או

הנורא הקיים ותו לא

"מגלה החולשות" | ישי שריד
עם עובד, 2023, 223 עמ'.

מבנה הרומן: כביכול – בלש לאומי, ובאמת – הכוח כמטרה אכזרית לעצמה

הנושא העיקרי של "מגלה החולשות" הוא כשל אנושי. זהו כשל פוליטי שהוא כשל מוסרי. זהו כשל פסיכולוגי שהוא כשל מוסרי וכשל הכרתי-קוגניטיבי. זהו פער בלתי-נסבל בין היכולת הטכנולוגית של בן-אנוש לבין הבנת החיים שלו ולבין החמלה שלו. אנשים יודעים ליצור טכנולוגיה, אבל אינם יודעים ליצור שום דבר אחר – לא ליצור בדמיונם, לא ליצור ביחסם לאחר, לא ליצור ביחס לעולם ומלואו בסופו של דבר, כל "אני" מכשיל את האחרים כמיטב יכולתו המוגבלת, ומזווית ראייה מסוימת – הורס גם את עצמו. כל אלה מסתכמים במסקנה אחת – כולם הורסים את כולם.

אתה מתחיל לקרוא בסיפור, ורואה אותו בתחילתו, בחלק הראשון של הרומן, כמעין סיפור בלשי – אנשים מיחידה מובחרת בצבא, שעיקרה הש… הש…, יוצאים ל"אזרחות" ופועלים פעילות בלשית, שהיא קודם כל שליטה טכנית עליונה. פעילות בלשית זו מתוארת בתחילת הרומן כפעילות שהיא, ספק פרטית – ואז הקריאה ברומן נעשית קריאה בסוג אחד של כוח ושליטה, ספק לאומית (לאומית במירכאות או בלי מירכאות) – ואז הקריאה ברומן נעשית קריאה בסוג אחר של כוח ושליטה, כוח של פוליטיקה.

מאפייני הדמויות אינם משתנים לכל אורך העלילה. הכוח היחיד שמתפתח ברומן הוא הכוח הממוחשב-טכנולוגי. כך, למשל, בעזרת פיצוח המערכת הסלולרית, אנשים יכולים יותר ויותר להיכנס לחיים של כל פרט אנושי שמעניין אותם; להיכנס אל החיים האישיים ביותר של כל זולת, על כל משמעויותיהם, העובדתיות וגם הרגשיות. וככל שיכולת החדירה הטכנית אל חיי הפרט הזולת הולכת ומתחזקת, כך מטריד יותר ויותר את הקורא הפער בין עוצמה לבין משמעותה. או במילים אחרות: ככל שהכוח הטכני, כוח השליטה בקשרי התקשורת הבינאישיים, הולך ומתחזק, כך מתעצם הפער בין כוח זה לבין, במקרה הטוב, העליבות הרגשית הנחשפת באמצעותו.

הרומן נחלק לשלושה חלקים, שעם היותם, במספר מישורים, רצף אחד, הרי כל אחד מהם יכול, במידה מסוימת, להיות סיפור בפני עצמו, מעין שלוש נובלות עצמאיות חלקית. כל זה מוצג בראייה מוגבלת מאוד של דמות ראשית אחת, זיו, המספרת הכול בגוף ראשון, בלשון "אני".

כאמור, בחלק הראשון, נראה לקורא כי זהו סיפור פוליטי-לאומי, וכי, עם היותו מתאר משרד בלשי כאילו אזרחי, יש בו, מצד אחד, ידע טכנולוגי רב, ומצד שני משמעות נסתרת בעלת ערך לאומי. בעל משרד המודיעין, רני בולקא, הוא כזה, כביכול, ועליו מסר אחד העובדים שלו, מיד בפתיחת הרומן, שבא "מאחת היחידות הסודיות באמת שרק מעטים יודעים על קיומן" (14), וכי, "סיכן את החיים שלו הרבה פעמים במשימות הכי דמיוניות שאפשר להעלות על הדעת" (שם). בחלק השני של הרומן, במעין נובלה השנייה, מגלה העובד במשרד המודיעין, הדמות הראשית ברומן המספרת אותו בגוף ראשון, פן של פוליטיקה עולמית, ומעורבות המשרד הבלשי בה. בחלק השלישי, במעין נובלה השלישית, מסתבר באופן גלוי, מה שקודם היה מעומעם בכוונה, כי מטרת כולם היא הכוח לשמו. ובכל מחיר. הקורא, דרך עיני הדמות הראשית, הממשיכה לספר הכול בגוף ראשון, משתחרר מכל תחושה של פעילות למען ערך. נשאר הכוח כתכלית אנושית בלעדית, כתכלית אנושית רצחנית, לעצמה.

הבעיה שמתגלית

תוך כדי קריאה בעלילה, לא ברור לך, הקורא, מהי זווית-הראייה של המחבר – צער? כעס? עם הקריאה אתה, הקורא, הולך ולומד כי קודם כול זו סטירה, המתבטאת בכוח סיפור רב ומרשים, החוזר על עצמו שוב ושוב, אולי באופן מוגזם. עד החלק השלישי לא ברור לך איזו סטירה זו – סטירה פוליטית-לאומית, שעניינה ישראל של היום? סטירה חברתית, המתארת קבוצות חברתיות רקובות על-פני עולם ומלואו? או, אולי זו סטירה כלל-אנושית, שעניינה כל בני האנוש? הכוחות שבדמויות נוראים ומרשימים, אבל הדמויות עצמן פחות מרשימות מהכוחות הפורצים מהן. אתה הולך וחווה כי זהו רומן אחר, שונה מן המסגרות שבהן מתנהלת הספרות הישראלית. לכך נחזור לקראת סוף המאמר.

כאמור, מכיוון שהדמויות שטוחות ופעילותן התבניתית חוזרת על עצמה שוב ושוב, הולך הקורא ולומד כי הנושא העיקרי הוא משחק הכוח לשמו. יצרי-קיום המפעילים כוח כדי לקיים עצמם ותו לא. כך, למשל, פוליטיקה ופסיכולוגיה הן תבנית אחת. מסתבר לקורא כי שני הפ"אים, זה של פוליטיקה וזה של פסיכולוגיה, שטוחים וצמודים זה לזה. אף אחד מהם לא יוצר עומק. הצד הפוליטי מבטא עוצמה אדירה, אבל זו עוצמה אדירה של רוע לשמו – עוצמה אדירה רק של התחקות אחרי בני אדם כדי שכל מתחקה יוכל לקיים באופן יצרי-שטוח את הסתם שלו. יכולת טכנית של נפשות שטוחות, ללא יכולת מוסרית.

בכך יש מספר בעיות: אחת – הכללה: המערכות הפוליטיות דומות זו לזו – כולם דומים לכולם. שנייה, הקשורה לראשונה – שטחיות: כל בני אנוש הם עיסה אחת. שלישית – תבניתיות: ההתנהגות של כל הדמויות צפויה מראש, חוזרת על עצמה. בעיה שנוצרת ברומן היא המתח שבין העוצמה הגדולה מאוד, שבה מתגלה הכוח לשמו בכל חלקי הסיפור, לבין התבנית הפסיכולוגית השטוחה האחת שבה מתגלה הכוח שוב ושוב.

מציאות חלופית ומציאות חולפת

נושא מרכזי בעלילה, אולי הנושא המרכזי הטכני בה, הוא היכולת המתפתחת של מערכת התקשורת האישית, אותו מכשיר של טלפון סלולארי, שבו הולך ההומו ספיאנס וממקד את יכולת הלמידה שלו, את הידע שלו, את התקשורת שלו. אכן, בשנים האחרונות שלנו, הולכת ונבנית יכולת לרכז מידע עצום במכשירים אישיים קטנים מאוד, נוחים מאוד לשימוש בכל המשמעויות, הנעשים חלק מקיומם היומיומי של רבים מאוד מבני המין האנושי. כך, למשל, מה שבעבר היה מידע אצור בספריות ענק, מידע גנוז בכספות שמורות מאוד, נעשה זמין, נמצא, בכל יד אנושית, משכבה חברתית בינונית ומעלה.

