close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • El Arte del Libertinaje: קווים לדמותה של הספרות הליברטינית

    ניקולא יוזגוף-אורבך | מאמרים | התפרסם ב - 12.08.19

    בעשורים האחרונים זוכה הספרות הליברטינית, שהוּדרה והוקעה מהקאנון הספרותי בשל תכניה המיניים והחברתיים השנויים במחלוקת, לפריחה ולשגשוג שבאים לידי ביטוי בתרגום למגוון שפות, בהדפסת מהדורות נוספות ובהתעניינות אקדמית הולכת וגוברת בצרפת ומחוצה לה. כיום ניתן להעריך כי מאות מחקרים כבר נכתבו על אודות הספרות הליברטינית למן המאה ה-18 ואילך. רבים מהם ביקשו לבחון ולנתח את היצירות לאור הביוגרפיה של המחבר וכתלות בזמן ובמרחב בהן נכתבו היצירות. אחרים (בעיקר למן מלחמת העולם השנייה ואילך), ביקשו להציע פרשנות לטקסטים הליברטינים בהישען על מערכת העקרונות שעומדים בבסיסן של תיאוריות חדשות בחקר הספרות שהוצעו על מנת להסביר את התופעה הקרויה “ספרות ליברטינית”.

    באופן טבעי, יצירותיהם של דונטיין אלפונס פרנסואה דה סאד (או בקיצור: המרקיז דה-סאד) ושל ליאופולד ואן זאכר מזוך,[1] שבהשראתן נקבעו ההגדרות הפסיכיאטריות לפרוורסיות המיניות “סאדיזם” ו”מאזוכיזם”, זכו להתעניינות רבה יותר בציבור ובמחקר האקדמי, בהשוואה ליצירות שנכתבו בידי יוצרים אחרים. גם כיום יצירותיהם של סאד ומאזוך הן מרכיב דומיננטי בדיסקורס האקדמי סביב ספרות הליברטינאז’. יצירות ליברטיניות מאוחרות יותר, שנכתבו למן המאה ה-20 ואילך, אמנם זכו להתעניינות אקדמית ונבחנו בראי תיאוריות שונות כגון: סטרוקטורליזם, פמיניזם, קוויריזם, דקונסטרוקטיביזם וכיו”ב, אך אלו התאפיינו לרוב בהתעניינות אקדמית מועטה ונדחקו כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי הכללי.[2]

    מוצאה של הלִיבְּרטִינִיוּת מבחינה לינגוויסטית הוא במילה הצרפתית “Liberté” שפירושה חירות, חופש.[3] מנקודת מבט פילוסופית-היסטורית, הליברטיניוּת היא למעשה תפיסת עולם שצמחה והגיעה לשיאה במאה ה-18 בעיקר בצרפת[4] ושביסודה מובעת קריאה, לרוב מתריסה, להשתחררות מכבלים חברתיים, דתיים, מוסריים, מיניים ותרבותיים. הליברטיניוּת הקלאסית שהתפתחה במאה ה-18, ואף זו המאוחרת שנכתבה למן המאה ה-20 מיקמה את האינדיבידואל ואת מאוויו ורצונותיו בראש ההיררכיה, בעוד שאת החברה על כלל הפרטים המרכיבים אותה מיקמה, לרוב, בתחתית הסדר ההיררכי. לשון אחר – המימוש העצמי בהגות הליברטינית הועמד בראש סדר העדיפויות של היוצרים ושל הפרסונאז’ים הליברטינים ביצירותיהם.

    התממשות הסיטואציות והרעיונות ביצירה הליברטינית ביצירות מתאפשרת לרוב באופן מובנה והיררכי באמצעות גברים לבנים הנמנים עם אנשי האצולה, אנשי חוק ומשפט, מנהיגים רוחניים (כמורה גבוהה) ובעלי אמצעים שאינם מהססים לנצל את מעמדם ואת שמם לצורך סיפוק מאוויהם ותאוותיהם. מסיבה זו, הליברטיניוּת, הן מבחינה היסטורית-פוליטית והן מבחינה ספרותית מזוהה עם התקופה הפרה-נפוליאונית. עם פרוץ המהפכה הצרפתית, שזיהתה את הספרות הליברטינית עם רקבון ושחיתות שאפיינו את בני האצולה, נרדפו היוצרים הליברטינים וכתביהם נשרפו. המוכר שבהם, המרקיז דה-סאד, אף נכלא ב-1801 בעוון פרסום ספרו הפרובוקטיבי, “ז’וסטין החדשה” ובעוון ביצוע מעשים מיניים ופליליים.[5] במהלך המאה ה-19 דעכה הספרות הליברטינית בצרפת, אך שבה והתעוררה מחדש למן ראשית המאה ה-20 בצרפת, במדינות נוספות במערב אירופה ובארה”ב.

    תהא זו משימה קשה עד בלתי אפשרית, להצביע על היצירה הליברטינית הראשונה שנכתבה בהיסטוריה. לא כל שכן, אם נצמצם ונגביל את הספרות הליברטינית להגדרות הכלליות הרווחות והמקובלות שהוצעו בפתח המאמר. בקרב חוקרי הספרות הליברטינית, מהמאה הקודמת, יש מי שזיהו רעיונות פרה-ליברטיניים כבר ביצירות של יוצרים מימי יוון ורומא, ובהם: סאפפו מלסבוס, אריסטופאנס, קאטולוס ואובידיוס. יוצרים אלו, לפי חוקרי הז’אנר הליברטיני, עסקו ביצירותיהם בתכנים מיניים, חתרניים והגותיים, שניתן לראותם כאידאות פרה-ליברטיניות ובנוסף הם השתמשו ביצירותיהם בגיבורים ובדמויות שהוגדרו כפרה-פִיגוּרַציוֹת ליברטיניות.

    ברם,  הזרם המרכזי בחקר הספרות הליברטינית, נוטה לזהות את הולדת הליברטיניוּת כז’אנר ספרותי עצמאי  עם פרסום חיבוריו של ג’ון ווילמוט (John Wilmot)[6] בשלהי המאה ה-17 באנגליה ולאחר מכן, בצרפת עם פרסום חיבוריהם של קלוד קריבון (Crébillon), ניקולאס רטיף (Restif), שאדרלו דה-לאקלו (Choderlos de Laclos), נרסיה (André-Robert de Nerciat), המרקיז דה-ארזן (Boyer d’Argens) ושל המחבר המרכזי, המוכר והנחקר ביותר מכותבי ז’אנר זה בתקופתו, המרקיז דה-סאד (Marquis de Sade) שהחלו לכתוב למן שנות ה-30 של המאה ה-18 ועד לעשור הראשון של המאה ה-19. כתיבתם של יוצרים אלו, שיצירותיהם זכו לכינוי הגנאי “ספרות שחורה”, צמחו במקביל לתנועת הרוקוקו בציור, בפיסול ובמוסיקה שהתאפיינה בתיאור חיי האצולה ובהצגת בני מעמד האצולה כהוללים, פורקי עול, נהנתנים, מופקרים ומושחתים מוסרית, חברתית ומינית. הספרות הליברטינית, הקצינה במידה רבה את העיסוק במין, בכפייתיות מינית ובקלקול המידות, ולא אחת הציגה את המוסר הדתי הנוצרי ואת הסדרים החברתיים-משפחתיים הקיימים בחברה הצרפתית כמושאים ללעג, ובמקומם האדירה שתלטנות אכזרית וחסרת רחמים הנגזרת מכוחו החברתי, הכלכלי והמגדרי של הפרט,  והציעה לקורא מודל חברתי מושחת ומקולקל שהדמויות בו טרודות בתככנות, בקלקול ובהשחתת אנשים בעלי מידה טובה, במימוש תאוות פרוורטיות (סיפוק והנאה מכאב, מהתעללות, מרצח, מעינוי וכיו”ב) ובסיפוק ה-ID הילדי, שקיים בכל גיבור הליברטיני.

    לכאורה, המודל החברתי הליברטיני התיימר לשקף או לחשוף את חברת האצולה ובני המעמד הגבוה בצרפת. בפועל, המודל הליברטיני התמקד בדמויות מושחתות שבאמצעות כוחן וזכויות היתר שלהן (יופי, כסף, כוח שלטוני וכולי) קידמו את תאוותיהם ורצונותיהם באין מפריע, גם במחיר פגיעה באחרים, ופעמים רבות באופן מכוון כדי לפגוע באחרים, לרוב חלשים מהם. אפשר כי בשל מבנה חברתי מעוות זה מעטים בלבד מצאו עניין בז’אנר הליברטיני שמיועד בסופו של בין, שכיוון לכך מלכתחילה ובין שלאו, לפלח אוכלוסייה ממעמד גבוה, נהנתן, מושחת ובעל זכויות יתר. בהקדמתו לספר ‘מחשבות על הרומן’, תיאר המרקיז דה-סאד את המידה הטובה באופן הבא: ‘אינני רוצה לחבב את המידה הרעה על הזולת. אין לי כוונה מסוכנת לגרום לנשים להעריץ דמויות שמוליכות אותן שולל. נהפוך הוא, אני רוצה שהן תתעבנה אותן. זהו האמצעי היחיד שיוכל למנוע מהן ליפול ברשתן של דמויות אלה…אני מעז לומר כי בכך אני הופך מוסרי יותר מאלה הסבורים שהם רשאים לייפותם. לעולם לא אצייר את הפשע אלא בצבעיו של הגיהנום, ברצוני כי יתגלה במערומיו, שיפחדו ממנו, שיתעבו אותו, ואיני מכיר כל דרך אחרת, אלא להציג אותו על כל הזוועה המאפיינת אותו’.

