close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יחזקאל קדמי –  הילד שגדל בטבע וחלם על גאולה לעשוקים - Post Image
    • יחזקאל קדמי – הילד שגדל בטבע וחלם על גאולה לעשוקים
    • הרצל חקק
    • התפרסם ב - 23.12.16

    ״רחלה מזרחית אחות לעמוד העיר״ | יחזקאל קדמי

    סער, 1991, 288 עמ’

    לקראת שלהי שנת תשע”ו – ביום ראשון, כ”ב באלול – בעיצומן של תפילות הסליחות, הלך יחזקאל קדמי לעולמו. אילו שאלו אותו, בוודאי היה אומר כיעקב בספר בראשית – “מעט ורעים היו ימי שנֵי חיי”.

    במשך שנים חי במצוקה קיומית נוראה. מפאת מצבו הרפואי שהידרדר חדל לעבוד כטבח, ונקלע לחיי נדוד. במשך שנים חי בקראוונים, במחסנים, עד שזכה למעט רווחה כאשר מצא משכן בדירת חדר בנווה יעקב.

    קרוב היה ברוחו לירמיהו הנביא, ותמיד יכולת לשמוע אותו מקונן על העם שלמד ללכת אחרי החומר. כמה ייחל לגאולה רוחנית לכולנו.

    אני יושב לכתוב על יחזקאל קדמי, וצר לי מאוד שרק במותו מתוודעים לשירתו, לכתיבתו הסגולית. דפדפתי באלבום התמונות שהביאו בני משפחתו לטקס תום ימי השבעה. למדתי על ילד שמפאת קשייה של המשפחה נשלח בגיל צעיר לקיבוץ. בודד בקיבוץ בצפון ספג הילד ערכים ונופים – וכאשר ביקש את זהותו האמיתית, את הקשר לקהילתו, נטש וביקש משפחה. ביקש את זהותו המזרחית.

    הילד המחייך היה לנער שמיטלטל לעיר, לומד לחיות כבוגר בכוחות עצמו, מתפרנס בקושי, לומד להפוך למאסטר שף ועובד שנים במטבח עבודה קשה מאוד. לימים בריאותו מידרדרת והוא מתחיל לחיות כנווד במחסנים, בדירות מרתפים.

    יחזקאל קדמי הותיר אחריו רחֵלה מזרחית, רחלה שכל כולה קינה וכיסופים. ספר אחד הוציא האיש לאור, זו המורשת של כל חייו, ושאר כתבי היד נותרו פזורים, חלקם לא מנוקדים. הספר שלו יצא לאור לפני 25 שנה. כבר אז הצליח בכוחו הדל לחולל סערה, לכבוש את לבם של אוהבי שירה. אנסה לעמוד בכמה מילים על חשיבותו של אותו ספר יקר – “רחלה מזרחית, אחות לעמוּד העיר”. הספר יצא לאור בשנת 1991 בהוצאת המחבר, והיו בו 288 עמודים.

    ספר אחד כתב יחזקאל קדמי, ומאז מחברותיו משוועות למצוא להן מוציא לאור. שיריו עלו על גדותיהם, אך לא הייתה לו אפשרות לפרסם את היבול המיוסר והכואב.

    ספר שיריו פותח בשיר שקרוי ‘רקוויאם חיים לזונה ושמד מתים לסרסורה’ – וכך השורות הראשונות קורעות את שתיקת העולם:

    “אני בוכה

    אני מקונן –

    הו, איזה בכי, הו איזו קינה.

    ביסוד הבוכים במדוכת הבכי – אני מבכה.

    ביסוד מקוננים, בכַנוֹת הקינה – אני מקונן”.

    מאז שיצא הספר לאור, פגשתי ביחזקאל כמה פעמים. ביקשתי ממנו כתבי יד שכתב לאחר הספר, ניסיתי להשלים ניקוד, להעביר כתבי יד שלו לכתבי עת – ואכן זכה קדמי, ושיריו פורסמו ב”משיב הרוח”, ב”מאזניים”, ב”אפריון” ועוד.

    כתבתי רשימה על ספרו בשם “בכי צורב באדמת העולם” – והיא פורסמה הן ב”אפריון” והן בכתב העת “במערכה”. במשך שנים ניסה קדמי להוציא לאור ספר שירים חדש שכתב, ובו שירה מקיפה, “שירת ירושלים” או “גיהינום ירושלים”.

    לפני כשנתיים עבר התקף לב, ולאחר שקרוב משפחה צלצל אלי, הגעתי לשערי צדק לטיפול נמרץ. ניסיתי לעודד את רוחו. קיימנו ישיבה מיוחדת באגודת הסופרים העברים ודאגנו לו למענק. היה חשוב לנו לחלץ אותו מן המצוקה הקיומית הקשה. קיוויתי שימצא דרך להוציא לאור את שיריו, לפחות חלק מהם.

    כמה מילים על הרחלה המזרחית

    בספר שיריו “רחלה מזרחית, אחות לעמוד העיר”, שמענו את הקינה ואת השבר. המשורר יחזקאל קדמי שר את שירו מתוך מדוכת החלכאים, מתוך שורת הסובלים, ומתחתיות ארץ עלה קולו של הנביא המיוסר, איש רוח טהור המנסה להגביה עוף ולגעת בניגונו בספֵרות העליונות. מי שקרא בשירים חש את כנפי המלאך של המשורר, כוהן שירה שידע להמריא ועמו דברי מוסר ונבואות אמת עד הרקיע, מבקש בלהט להנחיל ליקום, לעמו, את הניצחון של הרוח.

    בשיר ‘חוג הלילה’ כתב:

    “לילה לילה אני בָּא מאַדמת עוֹלם לִרקיע עולם –

    לִרקיע עולם, לִרקיע הטוֹב פּולש מבּטִי בַּשמים.

    אֵין אני בָּעת ההיא אותוֹ אדם, אדם אחֵר אני

    ושָׁמַים בְּלילות ניגון כל הניגונים כּולם בָּעולם”. (עמ’ 78)

    זה ערש הולדתו, מבטן האדמה, משאול תחתיות. קדמי ידע לשיר מן הפינות הנידחות, כדי לשאוב מהן נשמה יתרה, כדי לבקש את הרוח, לנסוק מעלה. מן הכאב והסבל, מאדמת העולם, קם המשורר היוקד, נושא על גבו שק של ייסורים, כמו היה עבד השם של ישעיהו הנביא.

    על גבו נישא סבל רבים:

    “לוהט יגוני, לוהט גופי, לוהטות מילותיו”. (עמ’ 104)

    ובכאב יש עוד שארית תקווה:

    “לוהטות מילותי,

    כתקוות כיסופי התמימים אשר לעד תרחק,

    אין ניחומים למשפחתי, בְּכֵה בְּכֵה המזרחי”.

    קדמי כמשורר ביקש גאולה לכל הנדכאים, לכל המבקשים ישע, וראו נא כמה התייסר בכאבן של הבּנות:

    “אני בוכה ומקונן ובכיי וקינתי על רחֵלות מזרחיות,

    בוכה ומקונן,

    ארץ ישראל הייתה לארץ הבכי”… (עמ’ 191)

    שיריו היו משא נבואי מר, שופר לכל החלכאים והנוודים. קדמי ביקש להאציל את הווייתם, כה ייחל באהבתו לצרף את ייסוריהם, ללטף במכחול של חסד את מרורי חייהם: באמצעות שירתו הקדושה כה השתוקק לבקש את הענוג, את הקסום, את האמיתי. בחלק משיריו אנו חשים אותו לרגעים, מתפכח, מפנים וקולט את המציאות מכה בו, מפילה אותו לקרשים, אל שיחי הלענה.

    הלילה הוא מקום המפלט, והוא נמלט לתוך אותה ישות שבה הכול נסתר. הלילה שלו הוא עולם המיתוס, עולם של השתנוּת, עולם של רוח נשגבה. משאול תחתיות, ממצולה מרה, מן המקום החשוך והנסתר קם משורר הדלות לָשיר, יודע בתוך תוכו שזו ההזדמנות להתעלות בחשאי, להפוך לאדם אחר:

    “אשר יביט ברום לילה בעולמות יביט לראשונה בחייו”. (עמ’ 78)

    מתוך אותו משכן בלתי נראֶה, הוא רואה הכול, והלילה הוא עבורו מדוכה לשירה, מחוז מפלט שנותן לו השראה וכוח לשיר, בימה שעליה הוא ניצב בעוצם רוחו, רואה את העולם ראייה בלתי אמצעית. אך גם בהוויה זו של שיכרון ורוח אחרת, הוא יודע שהמציאות לא משתנה במהירות, שתלאות המציאות ישובו להכות בו, עד בכי:

    “מצוקת ישראל המוּארת בלילה אינה שֶׁקֶר, כי יאיר חלון

    המצוּקה בַּליל”. (עמ’ 87)

    הדלת פתוחה לרגעים, אך הקרב נמשך פנימה: המשורר חש בודד, איש לא קם לקראתו. כאיוב רדוף סבל, הוא מפנים את הצרה הנוראה: מאמץ לעצמו פולחן של ישיבה כאובה ודוממת, מרי מאופק, כשליח הוא שם עצמו ל”דובר הבית”. שירו ובכיו מבטאים התרסה, מחאה, זעקה לישועה, ובהמשך נפרש כתב אשמה –

        “יש קור חשוך בהרים אשר נאמר לא לנו וזהו הקור החשוך בהרים

    – בבתינו.

    ימי סערה, לילות סערה, גשם, רוח וערפל ועמודים לקלון

          נדדו לבתינו”. (עמ’ 83)

    ובהמשך:

    “זהו בית המזרחי אשר חידש ימיו – כארץ ישראל שחידשה ימיה.

    עודו בשחרי דלתותיו החדשות וסערת גלותו תעבור לארצו”.

    כאן במולדת הוא חושף במחשכים ובעמק הבכא – קבוצה שחשה גלות, שחשה בנכר, והוא קם כזועק בשער. קם להיות קול לתחושת אי השייכות של אותם יהודים מזרחיים. קדמי רואה עצמו דוברם של אלה שקולם נאלם. הבית המזרחי למד לספוג הכול, אגר הכול, הטמיע בקרבו את הסערה והזרוּת – והפך ל”עמוּד”. בשירים אחרים הוא מתאר זאת כ”עמוד העיר”.

    “ואחות לעמוד העיר

    במסע כל עיר ועיר”. (עמ’ 38)

    הבית המזרחי הוא עבורו המשען האחרון, האמונה הכאב, הערכים, המצוקה, הרוחניות הצרופה. הכול כלול בבית הזה. מפלתו ומפלת הערכים הם חורבן הבית.

    “בעת הערבַּים בוכות כל הדרכים

    בינות ערים ועמודים בוכים,

    בינות אלפי בתים בוכים

    מסתעפות בוכות כל הדרכים –

    באות לַבית האחד

    באות לְבית המזרחים”. (עמ’ 38)

    אביו מספר לו על אובדן בתו, על צעקת הבת המעירה אותו משנתו כל בוקר. שורות השיר ספוגות אותה רְעדה, אותו בכי כבוּש עד מחנק:

    “ואומר: ‘אבא הולך אתה אנה’?

    ‘אל מסע לילה ויומי’, עונה לי אבי,

    ‘אל אשר תלך בתי אלך אני

    לראות הקם המוות גואל בתי,

    לראות את קבר בתי

    ולבכות את אחרון הבכי’.

    ולא יטה מסע מעיר

    ואין מוות בעיר

    ואין קבר בעיר”.

    ההרגשה הראשונית לא משקרת, והלחן של נביאי ישראל זורם בין השיטין. תחושת הצער והיגון אינה מרפה מן המשורר, הבכי הופך להיות לפולחן קינה אינסופי, ולעתים אנו חשים הד לקינותיו של ביאליק; הנה לפנינו אותה שירה של צרצר, צרצר שמתנגן וסופג בלהט את המנגינה העצובה:

    “כה בהיר הלילה, כה בהיר קול צרצר

    כזה הוא הלילה שלי, יפה הוא כבכי”. (עמ’ 61)

    וכך בהמשך:

    “צליל קולו של צרצר נצחי הוא כלילה הזה השלֵו, הנוגה”. (עמ’ 63)

    הלילה המסתורי והנסתר, הילדות המיוסרת, הכול מאיים לבקע את שלוות העולם, את האדישות והניכור:

    “אז נראה לי הלילה הזה כמו ילד קטן בוכה

    ואמרתי לו כמו שאומרים לילד: מספיק לילה, אל תבכה כל כך.

    רק קצת בוכים.

    אבל אני לא יכול לעצור את הלילה בבכיו,

    כי גם אני בעצמי בוכה כל כך כמו ילד”. (עמ’ 60)

    יש למשורר תחושה, שזו ארץ זרה וקרה:

    “ארץ ישראל הייתה לארץ הבֶּכי”. (עמ’ 191)

    הארץ שהחליפה פניה מייסרת אותו, זו ארץ שאיבדה את נשמתה, את יכולתה לקלוט את הלחן האמיתי, את המנגינות שבוקעות מקצות ההוויה, מקרקע העולם. קדמי שואב רגעים של קסם ועומק משירתם של אצ”ג וביאליק, מספריו של ברנר, ויש שורות שהוא מזכיר את דמויותיהם:

    “אנקראון לרינת רנים וצוהלים, יחוג לקוטב העיצבון

    ויפי כינורו של אורי צבי – זר לארץ הצבי”. (עמ’ 46)

    וכך בהמשך:

    “יוסף חיים ברנר ידע את החיים ואת המוות

    ודברי ימי עולמו לא ידברו עוד דבר, רק יבכו

    דברי ימי אחִי גם לא ידברו עוד דבר, רק יבכו”.

    עולם האור, עולם היום, אלה זרים לו, והוא מתכנס בפינתו, בחשכה, בעולם הלילה:

    “אשר מאז ידעה נפשי אחות ללילה היא, הלילה הוא מחוז נפשי”. (עמ’ 56)

    שירי הקינה שלו מתנגנים בלחן של מספד מר: השורות סוחפות אלינו אדמה נודדת, דיונות חול, תחושות של אדם עקור, אדם שאינו שייך, מחלחלות לאורך כל דפי הספר. הניגון של הלילה מטהר אותו, נוסך בו חיים:

    “יש רק קסם אחד בעולם… במחוז הלילה הוא

    אור הלילה הוא

    קסם הוא”. (עמ’ 56)

    פלא הזמן הנסתר, פלא הלילה, ממלא אותו תחושה נבואית. זו עת התקדשות שבה נחשף המשורר למסתרי העולם.

    שובה את הלב השיר על נפלאות הלילה, מחוז הזמן שנתפס בשירתו כמחוז הגאולה. הנה כמה שורות משיר שכולו זוהר קסום, אור שכולו סודות, ציפייה לישועה:

    “זֶהוּ פֶּלֶא לַיְלָה, רַק אוֹר הַשְּׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת כָּל הָאוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם.

    זֶהוּ פֶּלֶא הַמִּזְרָחִי, כִּי לֹא יָבוֹא הוּא בְּמִזְרַח הַשָּׁמַיִם אֶלָּא בְּמַעֲרַב הַשָּׁמַיִם.

    מְדוּרוֹת הַזֹּהַר הַלֵּילִיּוֹת אֲשֶׁר נִדְלָקוֹת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם לִזְמַנִּים

    מְאִירוֹת אֶת פְּנֵי הַפֶּלֶא – עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַיּוֹצְאִים בַּיָּמִים,

    מְאִירוֹת אֶת פְּנֵי הַפֶּלֶא – עַם הַמִּזְרָחִיִּים הַבָּאִים בַּלֵּילוֹת”.

    ובסוף אותה שירה קסומה, אנו זוכים לחלקת אלוהים הקטנה של המשורר, הרואה נסתרות:

    “זֶהוּ פֶּלֶא לַיְלָה, רַק אוֹר הַשְּׁחוֹר בַּשָּׁמַיִם וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת כָּל הָאוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם”. (עמ’ 94)

    נשמת השיר נוסקת מעל מרחבי הארץ, מעל נופים משתנים, מבקשת ניצוץ של נחמה גם במחשכים ובצער:

    “בליל כל הצבעים בִּשמֵי קטיפה, כחֹל כּהה זֹהר אוֹר נהָרה.

    בְּלֵיל כל הצבָעים אור נגוהוֹת בַּשׁחוֹר, הירֵח המָלא שט.

    אֵין בַּמאורות כִּמאורות הלַיִל…

    בזה ליל האור אחריך תרתי בכל…

    אחי אחי אהוּבי, כְּלילִי אתה אהובי…

    מצאתיךָ אחי, אתה נעֱזב שם בַּלילה

    כְּמשפחתי שנעֱזבֶת שם בלַילה,

    כַּאֲני נעֱזב שָׁם בַּלילה”. (עמ’ 71)

    הנסיקה בשמים הזוהרים, באותו לילה מטהר, סוחפת אותנו למחוזות האמת של החיים: אנו עוברים בדרכנו חלקות ירוקות וחלקות שרופות. יש אורנים זקופים ופורחים ויש אורנים שרופים.

    החלקה החרוכה היא חלקתו של “העם המזרחי”, החלק הנבחר שנגזר אליו לגלות מארצו בתוך ארצו.

    “דמה לי אורן שרוף אחד

    כְּאֵשת עֲניים ומטפַּחת קרוּעה לראשה.

    ביום גשוּם אחד בירושלים ראיתיה –

    את אשת עַמי הזקנה בבְלוייה

    כאורן השרוף בין אורנים ירוקים

    כן אשת עַמי הזקנה…”.

    קדמי סובב כנביא מוכיח, כולו אש בוערת כירמיהו. העיר כולה לובשת חג ולובן, אך המשורר נגדה, מתעקש ללבוש אפור, סובב בוכה, אָבל:

    “לוהט יגוני, לוהט גופי, לוהטות מילותי אפור לובן חג

    זהו ערב חג, כל האנשים לבשו לובן חג, גם הרחובות לבשו

    לובן חג.

    רק איש אחד לבוש באפורָיו, הולך מדדה, הולך ומדדה, לא לבית

    הולך –”. (עמ’ 114)

    השורות הבאות מגלות לנו, מדוע אינו מוכן להצטרף להסכמה הכללית ולתחושת החג המדושנת:

    “איש אחד באפורָיו כי לא יבטח בביטחונם של חוגגים לובשי לובן חג”. (עמ’ 115)

    לאן ילך האיש באפורָיו, האם זו האדמה שתיתן לו מקום לגור בו, משענת לחייו?

    “רק איש אחד לבוש באפוריו, הולך ומדדה, הולך ומדדה, לא לְבית

    הולך –”. (עמ’ 114)

    גם שירי האהבה לילדים ספוגים באותו צימאון לאהבה, לשייכות. יש בהם אווירה ענוגה יותר, יותר תקווה. עולם הילדים נראה לו הבטחה לעתיד אחר:

    “גן פורח לעונג שבת נותן ריחו לירושלים, כַּלת מַעלה.

    רחובות ירושלים של מעלה – כגֹדֶש גת זורֶמת זורֵם קהל

    קדוֹש.

    כל חסידֵי יה שָׁם ועמךָ ישראל עמֵל ומשָׁרתו ברָצון נאֱמן.

    הירדן זורם לירושלים לטהֳרת מֵי מקדש הר המוריה”. (עמ’ 222)

    ובהמשך:

    “אין צועק ברחובותֶיה, ישקוטו בנֶיה, צדיקים כּולם לדורות

    דורותֶיה”. (עמ’ 223)

    ספרו של יחזקאל קדמי צד את לבו של פרופסור עמיאל אלקלעי, וזכינו לראות מבוא על שירתו, ריאיון עמו, שירים מתורגמים לאנגלית. דברי השבח של אלקלעי הציבו את קדמי בשורה הקדמית של השירה העברית.

    ביקשתי מפרופסור עמיאל אלקלעי לכתוב מכתב, שבו יספר על שירת קדמי, וקיוויתי, שהמילים הטובות אכן יסייעו לי להשיג מענק לקדמי.

    וכך כתב פרופסור עמיאל אלקלעי על קדמי בחודש מאי 2013:

    I am writing this letter to express my admiration for the work of Yehezkel Kedmi. I first encountered Kedmi in Jerusalem in the 1980s, after reading about him and being referred to him by the poet and now scholar Shelley Elkayam, whose poetry I had translated. I was working on a definitive anthology of mizrahi writing in English translation, published as Keys to the Garden by City Lights in 1996. This book has been widely reviewed and is used in classes on contemporary Hebrew literature as well as in a variety of other contexts; Kedmi’s work, ironically, is more well known in English translation than in his native Hebrew.

    I spent quite a bit of time with Yehezkel Kedmi in those years and I did an in-depth interview with him, which appears in the book along with a selection of his poetry that I translated. It remains a historical document of utmost importance, depicting the complexities of transition by Kedmi and his family, of Iraqi origin, to the consequences of life in Israel. At the same time, the interview is a profoundly moving depiction of an artist who has managed to create against all odds.

    By all accounts, Yehezkel Kedmi is an extraordinary poet. His language reaches from the Biblical registers of prophecy to the dense and allusive language of Uri Zvi Greenberg, while at the same time pronouncing his unique and tragic history in the most powerful terms imaginable. He is, in short, a great poet, and as such he is also a national treasure. That he has produced this work while often being destitute and homeless is yet another irony, and a bitter one. He is an autodidact who did most of his studying while working as a night watchman at the Hebrew University, but that is really as close to the university as he got in his own country. Yet his work is taught and written about in many American universities.

    He is deserving of any reward than can be bestowed upon him; his courage and determination alone would dictate that, but his artistry demands it. When the dust clears on the end of the 20th century and the beginnings of the 21st, literary historians and critics will come to know that a major poet was present in that world, recording his experience in the highest terms possible—the terms of truth and beauty, as Keats put it—and yet he was not known in his own time or his own place. The recognition of Yehezkel Kedmi, and any support he can be given, should be considered a national priority, and I urge you to consider it with just that import. Please feel free to contact me if I can add anything else that will help in this matter.

    שירת ירושלים של יחזקאל קדמי אינה מבשרת רק נפלאות וישועות, ואין נפש המשורר בורחת מן המראות של הכאב והבכי:

    “בשורת הדל וירושלים”

    “סִפְּרוּ תָּמִיד יְרוּשָׁלַיִם בְּמוֹפֵת הִיא נִפְלְאוֹתֶיהָ תִּשְׁבְּחוֹתֶיהָ גַּדְלוּת יָמֶיהָ לֹא יָכִילוּ סְפָרִים

    מְלָכִים שַׁלִּיטֵי אֶרֶץ וְעוֹלָם חָיוּ בָּהּ מִשְׁכָּנָם שָׁכְנוּ בָּהּ כָּל תֵּבֵל צָפְתָה לָהּ בָּאָה וְרָאֲתָה בָּהּ

    גְּבוּלוֹת אֵין לָהּ אָמְרוּ עִיר חוֹבֶקֶת עוֹלָם עִיר הַשָּׁלוֹם עִיר הַיְּהוּדִים יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל נְחֹשֶׁת יְרוּשָׁלַיִם

    שֶׁל אוֹר יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב”.

    זו רק תחילתה של מגילת ירושלים, ניסיון להאיר עיר אהובה.

    נפש המשורר מבקשת את העם, את בניו, ובמשך השנים כתב שירה שמתכתבת עם פגעי ההווה, שירה לאליהו אשרי שנרצח בידי מחבלים, שירה לגלעד שליט הסובל בשבי. וכך כתב באותו שיר:

    “בַּלַּיְלָה הַהוּא הִדְלַקְתִּי נֵרִי לְשָׁבוּי יִשְׂרְאֵלִי”.

    והשירה כתובה כחזון נבואי שמבקע אופל מציאות, מתחבר לנפש החייל בשבי הנורא בעיר עזה.

    יחזקאל קדמי מנסה לזקק את הסבל, ולחפש את התוכן הרוחני הנשגב שבו, וכך הוא פונה בשיר “מתאבְּלֵי תשעה באב” מתוך הקובץ החדש לכל המתאבלים, שאינם יודעים להפנים בתוכם את רצף הדורות, את רוח העם:

    “אַתֶּם מִתְאַבְּלֵי תִּשְׁעָה בְּאָב, בֹּשׁוּ וְהִכָּלְמוּ: יָעִידוּ בָּכֶם מַעֲשֵׂיכֶם

    הַבָּא וְאוֹמֵר מִתְאַבֵּל אֲנִי. וְשָׁקֵט. וְלֹא קְרוּעִים בְּגָדָיו,

    פָּנָיו חֲלָקִים לְמִשְׁעִי – וְלֹא מְכֻרְכָּמִים פָּנָיו, לֹא אֲדֻמּוֹת עֵינָיו

    כִּפְנֵי אָבֵל הַמִּתְאַבֵּל – אֲשֶׁר קָרַע בְּגָדָיו וַיְעֻוְּתוּ בִּבְכִי פָּנָיו –”.

    שירתו של יחזקאל קדמי היא שירה שמקדשת את החוֹל, שמאצילה את האפרוריות של העוני והייסורים, שקמה בטוהר להשמיע צעקה צרופה ומזוככת.

    קדמי שר על ירושלים “אין צועק ברחובותיה” – ואנו יודעים, שבשירתו המשיך לחפש את נפש העם, את נפש הדלים. המשורר ניצב כאחד הנביאים המטיפים בכאב על עושק הדלים והאביונים. צועק בחוצות, מבקש להביא גאולה. שירתו דבקה בעיר ירושלים, עודו צועק ברחובותיה.

    השירים שהותיר בעיזבונו, נושאים קול מיוסר כשל נביא קדום, ונקווה שהקול הזה לא ייעלם. נקווה שאכן הדפים שהותיר אחריו יראו אור, ימחקו את החשכה ואת השִכחה, שהקיפו את הלילה הבלתי נשכח של חייו, שייתנו ביטוי לשירה שליוותה אותו כל חייו. נדליק לו נר נשמה, ונאמר לו כמנהג אבותינו: נוח בשלום על משכבך, ויהיה זכרך ברוך. תהי שירתך אור לרבים.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית