"אַיִל" | דן אלבו
הוצאת כרמל, 2019, 93 עמ'.

מהי משמעותו של ספר? משמעותו המטאפיזית, כמובן, זו אשר מעבר לגולמיות חיצוניותו: דפיו וכריכתו?

מוזר. חשבתי שידעתי את התשובה לשאלה זו. ואז הגיע "איל", ספר שיריו של דן אלבו. 88 עמודים בסך הכל, שגרמו לי לשאול את עצמי שאלות אינספור אודות השאלה הנ"ל, ויחד איתה, אודות מגוון נושאים אחרים.

אין ספק שאלבו איננו "רק משורר" כי אם, לדידי, פילוסוף החוקר – לעומק הדברים – את מהות החיים. אם תרצו, את מה שחשוב באמת.

אלבו תוהה בשיריו אודות המטאפיזיות העל-זמנית של הדברים באשר הם (ובכללותם, זמן וחומר) וזאת לעומת חומריותם הכה זמנית.

בשיריו ישנה כמיהה ברורה, מוחצת, ל"עולם אחר": אולי ל"עולם הישן", זה שקדם לדיגיטציה ולטכנולוגיה המחוללת השלטת כיום בעולמנו, אולי ל"אנשים אחרים" – אם תרצו – "האנשים של פעם" – אשר היו כה שונים במהותם מן "האנשים של ימינו".

הספר גדוש בשירים נפלאים – ובעיקר מעוררי מחשבה – למכביר, המעוטרים בשאלות קיומיות, אקזיסטנציאליסטיות אודות חיינו, ומעניק – בדרכו הייחודית מאין כמותה – גם מיני תשובות (לא חד-משמעיות כי אם תשובות "פתוחות", הניתנות לפירושים שונים, סובייקטיביים) לאותן שאלות נצחיות של החיים.

בין השירים המצוינים, אדגיש את "במטע זיתים", "בטפטפות של דם", "הזמן שעומד מלכת", "הכל מתחיל ונגמר בשאלה, מי אתה?" ו"לא לכל דבר יש הסבר מניח את הדעת".

ב"הזמן שעומד מלכת" (עמוד 23), מדגיש אלבו את כמיהתו "לתת" ואת אי הבנתו מדוע אין אנו – כולנו, ככלל – לא עוסקים בעזרה תדיר. הוא מתפלא על "הדברים הפשוטים", על האור והצל עם שחר, על הקרבה – או שמא המרחק? – שבין ערים ובעיקר על הזמן שלנו, החולף במהירות מרעישה. הוא מסיים במילים "קרוב כל כך בלא להושיט יד לאיש."

השיר הזה בעיניי הוא כמעין תשורה פילוסופית רבת-מחשבה לכולנו אודות חיינו, מעשינו בעולם הזה והזמן שלנו – האוזל במהירות האור. ואם כך, מה אנו בעצם עושים עם הזמן שלנו? כיצד אנו מכלים אותו וכיצד אנו בוחרים למלאו?

השיר הזכיר לי פילוסופים בני המאות ה-18 וה-19 אשר שאלו שאלות מעין אלו ותהיתי על ההבדלים שבין כתביהם לבין הלך מחשבתו של אלבו ומעל לכל, על הדמיון אשר ביניהם – וזאת על אף מאות השנים המפרידות בינם לבינו.

השיר "הכול מתחיל ונגמר בשאלה, מי אתה?" (עמוד 35) ממשיך את קו המחשבה הזה ומעבה את משמעויותיו. הוא כולל שורה אשר גרמה לי אי-נחת מחשבתית – דבר אשר, יש להודות, עורר בי שאלות אודות עצמי, כיוון חיי ומעשיי שלי. השורה הינה: "וכל זמן שנמשיך לחיות נמות עוד ועוד".

שורה זו המשיכה להדהד בי הרבה לאחר הקריאה בספר (וגם בהמשך, בזמן קריאת ספרים אחרים) וגרמה לי לתהות: האם המוות הוא חלק בסיסי מן החיים? האם המשורר התכוון בכך לשעון החול האוזל של כולנו או שמא לדבר-מה אחר?

השיר "ליד עץ" (עמוד 50), הוא לדידי, הייקו עברי לכל דבר, בעל יסודות בודהיסטיים מובהקים. השיר מכיל שמונה מילים בסך הכל:

"ליד
עץ
גם צל למד
לשבת על האדמה."

ומצליח בעזרתן למלא עולם ומלואו של שאלות מהותיות-קיומיות – אם תרצו, על "מה זה מה" – כיאה לאלבו.

מצאתי את עצמי מנסה לחדור לעומק המילים של אלבו, "לחפש תשובה", כאשר ברקע תמיד עמד "הצל הזה", צל התהייה המרחף מעל, שפשוט, ובכן, אין תשובה אחת, נחרצת, לשאלות החיים הללו, וכל אשר אנו יכולים לעשות הוא פשוט לחיות אותם כפי שהם, עד תומם, ככל שאנו יכולים, מתוך השאלות הקיומיות של "עד מתי?", "מה באמת חשוב?" ו"מי אנחנו?" אשר ילוו אותנו משך כל חיינו – ואולי אף מעבר – כפי שמדגיש אותן ביתר שאת אלבו בספר שירה-פילוסופיה זה: 88 עמודים בסך הכל, של שאלות שאינן מרפות, אשר יגרמו לכל מי שקורא בספר זה לדון בתוך תוכי עצמו אודות מהות חייו, מקומו בעולם הזה והזמן – השאול עד מאוד, כך על פי המשורר – בעולם הארעי, החומרי, הבלתי פתיר הזה.