close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • קול נחרץ בעל יסודות אקזיסטנציאליסטיים - Post Image
    • קול נחרץ בעל יסודות אקזיסטנציאליסטיים
    • דורון בראונשטיין
    • התפרסם ב - 23.06.20

    “מכאן וממרחקים” | רות ארטמן
    סלונט – בית הוצאה לאור, 2020, 100 עמ’.

     

    ראשית, אברך את “סלונט – בית הוצאה לאור” על כך שבעת הזו – ודווקא בעת הזו – יצא לדרך אמיצה והקים בית הוצאה לאור חדש ליוצרים, בשלב זה למשוררים.

    רבים אומרים שדווקא העת הזו – אם תרצו, “עת הקורונה” שהתרגשה ברגע אחד על העולם כולו – היא-היא העת ליצור ולהוציא מן הכוח אל הפועל פרויקטים חדשים, ופרויקט זה, לדידי, חשוב ומשמעותי הוא ועל כן, כולי תקווה שתבוא הברכה עליו ועל מקימיו.

    *

    הספר הראשון הרואה אור בהוצאה חדשה זו הוא “מכאן וממרחקים”, ספר השירה של רות ארטמן שמבחינות רבות נגע בי בעומקיי והעיר בייחודו – הן הצורני-סגנוני, הן המושאי – רבות בי.

    בשיריה של ארטמן מתבלט ביופיו יושר הלב של המשוררת. משהו בכנותה לא יכול “לעבור הלאה”, להמשיך לסדר היום של הדברים, כי אם נעצר בקורא, מתגבש בו וגורם לו לחשוב אודות המקום שלו – בעולם, בזמן ובחלל יוצאי הדופן האלה, בהם אנו מתקיימים.

    אני מצאתי בכתיבתה כמעין ריתמוס של המשכיות רבת-גוונים וקוהרנטית.

    השיר “אשליה”, אשר בעמוד 30, ריגש אותי עד מאוד. המשוררת כותבת בו על אודות “שקיעה, זריחה, צורת ענן מעל חוף”, ומסכמת את השיר במילים “גם אנחנו אשליה”.

    היא מדגישה שגם היא והוא (אולי בן זוגה בחיים ואולי בן זוגה בשיר) “חיים ביומרה של חשיבות, בחיפושים אחר סיבה, אחר גורם ותוצאה”, אך מה זה משנה, אם בסופו של דבר, הכול – ללא יוצא מן הכלל – הלכה למעשה בר-חלוף, וכולנו כאן, אם תרצו, כתיירים בלבד בעולם הזה, רק קיימים למשך רגע אחד, חמקמק ושברירי, בתוך מערכת הזמן העצום.

    ישנו יסוד אקזיסטנציאליסטי-פילוסופי ופליאתי מובהק – על עצם הקיום – ברבים משיריה המצוינים של ארטמן: היא תוהה בקול נחרץ ומובחן על מעשינו כאן, על מה שחשוב באמת, וב”ההולכים”, אשר בעמוד 42, היא כמו הולכת צעד אחד קדימה, אל עבר האופק הנכסף, הגואל משהו, ומדברת, ובכן, על אודות סיום החיים.

    בשיר זה כמו מנטרלת ארטמן בעיניי את פצצת הזמן של תצרף החיים וכותבת: “כל חיי – מנהרה זורמת בזמן” ועוסקת באותה מנהרה מכוננת המוזכרת כה רבות בסיפוריהם של המתים במוות קליני המספרים אודות המנהרה הלבנה, הארוכה, המיתית משהו, רגע לפני שחזרו מ”שמה” ל”כאן”.

    בסוף השיר היא כותבת את ה-שאלה: “האם תוכל לאמת גם דיווח זה?” כמו רוצה לשאול: האם מישהו באמת ובתמים יודע את האמת לאשורה – וזאת ללא שהיה “שם” קודם?

    *

    לסיכום: בצדק “נבחרה” ארטמן להיות הראשונה היוצאת לאור דרך בית הוצאה זה, אשר לדידי, בספר ראשון זה הטביע את חותמו האיכותי.

    ועל אף האור העז הבוקע ממילותיה, קיים גם אופל לרוב, כאב של פצע פתוח, שותת דם וכאוב עד מאוד, והוא נותן בסיומו תחושה של עודפות אורבנית ומודרנית מחד, ומאידך, של דבר-מה נוגה, מלנכולי, אפל, שכמו מאיים, כבמלאכת מחשבת, לשאוב אל קרבו את הקורא, ללפות ולבלוע אותו אל תוכו.

    שילוב היסודות וההקשרים שבספר יוצר סינתזה של מוטיבים מנוגדים המתחברים לכדי דימויים ויזואליים עזי-מבע המשלבים מציאות, יחסים, עומק, אל מול גסות החומרים של החיים.

    ב”פיהוק”, אשר בעמוד 43, כמו מסכמת ארטמן עולם של ניגודים כאובים: היא וחבריה בשיר “גורסים את בעיות העולם, טוחנים אותן עד דק”. בין היתר, הם סחים אודות “עוני, סבל, אלימות, אי-צדק חברתי”, אך בסוף התהליך האינטלקטואלי-מהותי הזה, היא ובן זוגה חוזרים לביתם, והעולם? ובכן… העולם נשאר בדיוק כפי שהיה. דבר לא השתנה.

    הדיוק שבאופן תיאור הסיטואציה של המשוררת הוא-הוא היופי של כתיבתה הלירית הצלולה וזיקוקה של ארטמן: היכולת הכבירה הזו שלה לקחת מצב כה פשוט לכאורה, שיחה בין שני אנשים – או יותר – לבחון אותה על צדדיה ולהסיק בסופה את המסקנה האחת, הכנה והנחרצת: המילים תישארנה מילים והעולם יישאר עולם. והיא, המשוררת המעמיקה, היסודית, הרגישה, יכולה להראות אותו בדרכה לקוראיה – בתוך רצף הזמן והחלל הנוכחיים – ותו לא, אך עם זאת, בדרכה, דרך המילים שלה, ליצור עבורנו, קוראיה, עולם מקביל לעולם הזה, ובכך להביא למעט מזור, מרפא, עבור כולנו, על הבנתו הכה מורכבת, לעתים אף הטראגית, של המקום הזה, בעיקר – בעת הזו.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית