך במדיה.פייס? אינסטגרם?
      גם אני ציירת ומשוררת. לאחרונה התפרסמה בסלונט ביקורת של רן יגיל על ספרי הארץ המובטחת.
      Varda Breger
      http://www.vbreger.com

    6. מיכל פרי הגיב:

      תודה ורדה, צרי קשר, מיכל פרי

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אוֹר

    אשר כנפו
    וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר מִיַּד, פִּצוּץ אַדִּיר שֶׁל רְעָמִים וּבְרָקִים מִתְרוֹצְצִים...

    המומלצים

    מערכת סלונט
    "לידה" | עמנואלה ברש רובינשטיין הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018 הריון, לידה...

    העיקר שאתה אוהב את אבא

    שי מרקוביץ'
    על פי המסמכים שנמצאו באחרונה, לא מן הנמנע שרדיפותיו של הכתר...
    דילוג לתוכן