"בית הצללים" | יואב חייק
בימת קדם, 2022, 194 ע'.

(יהדות-עיראק, העיר בגדד, האנושי כולו)

אפשר לדבר על "בית הצללים" מכמה היבטים שונים. מלכתחילה, יש להדגיש כי למרות השתלבותם של ההיבטים השונים שב"בית צללים", זה בזה, הם גם נוגדים במידה רבה זה את זה. ואפילו יותר מכך – כל היבט לעצמו מלא מתחים, ומתוארים בו גם מציאות וגם מעבר לה. זה אמנם רומן היסטורי, אך אינו ריאליסטי. זהו רומן שיוצר משורר.

היבט ראשון – התקופה האחרונה בהיסטוריה של יהדות עיראק

מהיבט ראשון, שהוא המסגרת לכל המתואר ברומן, והיא הבולטת מראשית הקריאה בו – זהו רומן על התקופה האחרונה בהיסטוריה של יהדות עיראק, בשנות הארבעים של המאה העשרים, לפני פרוץ מלחמת העצמאות בארץ-ישראל. בסוף שנות הארבעים עומדת על תילה מדינת ישראל, ומסתיימת ההיסטוריה הארוכה של יהדות עיראק.

בכללותו, הרומן החדש של יואב חייק הוא רומן על יהדות עיראק מנקודת-מבט של סוף תקופה. הילד, שהוא המספר העיקרי ברומן, מסתובב לו בבגדד, על שתי גדות החידקל, על כל העושר הצבעוני של סמטאותיה, ומתאר אותן בעושר, שהוא גם ילדותי, וגם מעבר ליכולת של ילד. בתיאור בגדד מתוארת סוף תקופה של יהדות עיראק, גם מבחירה וגם מכורח. כאמור, התקופה הניבטת בו היא העשור האחרון של המחצית הראשונה של המאה העשרים, המסתיים במלחמת העצמאות בארץ ישראל ובהקמת מדינת ישראל, שהיא סוף ההיסטוריה הארוכה של היהדות בעיראק.

היבט שני – בין דקדנס לבין ציונות

בהיבט שני, מחודד יותר, הנבנה מתוך ההיבט הראשון, מתוך הרקע ההיסטורי, ברור לקורא  בתהליך הקריאה, כי זהו רומן המתאר בצורה דקדנטית את ראשית הציונות בעיראק. אתה קורא על חברה יהודית, קרועה בין דקדנס לבין ציונות, ולא ברור לאן היא נוטה יותר. זהו רומן על דקדנס ועל ציונות בו בזמן, ובעיקר – על מה שבין לבין.

התנועה הציונית היא זריחה, היא התעוררות ואפילו תנועה מחודשת. הציונות מתעוררת כתנועה רומנטית, כעושר של צמיחה, כעתיד פתוח. הרומנטיקה מעוררת כוח של יצירה. אבל מאידך גיסא, יש בחברה היהודית בבגדד נטייה לדקדנס. הדקדנס הוא היפוך כל אלה – הוא שקיעה של תהליך שהיה, הוא ירידה, הוא התנוונות של הקיים במערכת עשירה ומשכרת. הדקדנס הוא אמנם בן של הרומנטיקה, אבל גם היפוכה. הרומנטיקה היא זריחה, על עושר הגוונים של האור העולה. הדקדנס הוא שקיעה, על אושר הגוונים של האור השוקע. הדקדנס הוא רומנטיקה שחורה, רומנטיקה של סבל ומיאוס. אכן, "בית הצללים", הוא רומן על עושר בעי"ן ועל אושר באל"ף השמור לבעליו לרעתו. אושר דקדנטי. ואחת המשמעויות הכואבות ביותר היא כי בלב היופי שוכן הכיעור.

התיאור של התגבשות התנועה הציונית, לקראת סוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, הוא מתוך דיון אחוז ספקות, מהוסס. הנושא הציוני אינו נס, אלא חוסר מוצא. אביא דוגמא אחת מתוך כמה וכמה שיש ברומן: ויקטור, שהוא חבר במחתרת הציונית, מתאר את היותה חלק מתוך תסיסה חברתית, שאיננה בהכרח קשורה בה. כך הוא מתאר את הציונות כחלק מהתסיסה הכללית: "מהומת אלוהים בחוץ. אחרי שהיהודים בארץ ישראל הכריזו על מדינה, הכול כאן [—] ממש חבית של אבק שריפה. [—] מצב כזה הוא הזדמנות פז לכל הבלתי מרוצים כאן מהשלטון לנצל את התירוץ הזה ולמתוח ביקורת [—] ולצרף אליהם עלובי חיים ממדמנות הסחי וממאורות העוני, ולהקהיל הפגנות בחיפוש אחרי מאבקים." (עמ' 105) – הציונות היא חלק מאי-השקט השורר במדמנות החיים.

לוויקטור עונה קאבי, האח המתנגד לציונות, ואומר לו: "אתם באמת מאמינים שמדינת ישראל תחזיק מעמד? וככה אתם משדלים ומסיתים את היהודים כאן לעזוב את עיראק, הארץ שישבנו בה אלפי שנים, להתכחש לזיכרונות ולהרגלים" (עמ' 107). וויקטור לא נשאר חייב, ומשיב: "אני מקווה שלא שכחת כי בארץ הזאת רצחו את אבא שלך רק משום שהוא יהודי" (שם). אכן, פנים לכאן ולכאן, ובסופו של דבר, העזיבה של היהודים את עיראק, עם סוף הרומן, היא במידה רבה ב"זנב בין הרגלים", לא מבחירה באתוס הציוני, הלאומי, אלא בהיותם מגורשים. ושוב, גם מהיבט זה, הרומן מתאר הליך כואב, הליך של טרגדיה לא יפה, טרגדיה שאינה נשגבת, אלא מבולבלת, חסרת מוצא.

את כל זה חוות הדמויות בחיותן בתקופה של מעבר ושל סיום; כל זה הוא חלק מחיי-הנפש של הדמויות; אבל בראש ובראשונה – את זה חווה המספר.

היבט שלישי – מספר שהוא מספר זוויות-מבט גם יחד

ההיבט השלישי הוא ההיבט הבולט ברומן זה, וממנו ראוי לתאר אותו. ההיבט השלישי הוא זווית-הראייה של המספר. כאן משתלבים זה בזה מספר זוויות-מבט, לפעמים בונות זו את זו, ולפעמים עוצרות זו את זו.

בראש לכל זוויות-המבט אלה היא זווית-המבט של ילד משורר, ההולך ומתבגר בתוך תקופה דרמתית. לילד המשורר אין זווית-ראייה אחת בלבד.  הוא ילד משורר, המתאר את התקופה הנדונה מזוויות-מבט אחדות, פיוטיות. הוא משורר הכותב רומן, ועושה בו דברים בלתי סבירים: בלתי סבירים, כי הוא ילד המתאר בחוכמת חיים של זקן; בלתי סבירים, כי הוא קופץ מזווית-מבט לזווית-מבט, עוקב אחרי הדמויות שלו, לסירוגין, מתוכן ומחוץ להן; וגם בלתי סבירים, כי נמצא בו בזמן במספר מקומות. בקיצור, הוא משורר המספר סיפור; משורר השר סיפור ולא מספרו. או במילים אחרות – הוא מתאר בצורה דקדנטית, צורה שהיא רבת יופי, כאב וחולי, מציאות שהיא עשירה רבת יופי כאב וחולי.

הילד, סמיר, חווה בשנת 1941, את פראות ה"פַרְהוּד" הרצחניות הנוחתות על יהדות בגדד, ובהן נרצח אביו, והוא נשאר יתום כבן חמש: "לא נולדתי אילם. עד גיל חמש דיברתי ככל הילדים. ואז אבא מת. ליתר דיוק, נרצח" (עמ' 12). חוויה זו הופכת אותו אילם, כמעט עד לסוף הרומן, בו הוא כבר כבן שתים-עשרה, עד להתאבדותו של פריים – חוויה נוראה המחזירה לו, בשורות האחרונות של הרומן, את הדיבור באחת: "'למה'!? צרחתי במלוא גרוני [—] שמעו אמא וקאבי ופלורה את צלילי המלה שבקעה מפי בהברות חדות וצלולות, ונרעשים רצו אל הגג לחוות בפלא" (עמ' 189). הנה עוד דוגמא לאירוניה הדקדנטית שברומן. הזוועה היא היוצרת את היצירה.

סיפור העלילה – משפחת פריים

מכל ההיבטים שפורטו נוצרת העלילה שעכשיו הזמן לתארה בקיצור. לכאורה, זה סיפורה של משפחה הגרה, בשכנות לביתו של הילד המספר, בבית המתכנה בית הצללים. בית הצללים הוא הבית, שמולו עוברת לגור משפחת הילד – אימו, אחיו, אחותו והוא עצמו – לאחר רצח האב. וכך, העלילה מתחילה ברצח אביו של המספר, ומסתיימת בהתאבדותה של הדמות הראשית בעלילה, הלא הוא פריים, הגבר במשפחת בית הצללים.

העלילה היא, לכאורה, סיפור משפחתו הקטנה של פריים (פריים הוא אפרים – כך מבטאים בעיראק שם עברי זה, אפרים) – אימו, אחותו והוא עצמו. בפרק הרביעי, בעמ' 31-27 מסופר סיפור מה שהוא, לכאורה, אסונו של פריים. זה מתאהב במרסל, "אותה ילדה בת משפחתו, שהייתה צעירה ממנו בשנים אחדות, איך פעם שניהם יחד חמקו בחשאי מן הבית ונגע בה [—] והפרפרים שדגדגו את כל אבריו קפצו מגופו החוצה, ולנגד עיניו פצחו במחול צבעוני" (עמ' 27). אחרי שנים, כשהוא בא אל הוריו, ומודיע להם על רצונו לשאת אותה לאישה, והוא כבר בן עשרים ותשע, גוזר אביו שאחותו, הצעירה ממנו, חייבת להינשא לפניו. או אז מודיע פריים לעצמו …"שמצדו זו תהיה אך איוולת נרקיסיסטית בלתי נסבלת להפר את הקוד החברתי המקודש, שלעולם אח לא יינשא לפני אחותו." (עמ' 28). ומכאן והלאה נפרשת כל הטרגדיה המכוערת של הרומן – האב מת לפתע, פריים לוקח על עצמו להשיא את האחות המכוערת, ומשפחתו אינה עשירה. חתנים מועמדים, הבאים לראות את האחות, נמלטים. האחות האומללה מזדקנת, ומתבצרת במנהגים מוזרים, כמו ללבוש בגדיה הפוכים. וכך, עד סוף הסיפור – האחות רווקה, מוזרה ואומללה. פריים מאבד עצמו לדעת. כך, יורדים חייו לטמיון.

לא במקרה ציטטתי בפסקה הקודמת ממחשבותיו של פריים, משמודיע לו אביו על הכורח בקדימות נישואיה של אחותו לנישואיו שלו. לא האב, אלא באמת פריים הוא זה הגוזר על עצמו את גזירת קדימות נישואיה של אחותו. כך, הוא דן עצמו לחידלון. הדבר נובע מהדקדנטיות שלו עצמו, מאי-היכולת שלו לקיים יחס כלשהו, לא פיזי ולא נפשי, עם אישה כלשהי. הוא דן את עצמו לחידלון הנורא, המכוער, שמתואר שוב ושוב לאורך הרומן.

חלקית, יש להתנהגותו של פריים הסבר פסיכולוגי. בחיפושי האהבה שלו הוא מתגלה לא כדמות אומניפוטנטית, אלא דמות מסורסת, עקרה. אבל ההסבר הוא מעבר לפסיכולוגי, כמו שהעולם הנבנה כאן הוא מעבר לתיאורה של יהדות בגדד.

רוזה – חלום או חלום בלהות

במרכז העלילה, סיפורה של רוזה בעיני פריים. רוזה עצמה היא דמות בלתי אפשרית – קודם כל, בעיני פריים. אבל גם בלתי אפשרית בעיני המספר. היא חלק מהמתחים הפנטסטיים בעולם שבונה המספר לכל אורך הסיפור. כך, הקורא אינו יכול לסכם לעצמו, האם רוזה הבלתי-אפשרית היא תמונת בעיה נפשית של פריים, או התגלמות עושר צבעוני של המספר, פנטסיה, בראיית העולם שרואה המספר הילד מסביבו. כמו בדמותה של רוזה, כך בכלל העולם, העושר ביצירה סותר עצמו שוב ושוב, לא מוביל לרגע של שלווה, לא משחרר מהסבל הנורא, אותו כמעט כל הדמויות חוות. המלאות היא הרס עצמי. עם העושר, שרואות הדמויות בעולם, הן אינן יכולות להתמודד.

רוזה היא אישה ארמנית, נוצרייה, החוזרת ומופיעה לאורך העלילה, הופעות שחלקן מעבר לאפשרות הריאליסטית, היומיומית. במילים אחרות – על רוזה, כדמות ראשית, חל אותו שינוי שחל בעולם המתואר כולו, שינוי שנובע בעיקרו מהתחלפות זווית-הראייה של המספר. מלכתחילה היא שכנה ברחוב, בו נמצא הילד. ואז היא הולכת ומועצמת, הולכת ונעשית על-מציאותית, כמו שכל רכיבי העולם שמתאר הילד הולכים במהלך הסיפור ונעשים על-מציאותיים.

כאמור, חלק ניכר מעוצמתה, העל-טבעית, העל-מציאותית, נובע גם מעיניו של פריים, הרואה אותה ארכיטיפ של עוצמה נשית ולא בשר ודם. ככל שהוא יוצר איתה מגע, כך הוא מעצים אותה, ומבטל את עצמו בעיניו. בפרק אחת-עשרה, כך מתואר פריים ההולך ומתקרב אל ביתה של רוזה: "ככל שהתקרב אל החצר שלה, כן זו התרחבה ונהייתה מאיימת יותר." (עמ' 110). ומיד כשפריים נכנס אל ביתה, והוא מבקש לכרוע לפניה ולבקש ממנה נישואין, הוא המום עד כדי כך שאפילו להשתחוות אינו יכול. "והוא נדהם, לא רק מפלא מראיה מקרוב" (עמ' 111). ובהמשך אינו יכול עוד להחליט אם הוא חווה אותה או רק מדמה (עמ' 113). בביקור שני בביתה, בפרק ארבע-עשרה, אינו יכול כלל לדבר, אינו מודע למה שקורה: "תהה אם ישיבתו זו כאן אינה המשך לאותה ישיבה שבה הגיע אליה פעם [—] ופתאום חרדה אחזה בו מעצם האפשרות שאכן הוא מצוי עדיין באותו ביקור ראשון אצלה…" (עמ' 133). בפרק הבא, פרק חמש-עשרה, מגורשת רוזה מן השכונה על-ידי רשיד; אבל בעיני פריים זה אינו גירוש – בעיני פריים, הצופה בה במלאו הודה, היא עוברת, מלכותית, לממד אחר (עמ' 137-136).

כאמור, עוצמתה של רוזה אינה נובעת רק מעיני פריים ומאישיותו, משום שכל חוויותיו של פריים נצפות, כאילו, גם על-ידי המספר הילד. דבר זה הוא בלתי סביר מציאותית, הן משום שילד לא יכול באישיותו לחוות חוויות יצריות ודקדנטיות כאלו, בהן נחווית רוזה, הן משום שהילד לא נמצא כלל, לא בחלל של רוזה, שלתוכו, כביכול, הוא מתחקה אחרי פריים, ולא בראשו של פריים, שבו הולך ומתרחש הנורא מכול.

אי-הריאליזם הזה, הפנטסטי, הרומנטי-דקדנטי-הרסני, מומחש בשיאו בשני העמודים האחרונים של הסיפור. שם מספר המספר כיצד פריים הולך אל בקתתה של רוזה, "ואז תחב ידו אל כיס מכנסיו, שלף משם אקדח וירה בה בראשה" (עמ' 189), ומייד לאחר מכן, באותו עמוד אחרון של הרומן, אומר המספר כי לא כך זה התרחש, אלא פריים ירה בעצמו ולא ברוזה. והנה, לפני הקורא, השילוב של חווית המספר עם חווית פריים – התיאור שהוא על-מציאותי, שהוא שירה דקדנטית קשה, שבה היוצר משליך על דמויותיו, דמות המספר, דמותו של פריים ודמות רוזה, את מה שאחרת "ליבה לפומה לא גלי".

הילד המספר שנשאר חידה

בבסיס כל היצירה נמצאת דמותו של הילד. המתחים הפנטסטיים הם קודם כל המתחים שמייחס הילד-המספר לעולם שהוא חווה. זה עולם של בגדד ומלואה, זה עולם של בני-אדם, יהודים ולא יהודים, זה עולם של המערכת שהיא חידתית, לא ניתנת להפשטה שכלתנית, הגיונית, סיבתית-רציפה. ההקצנה בתיאור היא פאתטית, היא טרגית. אבל גם משהו קומי יש בה; שכן, הקומי מבוסס על הקצנה אירונית, על מתח בין הנאמר לבין המשתמע.

דוגמא נחמדה, אחת מני רבות, היא תיאור הילד, שבפרק שבע רוצה להפריח יונים על גג ביתו, וכל המשמעויות, של הפרחת יונים כצירוף בשפה העברית, מצויות כאן. "ועכשיו, אחרי ששחררתי את היונים למעוף היקפי, הן כבר היו דואות במבנה של חיצים שלוחים. [—] והפלגתי לחשוב שברגע זה הן ודאי חולפות במטס של כבוד מעל בית הצללים [—] לחגוג את התמורה שעומדת לחול בחייו של פריים לרגל שידוכיה של אחותו. [—] ואני מחכה בדריכת לראות איזו עדות הן מביאות איתן מרחשי חייו של פריים. [—] שמש הצהריים הבוערת בגג עמדה דום. ופתאום חשתי איזה דבר מלחלח את שערי. [—] יונה שעמדה על אחד הכרכובים לשלשה את עדותה על ראשי. [—] חייכתי לי כאילו חוויתי זמן אחר ומקום אחר, שהינה הוכתרתי למלך, ואכן כתר לשלשת מעטר את ראשי" (עמ' 65)

כאמור, הילד, כמספר, הוא דמות בלתי-אפשרית מבחינה ריאליסטית. כאמור, זהו מספר שהוא לכאורה ילד, אבל הוא עמוק וחכם, מעבר ליכולת של ילד, שמתחיל בהתחקות בגיל חמש ומסיים אותה בשנות העשרה. כמו כן, הילד המספר רואה דברים מנקודות-תצפית בלתי אפשריות. כך, למשל, הוא רואה מעבר להצצה אפשרית מבינו אל בית השכנים. הוא, למעשה, נמצא לא פעם בתוך החלל הפנימי של בית-השכנים ממש. הוא נמצא לא פעם בתוך ראשו החולה, ראשו האומלל, של פריים. הוא נמצא בו-זמנית במרחב כלהעיר בגדד, שלא רק ילד לא יכול לראותה כך, אלא בן-אנוש לא יכול לראותה כקיימת בכל אגפיה בו-זמנית. ראיית קיומה של בגדד באופן זה היא מחשבה של בוגר המסכם את העיר, ולא של דמות אנושית הצופה על העיר או צופה בתוך העיר.

ובסיכום – יואב חייק כותב כאן סיכום-חיים, שאינו ניתן להיות מסוכם. כול המתואר נשאר פתוח. גם מה שחלף אינו מסתכם. קשה הדבר לקורא. והקורא מרגיש כי הוא היה קשה עוד יותר לכותב. ובמשפט-סיכום אחד – זו תהייה על עולם ומלואו כעל בית-צללים.