אבל בכך נחשפים המשתמשים – מסתבר כי לבעלי מקצוע יש טכנולוגית-תקשורתית להתחקות אחר כל דבר, אותו מכניסים בני אנוש למחשבים שלהם, ולמכונות המשוכללות שהם הולכים ומשכללים. יכולת זו היא, בעצם, היכולת לשלוט בכל המידע האנושי, בין אם זה מידע פרטי, בין אם זה מידע של חברות יצרניות. זה, משום שכל המידע האנושי המשוכלל מתקיים במכשירים הפרטיים של בני-אנוש, בין אם אלה המכוניות שלהם, בין אם אלה מכשירי הסלולר שלהם.

זיו, הדמות הראשית, הוא גאון בשיעור קומה ביכולת פיצוח זו של כל תקשורת בכל מערכת תקשורתית פרטית וציורית. כך הוא היה בצבא, כך הוא כעובד בחברת המודיעין הפרטית, כך הוא בהתנהלותו היומיומית. מצד שני, זיו הוא אדם מוגבל באישיותו, מוגבל רגשית, מוגבל מוסרית. לכל אורך הרומן, מההיבט של יכולת התקשורת, עצם יכולתו הטכנית, המחשבית, העצומה רק מבליטה את מוגבלותו של זיו בכל התחומים האנושיים האחרים שבו – מוגבלות רגשית, מוגבלות בדמיון, מוגבלות בכל תחום שמחוץ ליכולתו הטכנית הגאונית. גאוניותו הטכנית אינה עוזרת לו במאומה בכל התנהלותו החברתית, בכל המסגרות החברתיות שבהן הוא נמצא, מהמשפחה הגרעינית והלאה.

לכך עוד אחזור בהמשך הדברים. כאן, יודגש פן אחר – ההחמצה, של הדמויות ושל המחבר ברומן, את כל נושא התבונה המלאכותית. הנה, עקרונית זיו בעל יכולת טכנית בתחום של בינה מלאכותית, התחום של מציאות חלופית, אבל מוגבלות הדמיון הרגשי שלו אינה מוליכה אותו כלל וכלל, לא לבינה מלאכותית ולא למציאות חלופית. הוא נשאר כל כולו תחום בתחום המציאות החולפת בסתמיותה הנוראית. וזה, כפי שכבר נכתב כאן, לא מקהה את עצם נוראיותה של המציאות החולפת.

יחסיו האישיים של זיו עם העולם

זיו טועה, הן בהערכת עצמו והן בהערכת כל הסובבים אותו, כמעט בכל מישור, שבו הוא מתואר ופועל ברומן. זה מתחיל מייד מפתיחת הסיפור, וניכר שמושם עליו דגש לכל אורך הרומן. להוציא מפגשים סתמיים, עם דמויות חולפות, יש שלוש קבוצות התייחסות מרכזיות בקשריו של זיו עם הסביבה: המשפחה האינטימית, אימו, אביו, ובעיקר – אחותו; דמויות מהחברה בה הוא עובד; שכנים ודמויות משנה מסביבתו הקרובה.

אחת העיקריות בדמויות אלה, אם לא  העיקרית בנקודות מסוימות – היא רני בולקא, בעל משרד המודיעין, כביכול, משרד המידע בו זיו עובד. בפתיחת הרומן, כשזיו מתאר את פגישותיו הראשונות עם בולקא, הוא מספר על המידע האישי שמסר לו כבר בפגישתם הראשונה – מידע עליו עצמו, על אביו, על אימו, על אחותו. ביסודו, מידע זה כמעט ולא משתנה לכל אורך הרומן. זיו הוא אמנם, כפי שמודגש מתוך אירוניה גדולה, בעצם כותרת הרומן, "מגלה החולשות" של מערכות מידע, אבל אינו מכיר את חולשותיהם של הסובבים אותו, ובעיקר, ולרוע מזלו – אינו מכיר את חולשותיו שלו עצמו. כך, למשל, מי שיחסל את זיו, תרתי משמע, בקור רוח טכני, הוא אותו רני בולקא, בעל המשרד, עליו חושב אז זיו, המספר, כבר באותה פגישה ראשונה בה נפגשו, כי בולקא "שבה אותו בקסם של אח גדול" (16).

דוגמא בולטת לאין האונים השטוח שלו היא אהבתו לאיריס, העובדת במשרד בו הוא עובד, שאין לו כל יכולת לממשה. בדימוי העצמי שלו, כמו בכל התחומים האחרים, הוא אומניפוטנט טכני אבל אימפוטנט רגשי. ככל שהוא מפצח מערכות-מידע, כך הוא אין אונים במערכות רגשיות.

במקביל ל"אהבתו" לאיריס שאיננה מתממשת, הוא באותה מידה נמשך לנשים שונות. דבר זה ניכר בפעולותיו המודיעיניות השונות. כשהוא נמצא ב"משימה", הוא מוצא דמות נשית "להעריץ". זו, כאילו, אינה מחליפה את יחסו ה"נשגב" אל איריס, כי, כאמור, אישיותו של זיו היא שטוחה ושבורה בו זמנית. וכמו שמשיכתו לאיריס אינה באה לידי מימוש כלשהו, כך גם משיכתו לנשים השונות האחרות אינה מתממשת במאום. זו תבנית ההערצה, שבמהלך הקריאה נעשית צפויה לגמרי לקורא, כשהיא שבה וחוזרת על עצמה. גם אהבתו לאיריס הולכת ונעשית "משחק טכני". כשהוא חוזר מהזוועה האירופית שהיה שותף לה, הוא מתכנן את החיזור במשחק שטוח של כוח  (הדבר מתואר בהרחבה בעמודים 159-154) ועומד ליפול גם בו.

כשמסתבר לזיו כי נוצר קשר בין "הבוס", רני בולקא, לבין איריס, אותה הוא אוהב, הוא אינו מופתע. על-פי ציפיותיו, שתי דמויות "עליונות", סביר, אם לא צפוי לגמרי, שתהיינה זו לצד זו. או אז הוא שוב מנצל את יכולת ההצצה שלו, פורץ למערכת הקשר האישי שבין רני לבין איריס, ורואה אותה רדודה, שטוחה, תבניתית לחלוטין, מלאה קלישאות, אותן הם מעבירים זה לזה במערכת התקשורת האישית שביניהם. ושוב לומד הקורא, דרך עיני הדמות המספרת בגוף ראשון, כי זה "טבעי", כי זהו העולם שזיו מכיר, שהוא העולם של הרומן כולו, שכן זווית-הראייה של זיו היא הדומיננטית בו.

כאן המקום לומר מספר מילים גם על רני בולקא, שכוחניותו הרצחנית גם היא תבנית שטוחה. הרע שבו אינו מפואר או מורכב. הוא נוהג בחומר האנושי, כפי שמסתבר ברומן כי בני אנוש נוהגים – רוצח בצורה תבניתית, ו"אוהב" בצורה תבניתית. הוא כוח ותו לא. הוא רע, וזהו רע נורא, אולי משום שאין לו גבולות. הוא רק רע. נקודה. רע חסר רגש. עם כל מחוותיו של בולקא בסיפור, לגביו, העיקר הוא להישאר "נטרלי". אין הזדהות עם שום דבר אנושי; יש משחק נורא של כוח-כסף.

לא תלישות, לא פוסט-ציוניות אלא ייאוש אנושי כללי

בקורא, המכיר את תולדות הספרות העברית, ורואה את זיו ודרכיו ברומן, עולות מחשבות על טיפוסים שונים של דמויות שבורות, שעלו והופיעו גם בספרות העברית, מאז החלה כספרות מודרנית בסוף המאה התשע-עשרה. קורא כזה יגיע למסקנה כי זיו אינו מתחבר אל שום טיפוס מוכר בספרות העברית עד כה.

כך, זיו אינו בן דמות התלוש, שפרחה בספרות העברית מאז ראשית ספרות התחייה בסוף המאה התשע-עשרה. הוא אינו תלוש משום מסגרת בעלת משמעות, כי אין בעולם המתואר ברומן מסגרות כאלה.

וכך, זיו גם אינו בן דמות האנטי-גיבור-המנוכר, כי אינו מנוכר מדבר. הוא גם אינו רוצה, כפי שרצו הדמויות האקזיסטנציאליסטיות, להגדיר לעצמו ערכים קיומיים, כי אין כאלה בתחום העולם הרע, שהוא תחום של כוח ותו לא.

ובנוסף, זיו אינו פוסט-ציוני, שכן מעולם לא היה ציוני. גם ערכי הציונות אינם קיימים במערכת הרומן, באופק שאליו הרומן מגיע.

כך מגיע הקורא לתחושה, ההולכת ונבנית לאורך הרומן, כי המחבר מביע בדמותו של זיו ייאוש אנושי כללי, שאין לו תקנה. הרע הוא רע ואין בלתו. "מגלה החולשות" הוא רומן שכתוב במקביל לקווי ההתפתחות המרכזיים בספרות העברית ואחריה – בספרות הישראלית, ולא הולך בהם. רומן זה הוא ספר אחר. לכן הוא ספר חשוב. הוא עוסק ברוע עצמו, בנורא שאינו נורא הוד, אלא בלתי נסבל. הסתכלות זו חשובה לנו, הקוראים, אם נראה אותה כאזהרה חמורה. הדבר בולט ממש בשורות האחרונות. זיו מובל אל השופטת להארכת מעצרו, והוא מגלה לזוועתו כי זו אותה שופטת, אותה הכיר עד כה כיועצת, כביכול, לחברת המודיעין בה הוא עבד. לאורך כל הרומן היא מתוארת כבלתי נתפסת בכל המובנים, חסרת תכונות אנוש כלל, "שקופה", ובכך אפשר שהיא חזקה יותר מכל הדמויות האחרות שהן בעלות תכונות אנוש שהן תכונות מוגבלות. עכשיו היא מתגלה כשהיא נוכחת בכל מקום, גם מחוץ לחברה, בה, כביכול, עבדה. "השופטת", במירכאות או שלא במירכאות, מאריכה את זמן מעצרו "באופן חוקי" (ושוב שאלת המירכאות הכפולות עולה כאן ונשארת פתוחה). זיו מבין כי תמו חייו. כך מסתיים הרומן, כי "אני יודע שלא אצא מכאן חי" (223).

עם כל הסמליות שבשורה אחרונה זו, אתה שואל – אם כך, מי העביר אלי את הסיפור מן התודעה בגוף ראשון של זיו, ממנה הסיפור מסופר. ואתה מנסה לענות לעצמך – זוהי דמות המחבר, שהיא, על פי התיאוריה של זווית-ראייה בספרות, דמות הביניים שבין הסופר עצמו לבין המספר, המספר את הסיפור "כמו שהוא". ואז, אם כך, לא רק המספר מוגבל, אלא לא-פחות אם לא יותר, המחבר מוגבל. והמשמעות היא כי העולם רע, ללא מנוס, ועוד יותר מרע – העולם נורא.

אני מבין זאת כך ומרגיש זאת כך עם סיום הקריאה. אני מזועזע מעצמת הרוע הנחשפת בו בבהירות נוראה. וזו חשיבות הרומן – רומן, שכפי שכבר נאמר כאן, כתוב שונה ממה שכותבים היום. שונה וחשוב, וברור שנכתב מתוך אומץ-לב.

אני מזועזע גם מהעדר תשובה לרוע זה, או, לפחות, ניסיון להשיב לו. אמנם מנסים להציל בסיפור עצים, אבל לא מנסים להציל בני אדם. אמנם האנשים הם חסרי כל ערך בתוך הנוף, שככל שהוא יפה הוא עוד יותר סתמי. אבל מוסר, חזון מוסרי, שאיפה אל מעבר – חייבים להיות ביצירה אנושית. וככל שהיא מתארת את הנורא כמה שרק הוא קיים, כך היא חייבת לרצות לפרוץ ממנו. כאן נשאר הנורא הקיים ותו לא.