    בשל תכניה הפרובוקטיביים והחתרניים, הספרות הליברטינית לא אחת היא צונזרה, פורסמה תחת פסבדונים ולעיתים גם נאסרה לפרסום. מגבלות אלו הוחרפו והוקשחו עם פרוץ המהפכה הצרפתית (1789), שזיהתה את “הספרות השחורה” עם שלטון המלוכה ועם קלקול חברתי ומוסרי שיש לפעול להכחדתו לבל יזיק וישחית את בני העם. לשיאן, הגיעו הגבלות ורדיפות הליברטינים עם עלייתו לשלטון של נפוליאון בונפרטה (1799) אשר פקד על כליאתו של המרקיז דה-סאד (1801) בעקבות נסיונותיו לפרסם את יצירתו “ז’וסטין החדשה”. מני אז,  ברוח ההתעוררות הלאומית ששטפה את אירופה במרוצת המאה ה-19 שקעה הספרות הליברטינית בצרפת ובאירופה בכלל, וניעורה מחדש עם פרסום כתביו של גיום אפולינר (Guillaume Apollinaire) ובראשם “אחד עשר אלף המכות” (1907) ולאחריו עם פרסום יצירותיהם של  ז’אן ז’נה (Jean Genet) , פולין ריאז’ (Pauline Réage), ז’ורז בטאיי ואחרים שפרסמו את יצירותיהם הליברטיניות למן שנות ה-30 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-20. לאחר שנות ה-60 הכתיבה הניאו-ליברטינית נדחקה ונחלשה, וזו שהמשיכה השתלבה בעוצמות ובואריאציות שונות (בגלגולים חדשים) בכתיבה הפרוזאית הכללית בספרויות העמים כחלק מההיברידיזציה הז’אנרית שאופיינות לספרות הפוסט-מודרנית.


    [1] ואן-זכאר מזוך אינו מוגדר כיוצר ליברטיני על אף עיסוקו בחלק ממרכיבי הליברטיניות – ארוטיקה ופרוורסיה.

    [2] יצירתה של פולין ריאז’, “סיפורה של 0”, זכתה בעיקר לפרשנות בהקשרים סקסואליים ופמינסטיים; יצירתו של שאדרלו דה-לאקלו “יחסים מסוכנים” זכתה אף היא להתעניינות מחקרית דלה (יחסית) וכמוה גם יצירותיהם של ז’אן ז’אנה, גיום אפולינר ואחרים.

    [3] שורשיה הלינגוויסטים הקדומים של המילה liberte’ הינם בלשון הרומית. המילה טעונה מבחינה תרבותית-חברתית בתוכן שקשור לחיי החברה בצרפת. 

    [4] ניצני כתיבה ליברטינית (שירה ופרוזה) במאות 19-18 ניכרו גם באנגליה, ספרד, נסיכויות גרמניה ורוסיה, אך היקפן היה זניח. הבולט והחשוב שבהן: ג’ון וילמוט שפעל בסוף המאה ה-17.

    [5] המרקיז דה סאד נעצר גם ב-1777 בעוון מעשים פליליים ומיניים אחרים.

    [6] בראשם חיבורו הפרובוקטיבי “סטירה נגד האנושות” משנת 1675.

    ניקולא יוזגוף-אורבך

    ניקולא יוזגוף-אורבך, יליד 1984. חוקר ומרצה לדמוגרפיה ולפילוסופיה. מלמד במכללה האקדמית צפת ובמכללה לחברה ואמנויות בנתניה. מתגורר בתל אביב.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 2
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    מדוע הספרות נמנעת מלעסוק בנושא ההטרדות המיניות?

    שי מרקוביץ
    גל התלונות העולמי על ההטרדות המיניות הגיע, בשעה רעה, גם לתעשיית...

    מאורע מחולל

    מערכת סלונט
    הסיפור צריך להתחיל במשהו שקרה – התרחשות חשובה בחיי הדמות, שאחריה...

    הָאִישׁ הַנָּכוֹן

    איריס שגב
    לָאִישׁ הַנָּכוֹן אֵין פָּנִים. יֵשׁ לוֹ עֵינַיִם חֲכָמוֹת. קְטַנּוֹת, חֲבוּיוֹת קִמְעָא....
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית