גבר ואישה נפגשים באמצע החיים. איננו יודעים את שמותיהם, אך עד מהרה מתברר לנו ששניהם אמנים (הוא צייר, היא משוררת וסופרת), שניהם נשואים, ״כל אחד בחייו הנפרדים, חיי החולין שבהם הבדידות היא כורח, הניכור הוא המובן מאליו, והחג, הנס, המגע הצלול בזולת לא קורה לעולם״. שניהם הורים לילדים בוגרים, מנהלים חיי משפחה רגילים למדי, מחזיקים מעמד מיום ליום בנישואי שיגרה צחיחים – ״לא נישואים גרועים או מלאי שינאה או חלילה אלימות, אבל כבויים, חסרי חיים והרפתקה.״

ושניהם גם יודעים, כל אחד בנפרד, בעמקי ליבו, שהם צמאים כמו למים חיים, מודעים לכך שהם בשלים למשהו אחר ממה שיש להם בחיי היום יום. אין תימה אפוא שמרגע שהם נפגשים – נוצר ביניהם אותו ניצוץ של אמצע-החיים, המוביל לא פעם, הן בחיים והן בספרות, לרומן אהבה מסעיר.

אך זהו בה בעת גם רומן פילוסופי, הבודק את סוד האהבה ואת סוד המילים המצליחות לחוללה, לעצבה, להחיותה. ובכל זאת, המילים, שהאישה גיבורת הסיפור סוגדת לקסמן, ושאותן היא צוברת וחומדת והן עולמה – אינן חזות הכול. דעתו של האיש ש"אנחנו, בני האדם, אנחנו מדברים בבת אחת בכמה קולות, בכמה מישורים, בתנועה, במגע, בצלילים, במילים או בפרצופים" (עמ' 15), משוחחים בשפה שהיא מעבר למילים, גורמים לאישה לתהות, לחשוב להתעניין, לתכנן מסלול מחדש, לשנות כיוון, להבינו.

תחילה באה ההזמנה. ״בואי נעמיד פנים,״ כותב הגבר לאישה – והוא כותב לה דווקא מכתב רגיל מן הסוג הישן, על דף נייר, עם מעטפה ובול – ״בואי נעמיד פנים שכל השאר לא קיים, לא סוחב אותנו אל תוכו ומטביע שעה אחר שעה, כמו בחול טובעני… בואי ניצור לנו אי קטן של נייר. רק שלנו. בלי אישתי, בלי בעלך, בלי כל מי שלא שייך למה שפה בינינו… אי כמו של פעם. לא במייל, לא במכשירים החדשים שמדלגים במהירות האור ממחשבת בוסר למילים חסרות משמעות. לא, כאן נכתוב רק את מה שבאמת…״

האישה מעמידה את הגבר במבחנים אך לבסוף נפתחת בהיסוס להזמנתו, בין השאר משום שהיא צמאה לשיחה, ו״החלום הוא בן הזוג של השיחה,״ וכאמור, בהיותה משוררת וסופרת, היא ״צוברת מילים וחומדת אותן.״

״הנה אני,״ מתוודה האיש בהמשך, ״נשאר נשוי בעיקר למען הילדים שלי… היום אני מבין שאשתי ואני כבר התרחקנו ואיבדנו זה את זה. זו האמת… אני חשש בשממת הלב, באבל ללא דמעות… אני אדיש לאובדני.״

וכך הם ממשיכים להתכתב, לצפות כל אחד בתורו למכתב שיגיע, להרהר, לחלום, ולהיסחף עמוק יותר ויותר למערבולת של תשוקה חושפנית וגורפת, התובעת התמכרות גמורה, שהפתעה בסופה.

החלטתה המושכלת של יוכבד בן דור להפגיש את גיבוריה, בני המאה ה-21, החיים את חיי ההווה, תוך שימוש בסוגה הוותיקה של הרומן האפיסטולרי, שיש לה היסטוריה ספרותית ארוכה (רומנים המנוסחים בצורת מכתבים זכו לפופולריות מיוחדת במאה השמונה-עשרה, אף כי מוכרות יצירות מוקדמות עוד יותר שנכתבו בנוסח זה) אינה בחירה מובנת מאליה, אך היא עולה בידה יפה.

בין השאר הבחירה הזאת מאפשרת לה להדגים ברגישות, באופן פרטני ונוגע ללב, את ההתקרבות הזאת בין שתי נפשות בודדות, את היציאה המהוססת הזאת אל הזולת, ואת המגע – תחילה המעודן ואז הקרוב – ביניהן, בעצם הבחירה של המדיום שהגיבורים עושים בו שימוש להתקרבותם.

האיש, כאמור, הוא צייר, ובמכתביו לאישה הוא מתאר לעומק את תשוקתו לציור ואת חשיבות יצירתו בחייו; אבל הכתיבה שלו אליה היא, מניה-וביה ומלכתחילה, מחווה של התקרבות והיפתחות, כלומר ניסיון לדבר איתה בשפתה שלה, שפת המילים – כשם שהיא, המשוררת, מנסה לדבר איתו דווקא בשפתו שלו – שפת הראייה.

״האם אתה רואה אותי?״ היא שואלת אותו, בין השאר.

והוא כותב לה, בין השאר: ״אני מסוקרן לפגוש עוד ועוד מילים שלך… לשוחח איתך בכתב, להגיב למילים שלך שמילים שלי… מילים המעלות בנו צבעים שטרם ראינו.״

הבחירה בז׳אנר המכתבים גם מאפשרת לבן דור לחשוף את מכמני נפשם, את ראיית עולמם ואת התקרבותם בהדרגה של השניים זה אל זה מזוויות המבט המנוגדות שלהם, בנגיעות הקלות של המילים שהם מחליפים ביניהם מתוך ניגוד מכוון למיידיות האלקטרונית של התכתבויות-האינסטנט השולטות בחיינו כיום. היא יוצרת כאן מרחב ספרותי ראוי להשתהויות, לציפיות, להיסוסים, לאי הוודאות שבתשוקה לא ממומשת – כלומר, מאפשרת מבע מדויק ונאמן לכל השלבים הנפשיים של חוויית ההתאהבות, העוקבת ומחקה את שבה האהבה מתרחשת בחיים ״האמיתיים״.

וכך גם, בעדינות ובהדרגה, נבנית חוויית הקריאה המפתיעה ב״סוד המילים״. רק כשיגיע הקורא למכתבים האחרונים של הרומן האפיסטולרי, רומן המכתבים בטעם של פעם, של יוכבד בן-דור, הוא יבין שאין זה בהכרח רומן מסעיר של בגידה. להיפך, הוא יבין אולי שזה רומן של נאמנות צרופה.

אך למי נאמנים האוהבים שמתכתבים ביניהם בתשוקה ובחום, כשהמילים הנכתבות על נייר ולא במייל, נשלחות במעטפה עם בול ודורשות סבלנות ואיפוק עד שתגענה לנמענם, ובמי הם בעצם בוגדים?

התשובה תלויה ומרחפת מעל הרומן לאורך הקריאה, וגם אחרי שזו הסתיימה. פרשנותו של הקורא, איש לפי טעמו וניסיון חייו, הכרחית כאן. האם האוהבים נאמנים רק לעצמם או גם לנמענם? האם "אי הנייר" שבראו להם אכן מדיר ממנו את בני זוגם, היא את בעלה והוא את אשתו? האם באמת יש כאן משולש או מרובע ארוטי או אולי רק זוג אוהבים שבודקים לאחר שנים את קשר האהבה ביניהם, לוקחים לשם כך פסק זמן מהזוגיות הנשחקת שלהם ומתכתבים כזוג בוגדים סודי כדי לעורר את הריגוש ואת האהבה עד שתחפץ?

זהו רומן חידתי, שלמתכתבים בו, כאמור, אין שמות. הם מתערטלים לפני הקורא רק בפונקציה המגדרית והאמנותית שלהם: הוא איש והיא אישה, הוא צייר והיא משוררת. האם הם רואים ומכילים זה את זה, או אולי הזולת הוא רק כתובת לומר לעצמם דברים על עצמם, על אמנותם ועל המילים המשרתות אותם בהתרפקות שלהם על עצמם? אבל אולי לא, אולי המילים נועדו להכריח את הזולת להתבונן לא רק על עצמו אלא גם על זולתו?

הרומן מתחיל בשאלה של האישה את האיש אם הוא ״רואה״ אותה, ובהבהרה שלה שהוא יראה אותה וייגע בה רק אם ישתמש במילים. הרומן מסתיים בכך שהוא, האיש, אכן נענה לדרישתה והשתמש במילים כדי לגעת בה.

וכך היא אומרת: "ומאז", כלומר מאז שביקשה את מילותיו כדי להיווכח שהוא רואה אותה, "בכל המילים האלה שהעלית על הנייר למעני, חזרת ונגעת בי, כמו שלא נגעת בי מעולם, כמו שאיש לא נגע בי מעולם" (עמ' 185). אך למי היא פונה וממי היא מבקשת שיראה אותה? ממאהב שיש להסתירו מבעלה, או מבעלה שאותו היא אוהבת אהבה גדולה אבל עשתה מעשה המתחפש לבגידה כדי להנכיח את אהבתם הענקית ולחדשה?

וכך היא אומרת בסופה של התכתבות אינטנסיבית ומרתקת: "מי היה מאמין שאפשר לצאת להרפתקת אהבים כזאת באמצע החיים זה עם זו, אחרי כל כך הרבה שנות זוגיות קשה ופוצעת, ולצאת מנצחים".

נצחונו של הרומן הוא בכך, שאחרי שהקורא סיים את קריאתו הוא מתחיל לקרוא אותו מחדש, חמוש בתובנה חדשה.

זהו אם כן רומן מעגלי שחובה לקוראו פעמיים. הכול כפול ברומן זה: שתי קריאות חובה, שני אנשים שאומרים זה לזה את אשר על לבם ואולי רק את אשר על לשונם, חיים פומביים של זוג וחיים לא פומביים שלו, חיים שמעצבים אמנות או אמנות שמעצבת חיים, ובעיקר דו-חיים: חיי חולין יומיומיים תובעניים, שיש בהם בדידות וניכור ומגע רופף עם הזולת, וחיי נייר שהם אי של חלום, התרוממות הנפש וחג, כשהמילים רוקמות תחרה כפולת פנים: פומבית ונסתרת, חידתית וגלויה כאחד.

האם יש עלילה ברומן הזה? יש, אבל זוהי עלילה לא שגרתית, ולא די לומר שזוהי עלילה פנימית. זוהי עלילה שבה מכתבים מניעים מערכת יחסים, הם מתחילים אותה בהיסוס ובסקפטיות מהולה בתקווה, והם מסיימים אותה בכאב, בפרידה וגם בנימה חיובית וטובה.

המכתבים הם ישות העומדת לעצמה, כגשר, כמחסום, כתחליף. יש הוא והיא ויש מכתב, שהוא השיחה, הוא החלום, הוא הריקוד, הוא הפסיעות שלא מובילות לאיזה יעד ברור אלא גורמות לרוקדים להסתובב יחד סביב עצמם ולהתקדם בקצב איטי ליעד אחר, מבוקש, חלומי ואמיתי כאחד. המכתב הוא הזמן הגנוב מחובות החיים, וככזה זמנו מוגבל. ברומן זה הוא משיג את מטרתו ומת, אבל על שולחנה של האישה הכותבת מונחת תמיד ערמת ניירות לבנים, המצפים להתמלא במילים, כי קסמן של אלה לא יפוג לעולם. ולצד ערמות הדפים, עם שוך הסערה, נערמות גם ערמות הכביסה והכלים כי אלה ואלה הם החיים.

הרומן של יוכבד בן דור כתוב בסוגה שחשבנו שאבד עליה הכלח, אבל היא, כשם שידעה לעורר בקוראיה את הסקרנות וההתפעלות מתכנים ומילים, עוררה גם את רומן המכתבים מתרדמה דמוית מוות והפיחה בו חיים חדשים ורעננים.

סוד המילים, יוכבד בן–דור, הוצאת טוטם, 2017