“תל אביב – גן עדן – גיהינום” | אוהד עוזיאל
טוטם ספרים, 2017, 270 עמ'.

ספרו של אוהד עוזיאל, "תל אביב – גן עדן –גיהינום", שייך, לפחות בחלקו העיקרי, לסוגת הפנטזיה (fantasy), סוגה ידועה מכובדת מאד בסיפורת העולמית. ז'אנר זה, שעל מייסדיו בתקופה חדשה יותר אפשר למנות את מרי שלי, ואת אדגר אלן פו, אך ששורשיו נטועים עמוק גם בתקופה העתיקה, ואצל דנטה אליגיירי, גובל לא פעם בסוגת הדימיון המדעי (science fiction) אך שונה ממנו. בעוד שז'אנר הדימיון המדעי מסתמך על חידושים מדעיים וטכנולוגיים, וצפי לגביהם בעתיד, סוגת הפנטזיה פונה את המחוזות העל-טבעיים, לעיתים תוך שימוש במרכיבים דתיים מובהקים, ולעיתים בכאלו סוריאליסטים ומיתולוגיים.

בסוגת הפנטזיה המסורתית שמור מקום של כבוד גם למלאכים מגן-עדן ושדים של השאול, ומובן כי במסגרות רעיונות ואסתטיות כאלו של הדמיון מופיעה גם פעולת גומלין בין העולם העל-טבעי לזה האנושי – ממוטיב פאוסט, ועד לשפע הסיפורים הפנסטסטיים בpulp magazines האמריקנים. גם בספר שלפנינו "תל אביב – גן עדן – גיהינום", הנימנה באורח בולט על הז'אנר האמור, מתבטאת הפנטזיה לא רק בתיאור חטיבות של העולם העל-טבעי, של דמויות מגן עדן ומהגיהנום, אלא גם בהשפעתן על חיינו כאן למטה.

"היו הרבה שדים שפחדו להתעסק עם רגשות. הם יכולים להיות שדה מוקשים לא פשוט, בין היתר כי גם המלאכים התעסקו בהם, ולמעשה הם נשארו זירת המאבק האחרונה בין שני הכוחות הגדולים, אחרי שדות הטבח העצומים של מלחמת העולם השנייה. זה לא שאיזה שד מוצלח במיוחד לא הצליח להביא את האינדונזים לטבוח בתושבי מזרח טימור לפעמים, או שקוסובו הייתה איזה כשלון קולוסאלי מבחינת השדים, שלא לדבר על החגיגות המחזוריות במזרח התיכון,  אבל רגשות הם עניין הרבה יותר איכותי מאשר כמותי. נפש אנושית אחת מעונה כהלכה, שווה לפחות כמו טבח עם שלם, ומי שעינה נפש אחת, כאילו עינה עולם ומלואו". (עמ' 26)

הספר "תל אביב – גן עדן – גיהינום", מציב עצמו בלא מורא בלב ניסוי הפנטסיה הזה, ומשלב את העולם הרגיל של חיינו עם עולם שדי נחלת-שאול, שהוא "למטה מלמטה", ועם עולם של מעלה של המלאכים. בתחום הזה נדרשת מהמחבר מידה של תחכום, שימנע ממנו השתקעות במשימה כמעט בלתי אפשרית של תיאור שלם של חלומו העל-טבעי מול ענקים כמו דנטה  ומילטון.

המחבר שלפנינו נמנע, או אולי אפשר לומר נמלט, ממשימה כמעט בלתי אפשרית זו של תיאור פלסטי מקיף של עולמות העל-טבעי, עליונים או תחתונים. במקום זאת הוא מסתפק ברמזים בודדים ומוצלחים המתייחסים לכוליות של העולמות העליונים האלו ונותנים להם חיים, מבלי לבנות מיתולוגיות וקוסמולוגיות שלמות. הוא עושה זאת על-ידי ההתמקדות בשני פרוטגוניסטים, בשתי דמויות פועלות, מתוך כל אחד מהעולמות הללו –  שני מלאכים ושני שדים-  הממונים כביכול על עיסוק בחיי הרגש של צעירים ישראלים מהבועה התל-אביבית של ימינו אלה.

התחבולה האומנותית הבדיונית של עוזיאל ברומאן שלו מתבצעת על-ידי הפקדת ההשפעה הרגשית – חיזוק או החלשה של הרגשות אותם חשים בני האדם – בידי המתחרים העל-טבעיים הפועלים על תודעתם, מלאכים המשפיעים מזה, והרוחות הרעות מן הגיהנום מזה.

המחבר שלפנינו אינו דטרמיניסט גמור,  ולא כל רגשות האהבה, דחיה, חיבה, תשוקה וכו' נקבעים על-ידי הרשויות העל-טבעיות הנאבקות מלמעלה ומלמטה על נפשו וחוויותיו של האדם. בתוך מערבולת הרגשות, שנקבעת במידה רבה אצל הבחור הגיבור האנושי הצעיר ברומן על ידי הכוחות העיליים והתחתיים שמחוץ לתדעתו ממש, יש גם כח השפעה לרצונו החופשי של האיש הצעיר, או על כל פנים, לרגשות שבוקעים גם מפנימיותו ומהתנהגותו.

הדמויות האנושיות ברומן אינן מודעות כלל וכלל להשפעת "משגיחיהם" העל-טבעיים, אך התוצאות הרגשיות נקבעות בעצם כאן על ידי פעולות גומלין בין תודעתם העצמית ורצונם העצמי וההשפעות הבלתי מודעות של "למעלה" ו"למטה".  אפשר לטעון בצדק שהמלאכים והשדים הנ"ל הנאבקים כאן על רגשותיהם של אדם מייצגים בייצוג מטאפורי את כוחות בלתי מודע, האיד, מזה, ואת כוחות האני העליון מזה.

"איזה אידיוט… שמונים ושבע מצא עצמו משועשע, אולי המאבק על האיש יהיה הדבר הכי פשוט שעשה בכל שנות הקריירה השדית שלו. הוא כל כך גחמן, חרמן, ומכניס את עצמו לסרטים, שזה פשוט תענוג. לאיפה הוא כבר רץ בתוך המוח הקודח הזה שלו? אידיוט… חשב שמונים ושבע לעצמו בסוג של חיבה משועשעת שאתה שומר לחיות מחמד". (עמ' 72)

עוזיאל עורך כאן פרסוניפיקיציה נאה, בהציגו לפנינו שני מלאכים, שבתיאל ומוריאל, מצד אחד, ושני שדים הזוכים למספור בקטגוריית שמות השאול, שמונים ושבע ועשרים ושתיים. לכך ניתן להוסיף כי שבתיאל הוא מלאך, ומוריאל מלאכית, ושמונים ושבע הוא שד, בעוד עשרים ושתיים היא שדה. כך איפה, אולי באופן מפתיע, בנוסף לעלילת האהבה, ההתאהבות הפלרטוט והארוטיקה של הדמויות שלו ושלה מהבוהמה והתת-בוהמה התל-אביבית, מתפתחים גם יחסי קרבה (שכנראה אסורים בספירות ההן) בין מלאך ומלאכית, ובין שד ושדה, המשתקפים גם בעיני הארוטיקה של מטה.

בהתאם לכך הספר הזה מחולק לשני רצפים, המשתלבים מידי פעם זה בזה (כל אחד מהם מודפס בסוג אות שונה גם כן), האחד מכיל את המימד העל-טבעי, והשני הוא כמעט רצף דיזינגופי. באופן כזה אנו מתנסים כביכול בשתי מציאויות מקבילות, כשזו העל-טבעית מודעת לזו האנושית, אך זו האנושית, למרות שהיא מופעלת על ידי העל-טבעית, לא מודעת אליה.

הניגוד הפנימי, הנדיר, והבולט בספר שלפנינו הוא בין באנליות מסוימת של חיי רווק ומחזר תל-אביבי מצוי, על שפת הבילויים והסקס הרגילה והגסה במקצת שלו, לבין המופע העל-טבעי המלווה אותו. אמנם הרצף של הבועה התל-אביבית ברומן שלפנינו, אילו היה נשקל על פי משקלו העצמי, אינו יכול להתמודד מצד ערכו בלבד עם הרומנים התל-אביביים המקובלים, אם כי יש בו מידה של אותנטיות. אולם הוא אמור להיערך כאן, ולהישקל, על רקע המיבנה הפנטסטי הכולל. לכן כשהסיפור התל-אביבי מתפקד את תיפקודו הארצי המובהק, ברור כי אין להתחייחס ל"תל אבי, גן עדן, גהינום" כאל עוד רומאן ריאליסטי שגור ורגיל, אלא יש לשקול את הצד הריאלי של כקונטרפונקט של הפנטזיה.

אפשר גם לציין לשבח, כנקודת זכות ברומאן הפנטסטי הזה, אותם קטעים הזויים שבהם בכל זאת מתייחס המחבר בקצרה לחטיבות הסודיות והפנימיות יותר של הרשויות העל-טבעיות. כמו הקטע בו ישות זוהרת עילית נוזפת במלאך שבתיאל, וכגון היבלעותו של השד שמונים ושבע בכותל השאול. באורח מקביל ניתן לציין כחטיבות חזקות בחלק הארצי הישראלי הרגיל ברומן הזה את החלק של גמר היחסים בין בני הזוג שלמטה, כששוככת ההתלהבות הארוטית והרגשית והופכת לכותרת המסתירה סתמיות.

"שבתיאל הרגיש את ההילה שלו מחליפה צבעים. מה לשרף ולו הוא תהה. שרפים היו יצורים שכמעט ולא ראית בגן עדן. הם ישבו ליד כס הכבוד, שרו שירי הלל, וביצעו שליחויות מסתוריות בשביל אורה של שכינה. הם לא התערבו בעניינים מלאכיים. רוב המלאכים התייחסו אליהם כמו שבני אנוש מתייחסים אל שוטרים – מעט בוז, מטובל בפחד קל והכרת תודה בנקודות מסוימות". (עמ' 263)

כמו כן ראוי לציין, כי דווקא בתקופה שהיא כל כך "פמיניסטית" מצד התקשורת והאופנה, "תל אביב, גן עדן, גהינום" ממעט להציג נקודת ראות נשית במהלך העלילה הארצי. החלק הארצי מוצף קדימה כמעט אך ורק מנקודת ראות גברית (כמעט מצ'ואיסטית מובהקת) הן מצד ההתהלבות הארוטית והן מהצדדים הרגשיים, ושילובם באופן גברי מובהק. לעומת זאת, דווקא ביחסים בין המלאך למלאכית ובקשרים בין השד לשדה מורגשת יותר האקטיביות והעצמיות של הצד הנשי. כאילו שיגר עוזיאל לעולמות שמעל לטבע את האופי הנשי העצמאי יותר.

לסיכום מן הראוי לומר כי לפנינו רומאן ניסיוני מעניין (בוודאי מבחינת התפיסה הכללית והז'אנר) המציע שילוב מרתק בין רובד תל-אביבי של מטה ובין מציאויות הזויות של מעלה ושל תהומות הנשיה. מבחינה זו זהו ספר מעניין יותר מאשר אותם רומאנים תל-אביבים מצויים, הדומים למציאות בשמות הפאבים והמסעדות בעיר, וביחסים שטחיים וקצרים בינו לבינה, כנושאים יחידים. ההצלחה המרכזית של הרומאן הזה היא בעימות בין שתי המציאויות הנאבקות על נפשם ורגשותיהם של זוג אוהבים עכשוויים, וכל זאת מבלי שהכותב יחטא בניסיון לתאר מציאות על-טבעית שלמה, אלא יסתמך  בעיקר על תיאור העולם דרך יחסי הגומלין בין שתי המציאויות: האחת של "הבועה התל-אביבית", החילונית, והשנייה של דמויות על-טבעיות, של מלאכים ושל שדים.

לרכישת הספר באתר ההוצאה:

https://totembooks.co.il/catalog/tel-aviv-heaven-hell/