"שמרי על הקיכלי" | צילה זן-בר צור
הוצאת אסיה, 2022, 135 עמודים.

נחוצים ים של תעצומות נפש ואוקיינוס של כישרון כדי להעלות על הכתב יצירת מופת המקיימת באומץ לב וברגישות אין קץ את הצוואה הרוחנית של עולם הנשים האפגניות.

את ספר השירה של צילה זן-בר צור "שמרי על הקיכלי" פתחתי בדחילו ורחימו. לא היה לי ספק בנוגע לשירתה הפיוטית מרטיטת הלב. אך איש לא הכין אותי לקראת התיאורים השולפים בזה אחר זה את הקורא מאזור הנוחות, מטלטלים אותו, מכים בבטן הרכה ומפלחים את הלב.

ספרה של צילה מבטא מצד אחד את היכולת שלה להקשיב להמיית הנשים, לזעקתן המרה, לשפת גופן, לכאבן ולסבלן, ומצד שני את ההעזה לעשות מעשה הירואי ולהעלות את סיפורן המזעזע בנחישות וביצירתיות מבלי לחוס על הקורא ומבלי לדלל את התיאורים. בבחינת מילוי הצוואה.

בעוד שספרה הקודם "כה אמר זאר לשוסתרא" (הוצאת אסיה, 2020) הוא שיר הלל לבריאה, "שמרי על הקיכלי" קורא תיגר לאפליה ולדיכוי של האישה באופן מעורר פלצות. בעוד שבספרה הקודם הכותבת שואבת את כוחה משורשיה, ממשפחתה, אליהם היא קשורה בקשר הדוק, ב"שמרי על הקיכלי" האישה האפגנית היא נטולת עוגן ומשענת משפחתית. ילדות בגיל תשע ואחת-עשרה נישאות לגבר זר וחוות התעללות מינית, גופנית ונפשית. "בעלה קרע את התֹם / שבין רגליה יום אחר יום." (23)

בקולה המיוחד משמיעה היוצרת את קולן של הנשים בגוף ראשון, וקולה מתאחד עם שלהן לקול אחד הזועק את זעקתן המרה וקורא תיגר על העולם העומד מנגד ומחריש. "העולם שכח אותי. / מי שזכר / מוטל מת בקברים שוממים." (עמ' 121). בעצם מעשה הכתיבה היא מנסה להעניק כוח לנשים, "בעפרונות עץ אני כותבת לנשים הצעירות / את כוחו של המרד בעריצות. / תלחמו בבּוּרוּת וברֹעַ בְּנשק חכמת הספרים והדעת." (עמ' 108) ומנסה על אף הכול לשדר אופטימיות: "יש לנו מקום בעולם הזה" (עמ' 124), "יבוא יום ואגלה את צפור הדוכיפת / שתשיב אותי הביתה." (125) "אנחנו לוחשות לרחם: / 'את תיק הרפואה שלנו'." (126).

בספרה הקודם היא מצרפת למסע חייה את ידידי נפשה משכבר הימים: בעלי הכנף, הפרחים וצמחי התבלין, ואלה מקיפים אותה ברגעי התשוקה ובימי הבדידות והתקווה. ב"שמרי על הקיכלי" היא מגייסת את צמחי התבלין "נלקט את העלים, נטחנם בעלי ובמכתש, / נערבב חינה עם זעפרן ושמן שֻמשום, / אכתֹב בכף ידֵך / קו גורל חדש / מרגע לדתֵך / על כל מסעותייך." (109-108).

והיא חוזרת אל הציפורים ומדברת עליהן בלשון עבר "היו לי קנרית, חוחית, קיכלי, זמיר, עפרוני" (82) . לקיכלי תפקיד ייחודי. בשיר היפהפה "עץ התאנה בן מאה ושתים עשרה שנה" מקננת ציפור השיר באותיות הקטנות של ספר הזֹהר שהביא עמו מולא מיכאל הזקן בבואו ברגל מהראט לירושלים. עץ התאנה וגן הדעת מובילים את הקורא אל סיפור גן עדן, אל סוד הדעת הטמון בו. הקיכלי מזמר את האותיות הקטנות החבויות בין דפי הזהר. כשהיא פותחת ספר ישן ומנסה לקרוא היא רואה כל אות כציפור זהבן.

ספרה של צילה זן-בר צור "שמרי על הקיכלי" הוא ספר שירה בעל ערך ספרותי ואנושי מן המדרגה העליונה המפרק את הנשמה, מעורר התקוממות כלפי אכזריות העולם בצד רגשי הזדהות וחמלה כלפי הנשים הפגועות, וזועק את השאלה: עד מתי?

זהו ספר חובה לכל בית על פני הגלובוס!