close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • קובץ סיפורים מלא בפנינים סיפוריות - Post Image
    • קובץ סיפורים מלא בפנינים סיפוריות
    • גבריאל מוקד
    • התפרסם ב - 16.11.20

    “ההצגה של מיסיס לורה” | חנה קב רוט
    טוטם ספרים, 2020, 100 עמ’.

     

    סיפוריה הקצרים של חנה קב רוט ממשיכים באופן נאה מסורת גדולה של ז’אנר בסיפורת העברית העולמית – והמדובר הרי בסוג ספרותי של הסיפור הקצר מאוד. ז’אנר זה, התפתח בצד הרומן הריאליסטי, החל מן המאה ה-18 באירופה, אך היו לו מטרימים נכבדים כבר בימי הרנסנס ואילך, בין היתר, ובעיקר, באיטליה.

    מייצגי הסיפור הקצר בסיפורת האירופית, התרכזו בעיקר סביב אסכולת וינה, כשארתור שניצלר – הוא ללא ספק המייצג הנכבד של הז’אנר המחזיק בסיפור הקצר מאוד. אגב, ארתור שניצלר היה מחזאי וסופר יהודי שנחשב לנציג בולט בקרב יוצרי “המודרנה הספרותית של וינה.” בסיפוריו הרבים מופיעות שלל דמויות יהודיות כמו גם במחזות שכתב, הגם שהדבר לא צוין באופן מפורש.

    עוד נהוג לשייך לאלופי הסיפור הקצר את גי דה מופסן, גם אם סיפוריו, בחלקם, אינם בהכרח קצרים מאוד. בסיפורת, בשפה העברית, נהוג לראות את גרשון שופמן כמייצג של סוג הספרות שלפנינו.

    אינני יודע באיזו מידה המחברת שלפנינו, חנה קב רוט, אמונה על הדרישות והמוסכמות של סוג הסיפור הקצר הזה. אך בקובץ סיפוריה, הנושא כותרת, “ההצגה של מיסיס לורה”, על שם אחד הסיפורים שבקובץ, היא מתנהלת בטבעיות רבה, ברחבי הסוג הז’אנר הספרותי הזה. יתרה מזו, במסגרת זו היא מציגה לפני הקורא מספר פנינים נראטיבי מעורר סקרנות ועניין. ונשאלת השאלה, מדוע?

    ובכן, בדרך כלל, מתרכז הסיפור הקצרצר, המעולה, בתמה רגשית, חווייתית, מרכזית אחת, שהיכולת לשחזר אותה, היא כאן בוחן ההצלחה, אם להסתמך על עצה של אנטון צ’כוב בכבודו ובעצמו, שאומנם לא כתב סיפורים כה קצרים, אבל אין ספק שעצתו נכונה גם לסיפורים קצרים מאוד. חנה קב רוט, עומדת במבחנו זה, כבר בספר הביכורים שלה.

    דוגמאות לכך לא חסרות בקובץ סיפוריה המרשים. בין הפנינים הסיפוריות הוודאיות בספר שלפנינו, אפשר למנות בוודאות את סיפורה גננוי אשר משחזר בעוצמה מרשימה את הגעגועים לילדות ולנעורים בנוף של פעם:

    “בצהרי ימות הקיץ הייתי נוהגת לחמוק מהבית, מפרה בכך את מצוות ה’שלאף שטונדה’ של אבי, ונכנסת יחידה בשערי הגן. דימיתי שאני נסיכה ושהגן הוא ממלכתי” (גננוי, עמ’ 74).

    בין סיפורי געגועים דומים, אפשר למנות, גם את הסיפור הבא: “בשלהי חודש אפריל הופיעו בקיבוצנו בין שאר סממני האביב – ריחות הפריחה, האלרגיות, ימי השרב והסנדלים – גם הדגלים האדומים. הם הוצאו ממקום אחסונם רוב ימות השנה על ידי אבישי החצרן ועברו מיון קפדני: מי לתלייה, מי לכביסה ומי לגמלאות או שינוי תכלית.” (אחד במאי שלי, עמ’ 36)

    ברור ששני הסיפורים הללו – אחדים מיני רבים, משקפים בעיקר את הצד של געגוע לנופים ולמצבים של פעם, אישיים אך גם חברתיים וציבוריים. כמו הסיפור השני שהזכרנו לעיל – גם הסיפור הבא מאופיין יותר באמצעות שחזור חווייה אסתטית מסוימת, שיש בה גם רוגע:

    “בני כיתתי גדלו בשיכונים ובבתים משותפים שנבנו בתקופת הצנע, אבל הודות למיסיס לורה הרגשנו להרף עין נסיכים בממלכה אחרת – קרירה ומפוארת” (ההצגה של מיסיס לורה, עמ’ 21).

    ולא פחות מהם גם הקטע הבא:

    “כשהציע ג’ף, חברי האנגלי, שנלך לטייל בביצות, זו נשמעה לי הצעה מעניינת. נזכרתי בכלבם של בני בסקרוויל האימתני, שוכן הביצות הללו. חשבתי על הנוף הקשוח והקודר של “אנקת גבהים”. הוא אומנם לא היה נוף ביצות, אבל נוף אנגלי קודר התחבר אצלי משום מה לביצות. כך שמתוך אהבת הספרות ומתוך בורות כללית לגבי טיבן של הביצות בצפון אנגליה נעניתי להצעה בהתלהבות” (פחד, עמ’ 234).

    עם זאת, אל לנו לחשוב כי סיפוריה הקצרים של המחברת שלפנינו מתייחסים רק לשחזור חוויות יפות ומרגיעות. בהקשר זה, יכול המבקר לציין את הסיפור “פחד” העוסק בחוויה קשה, של הליכה אפשרית לאיבוד.

    “האמנתי שנמות כאן בביצות, וחשבתי, אין עלי כל תעודה מזהה. גם כאשר ימצאו את גופותינו עם הפשרת השלגים לא יוכלו לזהות אותנו” (פחד, עמ’ 235).

    עוד חשוב לציין כי הסיפורת של המחברת, איננה עוסקת לרוב בתמות חברתיות מרכזיות בארץ, וגם לא בהתרסה רעיונית כלשהי [פמיניסטית או אחרת], ומבחינה זו, עולה מהן נימה שהיא קלאסית במקצת, ועל כל פנים, יפה ורגועה משלה, ובלשונה: “לימים שבתי לביקור בכפר, ומיד הוליכוני רגלי כאילו מאליהן אל גננוי. ממש רקדתי את דרכי אליו. שתי חלקות דשא מוזנחות קיבלו את פני. הדשא שגדל פרא כיסה את מרצפות הבטון שנהגתי לדלג עליהן. הפרגולה עמדה עדיין במקום שזכרתי, קטנה להפתיע, וצבעה התקלף ודהה. שני עצי הדקל גבהו, אך הצהיבו בקצוות וצמרתם היתה מדולדלת. את המערה כבר לא יכולתי למצוא כנראה בגלל משב רוח שהעיף גרגיר חול שסימא את עיני” (גננוי, עמ’ 75).

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית