"שם שם" | טומי אורנג'
תרגום: שרון פרמינגר, ידיעות ספרים, 2019, 297 עמ'.

ספר הביכורים של טומי אורנג' "שם שם", העוסק באוכלוסייה האינדיאנית העירונית בארה"ב, זכה לשפע פרסים ומחמאות. בימים אלה הוא יצא בעברית.

למקרא הביקורות שפורסמו בעיתונות האמריקאית, ניתן היה לחשוב שמדובר בפוקנר החדש. "אנטרטיימנט וויקלי" הגדיר את הספר כ"רומן ביכורים המרתק ביותר של השנה", המגזין "פיפל" כתב על "עוצמה מבריקה" של הרומן. ה"וושינגטון פוסט" קבע כי מדובר ב"דיוקן מפתיע ומהמם של אמריקה", וה"ניו יורק טיימז" קבע כי מדובר ב"ספר רבגוני ומהודק בתנופה נחרצת". בין המתפעלים הנוספים היו מרגרט אטווד וקולם טויבין.

כל המחמאות האלה הורעפו על ראשו של טומי אורנג', סופר צעיר שספרו There There ("שם שם"), אשר יצא בהוצאת "קנופף" הנחשבת, זכה בשנה שעברה בפרס הראשון מטעם המרכז האמריקאי לספרות יפה בקטגוריית יצירת הביכורים הטובה ביותר, כיכב ברשימת 100 רבי המכר של ה"ניו יורק טיימז" ונכלל ברשימת המועמדים הסופיים לפרס פוליצר. בימים אלה הוא יצא בתרגום עברי בהוצאת "ידיעות ספרים", וניתן יהיה לבחון האם כצעקתה או שמדובר בהגזמה, המקובלת בביקורת אמריקאית.

טומי אורנג' נולד ב-1982, כבן לשבטים האינדיאנים, או אם תרצו ילידי אמריקה המקוריים בשפת הפוליטיקלי קורקט, שאיין ואראפאחו באוקלהומה. הוא סיים תואר שני באמנויות במכון האמריקאי לאמנויות אינדיאנית, ועבד שמונה שנים בעבודות השונות באוקלנד, רובם במרכז הבריאות של ילידי אמריקה המקוריים. כיום הוא גר עם אשתו ובנו בעיר מרפיס שבקליפורניה.

"שם שם", כאמור ספר הביכורים שלו, עוסק בקבוצת אוכלוסין שמעט מאוד נכתב עליה: האינדיאנים העירוניים באמריקה. ג'קי רד-פֵדֶ'ר ואחותה אופאל גדלו יחד ותמכו זו בזו בימי ילדותן הסוערים. כבוגרות הן התרחקו אחת מהשנייה, אבל ג'קי, שנגמלה לאחרונה מאלכוהול, מנסה לעשות את דרכה בחזרה לחיק המשפחה שהותירה מאחור. דניי נמצא שם כי הוא אוסף סיפורים לאחר מותו של הדוד שלו. אדווין מחפש אחר אביו האמיתי. אופאל הגיעה לראות את בנה אורוויל רוקד. תריסר דמויות הקשורות בחוטים שעדיין לא נהירים להם עצמם. כולם הגיעו לפאוואו – החגיגה המסורתית הגדולה של האינדיאנית באוקלהומה. אבל טוני לונמן נמצא שם, וכוונותיו אפלות.

בין השאר, אורנג' השתתף בפרויקט של איסוף הסיפורים והאגדות של האוכלוסייה האינדיאנית בארה"ב. "עם הזמן שמתי לב שכמעט ואין חומר כתוב העוסק באוכלוסייה האינדיאנית העירונית באוקלנד", סיפר אורנג' בראיון למגזין "דיאבלו" לפני מספר חודשים. "מטרת ספרי, בין השאר, היא להביא אותנו להרגשה שאנחנו לא בודדים."

"היות ואני בא מקהילה המרגישה חסרת קול וייצוג בקולנוע ובספרות, הרגשתי שנכון יהיה להציב במרכז הספר לא דמות אחת או שתיים, אלא שתים-עשר דמויות," הוא מסביר. "הדימוי של אוכלוסיית האמריקאים ילידי אמריקה הוא מאוד ארכאי, וביקשתי בספרי להפוך אותו לעדכני יותר."

"רציתי לכתוב דמויות שמרגישות אמיתיות ומציאותיות," הוא ממשיך. "אוכלוסיית הילידים המקוריים נמצאת בהרבה מאוד מצוקות – מספיק לראות את הנתונים הסטטיסטיים על בריאותם ורווחתם. רציתי ליצור דמויות ממעמד הפועלים, כי בחלק גדול ברומנים הרבים שקראתי הדמויות הן תמיד לבנות, ממעמד בינוני-גבוה."

ונוכח הצלחתו המיידית, האם יש לו טיפ לסופרים המתחילים? "כן. כיתבו הרבה עד כמה שאפשר – כאשר אתם מרגישים איום, כאשר אתם מרגישים טוב, כאשר אתם שונאים את עצמכם, וגם כאשר אתם מרגישים שהכתיבה שלכם לא שווה דבר. כאשר אתם מרגישים שאינכם יכולים לכתוב – שנו את הגישה."

ועכשיו נשאלת השאלה האם יצירתו היא באמת כה נדירה באיכותה או שמא בפרסים ובמחמאות, בהם זכה, נמהלו גם רגשות אשם של האמריקאים הלבנים על מה שעשו לאינדיאנים? קיראו את הספר ותחליטו.