close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ספר מיוחד (ויפה מאוד) על ילד מיוחד - Post Image
    • ספר מיוחד (ויפה מאוד) על ילד מיוחד
    • פרופ׳ גבריאל מוקד
    • התפרסם ב - 02.01.17

    ״הנסיך דני״ | יוכבד בן־דור
    טוטם ספרים, 2016, 51 עמ׳

    ״הנסיך דני״, ספרה של יוכבד בן־דור, שנסב על ילד מיוחד בשם דני, הוא בגדר יצירת אמנות יפהפייה שהתמציתיות והפיוט הגבישי שלה בולטים בכל שורה. המיוחדות הנפשית של דני – גיבור הפואמה היפה הזאת בפרוזה – נשקפת ונמסרת מנקודת ראותו של הגיבור הקטן עצמו, כאשר לפנינו מעין וידוי נרטיבי שלו, או דין וחשבון של זרם התודעה שלו.

    אכן, זרם תודעה ילדי זה, הנמסר בפרקים קצרצרים – פרקי יומן של הנפש – מעביר אותנו בהדרגה למלוא העולם ההווייתי במיוחד אחרי שאנו מתוודעים, כבר בתחילת הטקסט, די מופתעים וכאילו קצת בבת אחת, לעצם המצב הנפשי המיוחד המתואר כאן.

    עוד אנו למדים, ולא באופן דידקטי, כי לפנינו עולם נפשי עם זכות קיום משלו, שאין לצמצמו בהגדרה הרפואית של הילד האוטיסט, שהרי דני גיבור הטקסט היפה הזה הוא אוטיסט על פי ההגדרות הרפואיות הצוננות. אומנם, עולמו המיוחד של דני איננו מתקיים בחלל ריק. נוסף על עולמו הפנימי העשיר, השופע יחסי גומלין מיוח

    כריכת הספר הנסיך דני

    כריכת הספר הנסיך דני

    דים ורגישים מאוד עם נופים ותחושות, הוא נהנה מגיבוי אוהב של הוריו. כך, למשל, מבחינת עולמו הפנימי תכף אחרי הצגת עצמו: הִנֵּה אֲנִי. אֲנִי דָּנִי. כָּכָה קוֹרְאִים לִי. דָּנִי. אֲבָל לֹא תָּמִיד אֲנִי עוֹנֶה כְּשֶׁקּוֹרְאִים לִי, הוא מתגבר במידה מסוימת על הבדידות היסודית: בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן אֲנִי אוֹהֵב אֶת זֶה שֶׁאֲנִי לֹא לְבַד. אֲנִי תָּמִיד נִמְצָא עִם עַצְמִי, וַאֲנִי מִסְתַּדֵּר אִתִּי מַמָּשׁ טוֹב.
    נוסף על כך, מיד אחרי שורות הפתיחה של החיזוק הפנימי מופיע אזכור הצהרות תמיכה מצד הורי הילד המדווח: אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי יֶלֶד חוֹשֵׁב, רָגִישׁ וּמְיֻחָד. אַבָּא אוֹמֵר שֶׁאֲנִי חָכָם וְיָפֶה כְּמוֹ מַלְאָךְ.

    כאן, הכינויים “רגיש” ו”מיוחד” ו”יפה” באים במקום ההגדרות הרפואיות. בהדרגה, בפרקים השונים (ה”אטיודים” הקצרים הדומים לקטעי מוזיקה) מתבררת תמונת־חייו של הילד שלפנינו. הסופרת משחזרת ובוראת את העולם הנפשי המיוחד של הילד המיוחד, הגובל בפנימיותו בסוג של אגדה יפה, כאשר הילד דני במסעו – ובמסע הטקסט – אל עולמו הפנימי מתחיל להיות מעין תאום מקומי של הנסיך הקטן של סנט-אכזיפרי בעולם דימויים וחוויות משל עצמו, שהוא (לרבות הטקסט) מלא קסם ציורי, גם בתוך הסגירות הנפשית, ואולי במידת-מה דווקא בגללה ובחסותה. כך, למשל, מתואר מגעו המיוחד של הילד שלפנינו עם ספרים: מָה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב יוֹתֵר זֶה לְדַפְדֵּף, לִפְתֹּחַ וְלִסְגֹּר. אֲנִי פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר, פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר אֶת הַסֵּפֶר, עַד שֶׁאֲנִי מַצְלִיחַ לִרְאוֹת בֵּין הָעַמּוּדִים אֶת הָעוֹלָם שֶׁלִּי. למשל, עולם מלא עצים ופרחים, ממשיים ומדומיינים, כשהדגש כאן הוא על בריאת עולם משלו, עולם שיש בו גם הרבה מסדרונות מפותלים ודלתות לחדרים סודיים וגם עולם מיוחד של רגשות שבו שום דבר לא הולך לאיבוד:

    יֵשׁ בָּעוֹלָם שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי מַמְצִיא מִתּוֹךְ הַסְּפָרִים הַרְבֵּה מִסְדְּרוֹנוֹת מְפֻתָּלִים וּדְלָתוֹת שֶׁמִּסְתּוֹבְבוֹת בַּחֲדָרִים סוֹדִיִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִירוֹת מִסָּבִיב אֲבָל אֵין לָהֶם גַּג. וְכָכָה אֲנִי רוֹאֶה מִתּוֹכָם אֵיךְ הָעֵצִים צוֹמְחִים גָּבוֹהַּ לַשָּׁמַיִם.

    בעולם המיוחד הזה שלו רואה דני תמונות בעיניים הפנימיות שקיבל כשנולד ואולי רק הוא וכלבתו נינה יודעים דבר מה שהוא סיכום נפשי אובייקטיבי ביותר, שגם הוא פיוטי כל כך, אך מתקרב כבר במקצת לתיאור מצבו הנפשי של הילד החווה מבחוץ:

    אִם תִּפְגְּשׁוּ אוֹתִי בָּרְחוֹב, אֲפִלּוּ עִם נִינָה, תַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי יֶלֶד רָגִיל. אֲבָל כְּשֶׁתִּתְקָרְבוּ אֵלַי וְתִרְצוּ לְדַבֵּר אִתִּי, תִּרְאוּ שֶׁאֲנִי מְיֻחָד. אֲנִי נָסִיךְ. אֲנִי מְדַבֵּר מְעַט וְאוֹמֵר מִשְׁפָּטִים קְטַנִּים וּפְשׁוּטִים. אֲנִי לֹא אוֹהֵב שֶׁאֲנָשִׁים מְדַבְּרִים אִתִּי. אֲנִי אוֹהֵב אֶת כֻּלָּם, אֲבָל רַק מֵרָחוֹק.

    ואולם, הפיוטיות שבמסירת עולם תחושתי וחווייתי של הנפש הפועלת איננה מתקרבת אפילו לסיבות הביולוגיות הבדוקות והמשוערות של המצב הנפשי, כי לא בכך עוסקת היצירה. בינתיים מוארים הקטעים במחצית השנייה של הספר באורן של חוויות נוספות ומאירים באור נוסף משלהם את חוויות הילד. כך, למשל, למדים אנו כי דני, האוהב את השקט ו”להיות לבד”, אוהב גם להקשיב ולהרגיש – וכאן באה הברקה יפה וייחודית הממחישה ממש את קיום היחס “אני-אתם” גם עם נוכחויות דוממות בנוסח מרטין בובר: לִפְעָמִים אֲנִי נֶעֱמָד וּמְחַכֶּה לִרְאוֹת מִי יַעֲמֹד יוֹתֵר זְמַן בַּמָּקוֹם, עֵץ הַלִּימוֹן שֶׁבֶּחָצֵר שֶׁלָּנוּ אוֹ אֲנִי.

    יוכי בן דור

    יוֹכֶבֶד בֶּן־דּוֹר

    עם זאת, גם על רקע בילויים אוהבים עם ההורים, כמו: טיולי רכיבה על סוסים, הסופרת איננה מתעלמת מהצדדים הקשים שבבדידות האוטיסטית. כך, למשל, בדידותו של הנער, ה”נסיך המיוחד הקטן” בבית הספר, כששיח התלמידים הרגילים והמורות מפריע לו בכיתה שהוא בכל זאת הולך אליה, וגם אביו שהילד הולך צמוד אליו בעת טיול, יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מְפַחֵד שֶׁהָעוֹלָם יִגָּמֵר לִי בִּקְצֵה הָרְחוֹב, וְגַם שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי מָקוֹם לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת הָלְאָה. בדומה, גם בקטע המספר על המילים עצמן המתפרקות בתודעת הילד במחול פיוטי, אך גם מפחיד למדי. וכך אנו מגיעים לקטע הסיום האובייקטיבי בספר המרגש הזה.

    כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ אָמְרוּ לַהוֹרִים שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי “עַל הָרֶצֶף הָאוֹטִיסְטִי”. אִמָּא וְאַבָּא הִסְבִּירוּ לִי שֶׁ”אוֹטִיסְטִי” זוֹ מִלָּה מְיֻחֶדֶת לִילָדִים מְיֻחָדִים. אִמָּא וְאַבָּא אָמְרוּ לִי שֶׁהֵם אוֹהֲבִים אוֹתִי הֲכִי בָּעוֹלָם – ודני, הנסיך הקטן המיוחד, מסכם לעצמו: אֲנִי הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי מְיֻחָד בִּגְלַל שֶׁאֲנִי אוֹטִיסְט. אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהִשְׁתַּנּוֹת. אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת רַק דָּנִי. ואף על פי כן, הספר הזה מסתיים בתרועת תקווה – הגם שדני יודע שהוא לא יכול להשתנות הוא מכריז: אֲנִי גַּם לֹא רוֹצֶה, אֲנִי אוֹהֵב לִהְיוֹת נָסִיךְ וּמְיֻחָד מְאוֹד. אכן ספר מקסים, החשוב גם מבחינה פואטית וגם כשחזור מפעים של נפש ילד מיוחד מאוד.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית