"מועמדת יקרה" | טלי שפירא שחטר
עורכת: לילי פרי, הוצאת טל-מיד, 2021, 358 עמ'.

לטלי שפירא שחטר יד קלה על העט ובזה יתרונה. היא יודעת לקחת משפטים דחוסים עתירי דימויים, בדרך כלל מוצלחים, ולכתוב אותם בבהירות פלסטית משכנעת מאוד. גם אם יש לא מעט ניחוח של רומן רומנטי בכתיבה שלה ובתכנים שהיא מביאה, הרי שתענוג לקרוא בה, כפי שקבע הנביא חבקוק במקרא: "למען ירוץ קורא בו". לא כל פרוזה נשית פמיניסטית צריכה להסתבך תחבירית במינֵי התחכמויות של פירוק אידיומים בנוסח אורלי קסטל-בלום. שפירא שחטר (בחי"ת ולא בכ"ף, זאת לא טעות סופר) כותבת פרוזה איכותית לבני אדם על בנות חוָה.

עד כה כתבה רומן אחד בשם הדיבורי "במקרה, או שלא" (טל-מיד, 2015) שבו התמקדה במעין סיפור מתח צ'יק ליטי בגיבורה בשם עידית, אשת פרסום, שחיה חיים בורגניים עם בן זוגה עד שהכול במקרה או שלא במקרה קורס ומתקצן, כלכלית ונפשית, ומגיע עד לידי איומים וסחיטות, תאונות, התאבדות ורצח. ברומן החדש שלה "מועמדת יקרה" היא חודרת ביתר שאת אל העולם המוכּר לה מחיי היומיום, מערכת המשפט הישראלית, שאין מסועפת ותככנית ממנה. נראה כי יסודות אוטוביוגרפיים בווריאנטים שונים מהווים אבן יסוד בטיעוני התכנים של הספר הזה.

הספר נסב על גלגוליה במסדרונות ואולמות המשפט ומעגלי חייה של עו"ד תמרה אורלב, ג'ינג'ית בוערת בת 34. בשנינותה היא מזכה את רוני גוטהראט, הכדורגלן הנודע, בפרשיית סמים; היא מסתבכת עם משפחת קלדרון שהיא שם דבר בעולם התחתון; היא נזנחת על ידי אהובה אמנון אך מוצאת אהבה חדשה אצל עו"ד מיכה דורוני, מגשר בעולם התחתון; יש לה מערכת יחסים מוזרה שתתבהר בהדרגה במהלך הספר עם השופט הבכיר אבינֹעַם מרינסקי; היא עומדת בסכנות רבות שלא אפרט כאן כדי לא לקלקל את הקריאה בפרקי הספר, מה שנקרא סיכונים מקצועיים שלוקחת על עצמה עו"ד צעירה שבאה במגע עם פושעים ויש להדגיש גם עם מערכת המשפט המסואבת; עד התפנית המרכזית של העלילה שאותה כמובן לא אסגיר, רק ארמוז שתמרה היא מקרה אבא קלאסי.

לא מזמן נכחתי באירוע ספרותי שבו לקח חלק השופט בְּדִימוֹס חנן מלצר שעשה הבחנה משעשעת ונכונה בין עולם המשפט לעולם הספרות. בָּאחד, עולם המשפט, קבע מלצר, משתדלים לדבוק בעובדות לפעמים עד לזרא. הכול ממוסמך ומוכח; בָּאחר, עולם הספרות, אפשר להפליג בדמיונות ולהזיז עובדות ומצבים מפה לשם באופן אסתטי ובאין מפריע. חבל שאי אפשר לעשות זאת גם בעולם המשפט. שפירא שחטר, שעל פי הספר הזה היא סופרת לכל הדעות, היא גם עורכת דין ומגשרת מאוד מוכשרת שלא זכתה להיות שופטת, בעוד שהגיבורה שלה, תמרה אורלב, שהיא מעין ציפקה פאייר ג'ינג'ית הבוערת בתשוקה ובאמביצה, כן זוכה לבסוף בגלימה הנכספת והופכת שופטת. יוצא אפוא שמלצר צדק.

ועוד דבר מה קטן, לא רק מערכת המשפט על כל אֶפִי נָוֶהָ למיניהם יוצאת ברומן הזה רעה מאוד כוחנית ועיוורת, אלא גם כמעט כל הנשים. פעם אמרו, או לפחות היתה סברה, כי אם יופקד העולם בידיהן של נשים הרי שיהא זה עולם טוב יותר, אלים פחות, הא ראיה ממערכת המשפט עצמה: יש הרבה יותר אסירים מאשר אסירות בעולם הזה.

אלא מאי, מראה לנו שפירא שחטר בְּעֵט הסופרים שלה, כי נשים רבות קרייריסטיות בתחום התחרותי וההישגי של המשפט הישראלי הפנמו דפוסים גבריים של כוחנות. מחיה יקיר, התובעת הקשוחה המכונה רפּונזל בשל צמתה הארוכה המתוארת ערפדית נפלא כך: "האצבעות שלה, שעל אחת מהן ענוד זירקון נוצץ בגודל צלחת לוויין, מתהדקות ונהיות לבנות עד שהקצוות הצבועים בלק אדום לוהט עוד יגירו דם סמיך", ועד צלילה האיומה, אשת השופט אבינֹעַם מרינסקי, שאי אפשר להגדיר אותה אחרת אלא כמפלצת נשית מן האגדות, אישה מן הגיהינום והסיוטים, רודנית ושתלטנית, שמתעללת בעובד זר הודי במקרה ספציפי, חולת ניקיון, המבקשת לכוף ולפסֵל את המציאות כרצונה, ולכל אורך הספר, מבלי לעשות כאן ספוילרים מיותרים, עושה מעשים איומים ונוראים שכל רוזנשטיין או אבּרג'יל לא היה מתבייש בהם.

בשפה קולחת ומדויקת תוך תיאור מצבים חדים חושפת בפנינו שפירא שחטר את המגע הזה בין עולם הצדק האבסולטי לעולם הפשע המוחלט: כך אומר איש העולם התחתון האח הגדול קדוש קלדרון בזמן שהִכָּה, ממש כך, את תמרה בשירותי הנשים בבית המשפט: "יא סנגורית מזדיינת, הכדורגלן ההומו זה חופשי (רוני גוטהארט, ר"י) ואח שלי (שאולי קלדרון, ר"י") בכלא? יום אחד הוא לא צריך לשבת. מכרת את המשפט, יא שרמוטה. אם את לא משלמת לי על כל זה, את הולכת לשחק עם עצמך בתופסת מתחת לזבל של חירייה".

אז זה נכון, אליבּא דרומן של שפירא שחטר, יש יסוד מאפיוזי משני עֶבְרֵי המתרס. מי שמתעסק כל היום עם פושעים לבסוף עלול לאמץ דפוסים שלהם. טוב שקיימת גם דמות נשית אחת נפלאה וחומלת, השכנה מרתה שינדל, שיש לה ג'סטה רומנטית רחימָאית נפלאה. היא זורקת על הגיבורה שלנו תמרה אורלב מן המרפסת תמיד, פרחים יבשים וגם טופי, והיא מלאת חמלה והיא זו שמנחמת אותה עם בוא האמת המרה לפתחה. זו האישה הגדולה מן החלומות, אבל לא במובן הסיוטי היהושע קנזי, אלא במובן החיובי.

לשפירא שחטר יש חיבה למקרא שמות, דהיינו השֵׁם או שֵׁם המשפחה נושא משמעות באשר לאופי הדמות. אנו מכירים זאת מסופרים קאנוניים כמו תומאס מאן וש"י עגנון: רוני גוטהראט הכדורגלן הנאשם, אינו אשם ובעצם הוא טוב לב כשמו; מיכה דורוני, בן הזוג החדש של תמרה אורלב, הוא באמת סוג של מתנה עבורה ממש כשמו; צלילה הרעה, אכן גוררת את העלילה ואת הגיבורה אל תהום המצולה ועוד. בדרך כלל, בספרות כיום, מקרא שמות הוא טריק שחוק שאבד עליו כֶּלַח, אבל אני חייב לציין שאצל שפירא שחטר זה נעשה בְּחֵן רב.

שבח יש להעניק גם לעורכת הספר הסופרת לילי פרי. ניכר שידעה לקחת את משפטי הארגמן הדחוסים והאסוציאטיביים של שפירא שחטר ולהוציא מתוכם תחבירית את המיטב, גם בסיפורים נשיים צידיים כמו המעשה מכמיר הלב במלכה הזונה. ממש כמיכֶּלאנְגֶ'לו, פַּסַּל הרנסאנס הנודע, רָאֹה ראתה את האבן השלֵמה ביופייה ואת הפֶּסֶל הגלום בתוכה. כך למשל, בולט ההומור בתיאור המדויק של דמותו ובאפיון מבּעיו של אליהו ברדיצ'בסקי העו"ד העשיר, הזקן והסנילי, המודע לרשעותה של בתו צלילה.

ויש כאן עוד דמות גברית הכתובה באופן משכנע שכּולה טוב ויכולת הכלה. זהו מיכה דורוני ששמו נקשר תחילה אל העולם התחתון, אך לבסוף מתברר עד כמה הוא מענטש, פשוט כך, ועד כמה הוא באמת אוהב את הגיבורה שלנו בעוד דמויות אחרות שהיא חפצה בתשומת הלב ובאהבה שלהן נותרות מנוכּרות. כמה זה נכון לא רק במערכת המשפט אלא גם בחיים, אנחנו אף פעם לא יודעים להעריך את מי שבאמת אוהב, מכיר אותנו ומוקיר אותנו. הקיצור, הדברים אינם כפי שהם נראים. עכשיו תמרה אורלב, שכל כך אוהבת מוסיקה וגם זה מאופין יפה בספר, מנוחמת ממש כמו הסופרת שכתבה אותה. היא תצטרך לעשות את כל הדרך אל עצמה לבד בלי קביים של אשליות אבודות.