close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • איש הישר בעיניו - Post Image
    • איש הישר בעיניו
    • איש הישר בעיניו יעשה
    • חיים רביב
    • התפרסם ב - 11.02.17

    מאיר עוזיאל, איש הישר בעיניו, טוטם ספרים, 2015, 368 עמ’

    בימי קדם המליך עליו עם ישראל את מלך מלכי המלכים, והתחייב בפניו מלכו שלא ינהג כמנהג הגויים וימליך עליו מלך אחר. ככתוב: “ה’ מֶלֶךְ, ה’ מָלַךְ, ה’ יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד/ כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלוֹךְ בְּכָבוֹד/ כִּי אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה” (מתוך תפילת ערבית, הלקוחה משילוב של פסוקים מספר תהילים ומספר שמות).

    אבל מרבית העם בגד בהתחייבותו כלפי האל, ודרש בשעתו מהנביא המזדקן שמואל שימליך על העם מלך בשר ודם. שמואל הנביא בחר בשאול המלך, וכל השאר כתוב בספר שמואל ובספר דברי הימים, וגם ברומן החדש של מאיר עוזיאל, “איש הישר בעיניו,” המחזיר אותנו לעידן שבו לעם ישראל לא היה מלך, ושואל את הקורא האם בעצם זה היה הפתרון ההיסטורי הנכון לעם ישראל. אם תשאלו את מאיר עוזיאל, אז כנראה שלא, אבל צריך לקרוא את הרומן כדי להבין מדוע בעצם בחר עוזיאל לכתוב על נושא מימי התנ”ך תוך קריצה למעשה לימינו אנו, בנוסח תנ”ך עכשיו.

    למעשה, ברומן ההיסטורי תנ”כי שלו, עוזיאל טוען שעם המלכת המלך שאול איבד עם ישראל את חירותו, והפך מחדש לעם עבדים. אלא שהפעם לא עבדים לפרעה אלא לשאול ולמלכים הבאים אחריו. עוזיאל מבליט ברומן את שאלת החירות בכלל והחירות של עם ישראל בפרט. שאלת החירות שזורה בעלילה לאורך כל הרומן, מחיי היומיום של התקופה המתוארים ברומן ועד אלמנטים סימבוליים.

    בסוף ימיו של שמואל הנביא ניהלו למעשה שבטי ישראל את ענייניהם וזכו לפי גרסתו של עוזיאל לחירות גדולה הרבה יותר מזו של עמים אחרים שסבלו ממלך הנוגש בהם, מהחוקים והצווים הדרקוניים שהוא הטיל. הדיון בשאלת החירות בא לידי ביטוי בסצנות רבות ברומן. באחת מהן, נפגש בשעת לילה רים, סוכנו של דקל הדני, אחד מגיבורי הרומן המתנגד למלכות, עם ידידים כנענים השואלים אותו באשר למנהג המוזר הזה של בני ישראל שלא להמליך עליהם מלך. רים עושה כמיטב יכולתו להסביר להם את היתרונות הכרוכים במצב, לפיו איש הישר בעיניו יעשה, ונדמה שהם משתכנעים.

    בעוד בני העם הכנעני השתכנעו מהסבריו, דווקא בני ישראל עצמם כנראה שלא שמחו במיוחד בחופש שניתן להם, וראו בו משום-מה קללה יותר מאשר ברכה. העם, שהיה ממורמר על כך שבניו של שמואל מעורבים בשחיתות, ביקשו להמליך עליהם מלך כדי לעצור את השחיתות. בראש המאבק למען המלכות ניצב צעיר בשם נעריהו, שפעל בשתי חזיתות: האחת, לשכנע את שבטי ישראל להסכים להמלכה, והשנייה, להפעיל לחץ על שמואל הנביא שיסכים לצעד הזה, שעמד כאמור בניגוד לאמונה שהמלך היחיד של עם ישראל הוא בעצם אלוהים.

    זוהי היתה אפוא תקופה של תסיסה גדולה בעם. מחד גברה הפעילות הפרו-מלוכנית, ומאידך התערערה הסמכות הנבואית והשיפוטית. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו ירד מכס מלכותו בשמיים על מנת להשתתף בהפגנה נגד המלכת מלך (“העם הזה לא רוצה לעבוד אותי, מאס בי, מלך הוא רוצה במקומי”, עמ’ 275). אבל התומכים במלך לא בחלו בשום אמצעי, כולל חיסול מתנגדיהם בשנתם, כדי להגביר את הלחץ על הנביא הזקן, והוא, לבסוף, נכנע להם ואף גייס כביכול את אלוהים להסכים למהלך המופרך המכונה על ידי חלק מהעם כ”פשע נגד העם ואלוהיו” (216).

    בהמשך, התחרט שמואל הזקן על צעדו הנמהר והמליך את דויד בן ישי במקומו של שאול. בימי שאול נמשכה השחיתות ונציביו של המלך התגלו כרודפי בצע אף יותר מבניו של הנביא הזקן, מה שהעלה את חמתם של בני ישראל. נציביו של המלך הטילו טרור על העם ובמקום שהעם יעשה את הישר בעיניו, הנציבים היו אלה שעשו את הישר בעיניהם. “בני ישראל (הפכו) מעם שיש לו מלך, למלך שיש לו עם” (359).

    לא הכול קיבלו את רוע הגזרה. דקל הדני, שהתנגד כאמור למלכות, לא המתין עד שנציבי המלך שאול יפקיעו את רכושו. הוא נטל את אשתו הצעירה ויצא לגלות אל חוות יאיר באזור הבשן, שהיה אז שטח לכאורה עצמאי ומחוץ לחוקי שבטי ישראל, וכל זאת במטרה לשמור שם על חירותם האישית והכלכלית.

    שאלת החירות באה לידי ביטוי ברומן לא רק במישור הריאליסטי, אלא גם במישור האלגורי והפנטסטי. “איש הישר בעיניו” הוא רומן ריאליסטי המכיל כמה סיפורי משנה פנטסטיים, שנועדו לחזק את סוגיית הדיון בחירות המהול לאורך כל העלילה. בעיקר אמורים הדברים בדמותו של המלאך שאיבד את תעודת המלאך שלו, העורך הופעות אורח בעלילה בכל פעם שנחה עליו המוזה, ובכל פעם מחדש הוא משנה את מהלך העלילה לטובתו. בניגוד לדמויות אחרות הנאלצות להתקפל בפני המלכות, המלאך ממשיך לחיות לפי הכלל של איש הישר בעיניו יעשה והוא מסייע גם במרד נגד המלכות. סיפור משנה נוסף הוא סיפורו של הנשר עצרם, מלך השמים, שלאחר שהוא נלכד, הוא נמסר כמתנה למלך שאול. הנשר מייצג את אובדן החירות של הגיבורים בימי המלכות.

    הרומן של עוזיאל עוסק לא רק בצד הלאומי-ההיסטורי של ימי טרום-מלכות אלא גם בסיפורו האישי של דקל הדני, יצרן מרכבות עשיר, המחפש אחר אהובת ילדותו, איילת, שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. בצר לו, מתאהב הדני בצעירה בת שבטו בשם פסגה. הוא מתחתן איתה וזוכה איתה לחיים טובים, אבל דווקא היא מדרבנת אותו לא להתייאש ולהמשיך לחפש את אהובת ילדותו האבודה, שעקרה ממקום מושבה מפחד הפלשתים. שנים רבות הדני מחפש אחריה ללא הצלחה, עד שהמלאך החמקמק מגלה לו את סוד היעלמה.

    גם העימות המתמיד בגבולות בין בני ישראל לפלשתים, שהיוו באותם הימים איום מוחשי על ביטחונם של שבטי ישראל, מלווה כל העת את העלילה. “הכפרים הישראליים שהפלשתים פשטו עליהם נותרו זרועים בגוויות… אנשים מישראל נחטפו בהמוניהם על ידי הפלשתים לממכר לעבדות במדבריות המזרח… שופטי ישראל ניסו להכות בפלשתים, אבל המצב נותר מסוכן” (181). בימי שאול המלך נעשו ניסיונות תוך כדי לחימה ליישב את הסכסוך עם הפלשתים ולהגיע איתם להסכם שלום ולו גם זמני. כשקוראים את הפרקים הללו, מתחזק הרושם שעוזיאל כתב למעשה רומן כמשל – רומן אלגורי על ישראל של פעם שיש לו השלכות לגבי ישראל של ימינו: תאוות המלכות של אישי שלטון מסוימים ובעיקר אנשי חצרם, העימותים עם הפלשתים ודיכוי העם באמצעות הטלת מיסים מופקעים. אגב, בסוגיה זו, קיים דמיון בין הרומן של עוזיאל לרומן של משה שמיר, “מלך בשר ודם”, המתאר תקופה שבה בני ישראל נאנקו אף הם תחת עול המלכות של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי ותחת עול המיסים.

    כמה מטובי הפרקים ברומן עוסקים בנשר עצרם ובסיפור החיזור של דקל הדני אחרי פסגה או ליתר דיוק, החיזור המתוחכם שלה אחריו. ברומן נארגים סיפורי משנה נוספים (למשל, סיפורה של הזקנה שמלמדת את בת השפחה סריגה אמנותית, ובמקביל סורגת בגופה מעשים מגונים), שכולם נפגשים לבסוף בצומת דרכים סואנת מקולות ספרותיים אקזוטיים הנטמעים בעלילה המרכזית מבלי לאבד את צביונם הייחודי.

    עוזיאל הוא כותב מיומן, שבמיטבו, מצליח להחיות את ימי התנ”ך על הנופים, שפת הדיבור, המנהגים, המאכלים וכמובן התככים שבהם, ולהתאימם לרוח ימינו. למשל, סצנת המשפט הפומבי שבו משתתף הנביא צחיק, המזכירה מאוד כמה מתוכניות הטלוויזיה הפופולאריות בעולם של משפטי בזק טלוויזיוניים, כולל הזמן לפרסומות שמוגדר כאן כ”תשעים נשימות”. עוזיאל משתמש בעולם דימויים כפול, מימי קדם עד ימינו. הרומן התנ”כי שלו אמנם ניזון מספר הספרים, אבל עוזיאל נוטל חירות לעצמו לעשות את הישר בעיניו בפיתולי העלילה. אם לא הגיבורים, אז לפחות הסופר. בדומה למשה שמיר ב”מלך בשר ודם” ולמאיר שלו ב”תנ”ך עכשיו”, גם עוזיאל כותב פרשנות משלו לאירועים המקראיים והתוצאה היא רומן רהוט שנדמה שכל קורא יכול להתחבר אליו.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית