- תולדות המיניות הגברית
- יעל ישראל
- התפרסם ב - 25.10.20
"מרוב תשוקה" | יוסי וקסמן
הוצאת פרדס, 2020, 264 עמ'.
יוסי וקסמן הוא בעיני הסופר הקווירי והקאמפי הכי חשוב ומובהק בספרות הישראלית, שהחלה לצוץ פה ושם בארץ החל משנות ה-90, ואין לה כאן הרבה נציגים בולטים כפי שיש לה ביתר ארצות המערב הליברליות בהרבה. עד היום הוא פרסם שמונה רומנים, כאשר הוא הולך ומשתכלל בבניית העולם הקאמפי, רווי היצרים והבכנליה הקווירית.
הוא התחיל לפרסם בשלהי שנות ה-90 בקול גדול, מלא צבע ושמחת חיים, ברומן "אלכסנדריה יקירתי", שבפעם הראשונה בספרות הישראלית הציג את חייהם של הומוסקסואלים ישראלים החיים בגטו משל עצמם, ואיכשהו פורצים ממנו דווקא בטיול הזוי למצרים, מלא בריחות וטעמים ורווי בתשוקות סוערות. הרומן הראשון הזה שלו הוא בהחלט חגיגה בכחנלית של אהבה הומואית פרועה ומשולחת יצרים, ועם זאת גם מתוקה ומושכת לב, כפי שיודע וקסמן לייצר בספריו מלאי החיים, השמחה והיצרים.
גם אל ספריו הבאים, שלא עוסקים בהכרח בהומוסקסואלים, כמו ברומן "ליבשן" (אגב, בעיני הרומן הכי בשל, שלם ומהוקצע שלו), שבכלל עוסק בישישה צבעונית, ניצולת שואה ובידידות הנרקמת בינה לבין גבר נשוי וסטרייט – חודרת הקוויריות הכה מובהקת שלו. אפילו כאן, בסיפורים שמספרת הקשישה ממה שאירע לה בתופת הנאצית, שורה האווירה הקאמפית האופיינית לווקסמן; למרות נשיותה של הקשישה ניצולת השואה, גם היא בעצם מזכירה מלכת דראג צבעונית. רומן זה המשיך קו ישר לרומן הבא שלו, שהוא בעיניי הכי חתרני ומלא תעוזה מבין ספריו, הלוא הוא "השחקנית", שמתאר את משיכתו-סלידתו של הגיבור ההומו לאחותו. אפילו כאן יש דמות נשית שמזכירה את הקשישה ניצולת השואה מ"ליבשן" בצבעוניות הקאמפית שלה, למרות שהפעם "האישה הגדולה והנערצת מן החלומות", זו האופיינת לווקסמן, זו הנודדת איתו מרומן לרומן, היא כאן בכלל קוקסינל.
וקסמן ממשיך הלאה לרומן השישי שלו, "תולדות האמנות", שגם בו מככבת עוד אחת מן הנשים הגדולות שלו: ציירת בוהמית קשישה, שניהלה במשך שנים רומן אסור עם ערבי, אשר המקבילה הגברית שלה הוא שוב גבר הומו, צייר מיוסר ומלא זעם. על הציר הזה פועלים כל ספריו הקאמפיים במובהק של וקסמן: אישה גדולה ונערצת, שלפעמים היא בכלל קוקסינל (כמו ב"השחקנית") וגבר הומו השואף אליה – להידמות לה, להיות היא, להיות נאהב על ידה, להיבלע במעבה נשיותה המופרזת, המפלצתית לפרקים. כזו היא גם אסתר, עוד קשישה אקסצנטרית ברומן השביעי שלו, "אסתר של הסיגריות", שוב בבואה של אותה נשיות מיתית נערצת, האם הנצחית, שאליה תמיד כמה הגיבור ההומו המיוסר.
והנה אנו מגיעים לרומן החדש שלו, השמיני, "מרוב תשוקה", שמערבל את כל החומרים האלה יחדיו לקליידוסקופ צבעוני רוטט, העשוי מאותם חומרים קאמפיים מתעתעים ועליזים, שהוא בה בעת, גם מאוד-מאוד עצוב. לדעתי, זה הרומן הכי עצוב של וקסמן, כי הוא מנתח בו את הגבריות הפגומה על כל היבטיה. הגיבורים הם שני גברים. הראשון – שהוא סוג של מספר ערמומי, למרות שהרומן מזגזג בין גוף שלישי למספר-יודע-כל – הוא שלומי ההומו, אוחצ' נשי במובהק, הדמות שמדלגת עם וקסמן מספר לספר, לפעמים בשם הזה ולפעמים בשמות אחרים. הגבר השני הוא דויד, ביסקסואל המזגזג בין מיטות נשים לגברים, הוא אפילו נשוי עם ילד, אבל הוא תקוע באהבת הבוסר שלו בנעוריו לאישה צרפתייה שהייתה מבוגרת ממנו. הספר בנוי ברובו כדיאלוג בין שלומי ודויד, בעת שהם שוכבים רפויים ומסופקים מינית אך לא נפשית במלונית האהבהבים שלהם, לאחר מין פרוע. כל אחד מהם חושף בפני האחר את פגיעותו כגבר, את תולדות המיניות שלו, את מה שגרם לו להיות כה דפוק, פגוע ופצוע רגשית, אולי אפילו מה שאחראי להומוסקסואליות שלו, המוחצנת או המודחקת. אין ספק שווקסמן "הלך כאן על כל הקופה", ועל כך אני מעריכה אותו מאוד. הוא אינו מהלל ומפאר כאן את ההומוסקסואליות, לא קושר לה כתרים, לא חש צורך להצדיק אותה, אלא רומז בעדינות שאולי היא תולדה של נפש פגועה שמוצאה אי שם בילדות ובנעורים. מכאן החוט המוליך את הרומן הוא שתי המילים הכי מבהילות בתרבות המערבית: פדופיליה וגילוי עריות.
כאשר דויד מגולל בפני שלומי את סיפור האהבה הגדול מהחיים שלו לוורוניק, המורה שלו לצרפתית בפריז, אי שם בראשית שנות ה-80, כאשר עדיין לא מלאו לו 16 והיא היתה כבת 30 – חושף שלומי במקביל, אט-אט, בחשכת כוך התשוקות שלהם את הפגיעה המינית שעבר בילדותו על ידי אביו. ואם לא די בזה, מציע דויד חוט מקשר נוסף באמצעות הסיפור שלו על אשתו שהתלוננה נגדו שהוא פוגע מינית בבנם הקטן. חוט מקשר נוסף מגיע היישר אל ורוניק, שכאישה בשלה פיתתה נער קטין, ובאיזה שהוא אופן הטביע את חותמה לעד בליבו, כמו חוואי המטביע את הברזל המלובן בבן הבקר, לסמן אותו לעד; ולא די בזה, אפילו סייעה לו בנעוריו הרכים להכתים את בשרו בזרעם המתועב של פריזאים קשישים וסוטים כאשר הסיעה אותו ליער בולון על מנת שיגשים את הפנטזיות ההומואיות שלו, ובכך כמו שימשה סרסורית לדבר עבירה.
הגבריות הלקויה, הפצועה של וקסמן מסומנת לעד באותות שהטביעו בה אנשים שאהבו את אותם גברים אך גם פגעו בהם קשות בסופו של דבר, עד שממש צילקו אותם והטילו בהם מום נפשי. וקסמן אף לא נרתע לרמוז שההומוסקסואליות היא עול כבד, לפעמים סוג של פצע שלא נרפא לעולם. אין פלא שהוא בונה ברומן הזה סוג של פייטה, שמתחברת לעולם הקתולי של ורוניק. וכך מספרת ורוניק אחרי ששלחה את הנער אל היער, אל המאכלת, אל הטורפים שלו: "כל הדרך אל היער לא הצליחה לעצור את בכייה. התמונות חתכו את ראשה, והיא התפללה והתפללה לקדושיה. חטאיה ננעצו בגופה כמו חיצים מורעלים שניתכו עליה מן השמיים, ותמונת דויד הנער, היוצא עירום מן השיחים, שבה ועלתה בעיני רוחה. אוה, הנער שלה האהוב, המסכן, הקורבן, הצלוב הפרטי שלה. במו ידיה צלבה אותו וחתכה בבשרו, במו ידיה חיטטה בפצעיו. התפילות התמוססו לתוך זיכרונותיה, ולרגע התבלבלה וקראה לו ישוע." (עמ' 153).
האם הגדולה, הנצחית, שגם היא חטאה עם הילד התם בכך שפיתתה אותו ולימדה אותו את רזי המין, בוכה עתה על הקורבן שלה, השכוב שלה, האהוב האבוד שלה. בניגוד לאביו של שלומי, שפגע בו בילדותו התמה וצילק אותו לכל החיים אך לא התנצל מעולם, היא דווקא בוכה ומכה על חטא. היא האם הגדולה, לכן היא גם הנחמה, לה ייסלח בסופו של דבר כאשר במהלך המסע למצוא אותה, את ורוניק, אהובת נעוריו, יתברר לדויד שסתם כעס עליה כל השנים וסבר בטעות שמתה, כי בעצם היא חיה ובועטת בפריז, ויש להם אפילו בן משותף שלא ידע על קיומו. משהו נולד מתוך האהבה הבוסרית, הגדולה והמתעתעת ההיא, שהגיעה אל דויד מוקדם מדי, לפני שהיה מוכן לה, אהבה שהייתה פגומה וטהורה בו-זמנית: בן, גם הוא הומו, אגב, איך לא.
ציינתי קודם שלדעתי זה הספר הקווירי הכי עצוב של וקסמן. מה שהתחיל לפני 23 שנים בבכחנליה קאמפית עליזה, מקסימה ומלאת חיים ברומן הראשון שלו, הגיע היום, ברומן השמיני שלו, לסוג של סיכום והשלמה בוגרת: הגיבור ההומו שלו הזקין, נעשה עצוב ומיואש, הוא עושה חשבון נפש ומברר מה בדרך הארוכה פצע כך את גבריותו. ובדיוק בגלל זה מדובר בספר עצוב, שמלווה בהשלמה נבונה המאפיינת את הבגרות והזיקנה. צר לי שווקסמן לא הלך עם זה עד הסוף, כי לקראת השליש האחרון של הרומן פתאום עולה נימה יותר קלילה ועליזה, זו שאפיינה את ספריו הקודמים, העולה מתיאור מסעם של דויד ושלומי בחיפוש אחר ורוניק האבודה, מקץ כארבעים שנה. כך חוזר וקסמן לנימה העולצת והאירונית שלו, עם סצנות סאטיריות חביבות בנוסח "אסתר של הסיגריות", אבל כאלה שפועלות בניגוד להשלמה העצובה, הכבדה, הטרגית והנואשת, שמאפיינת את מרבית הרומן. ועל אף שבסצנה האחרונה שוכבים שלומי ודויד באותה מלונית חשקים שלהם בדרום תל אביב, ומתוך שיחתם כבר לא ברור אם אכן היה מסע כזה, או שהכול הוא לא יותר מפנטזיה על נושא רומנטי – כמו כדי לרמוז שדבר לא באמת נפתר, ושום שמחה או אושר לא קפצו פתאום על ראשי הגיבורים – למרות זאת חשתי שהייתי מעדיפה שווקסמן יצעד עד הסוף בגאווה ובהשלמה עם תחושת הייאוש השקט הנודפת מדפי הרומן, בכל הנוגע לאותה גבריות פצועה שהוא מנתח באומץ.
תגובות