“מכאן וממרחקים” | רות ארטמן
סלונט – בית הוצאה לאור, 2020, 100 עמ’.

כותרת ספר הביכורים של רות ארטמן "מכאן וממרחקים" מתרחשת בממד המרחב, אך שירי הספר נעים גם בממדים נוספים. מלבד בין שני הקטבים "כאן" ו"מרחקים", שירי הספר נעים גם בממד הזמן, בין ההתרחשות בהווה לבין זיכרונות העבר הבאים לידי ביטוי בשירים רבים בספר. לדוגמה, בשיר הפותח את הספר "זמן השרף", שיר עז מבע המתאר בצבעי קינמון וענבר, ובחיספוס של קליפת אקליפטוס וטיפות שרף, את ילדותה של הכותבת, ועל פי עדותה בשיר: "מחוזות ילדותי הולכים ודוהים,/ במסע הגדול של הזמן" (עמ' 11), אך רק לכאורה, כיוון שתמונות וחוויות הילדות שבות וחוזרות בספר בחדות כאילו התרחשו אך לפני זמן מה. יש שירים שבהם ה"כאן" איננו במרחב ואיננו בזמן אלא בפנים: פנים הבית, פנים הגוף, פנים התחושות ואילו המרחקים בחוץ: מחוץ לגוף, מחוץ לבית, מחוץ למרחב הפרטי. ובין כאן למרחקים שזורים קשרים בלתי ניתנים לפרימה, כפי שארטמן מתארת זאת: "החיים במרחק אלפי פרסה ואמה/ אבל על אותו קו רוחב גיאוגרפי" (עמ' 77), וזה איננו רק קו רוחב גיאוגרפי החוצה את הגלובוס אלא גם קו רוחב החוצה גיאוגרפיה נפשית.

בשיר "מקרוב", בא לידי ביטוי ה"כאן" בהיבט הפנימי שלו כאשר כל השיר מתרחש בתוך בית ואף בחדר אחד, פנימי, שכן על פי התיאור מדובר בחדר שינה. "אני רואה/ את ידך שרזתה/ מונחת על הכרית.// האגודל מחזיק/ את שולי העיתון./ מעומעם/ ברק הציפורן.//… הגיליון הגדול מתקפל,/ נוחת על ראשינו./ באפלולית שנוצרה/ ידך לוחצת את ידי,/ בדממה." (עמ' 12). ואם יש ביטוי למרחקים בשיר זה הם הידיעות מהעולם שבגיליון העיתון, אך בסופו של השיר גיליון העיתון מתקפל מעל בני הזוג והופך למעין אוהל המעניק להם חלל אינטימי.

בשיר "תעתועי ראיה" המרחקים מקבלים שם פרטי: "באריזונה ונבדה/ אין הרי גלבוע/ המלך לא נפל שם על חרבו./ גבעות חלקלקות/ שובות את עין המטייל/ שם כל גבעה היא רק גבעה/ ולא גבעת התחמושת/ הטל והמטר/ הם רק חלק/ מעיקר החדשות./ תעתועי הראיה/ גורמים/ למדרונות הארבל והתבור/ להתגלות./ ואנו יושבים קלי לב/ באוויר הממוזג של המכונית/ וצופים בנופים חסרי זיכרונות." (עמ' 81). מה שמרתק בשיר זה שדווקא הנוף באריזונה ובנבדה, שהכותבת צופה בו, מתואר בשיר כנוף מרוחק שלא חשים אותו ואף לא מטיילים בו אלא רק צופים בו מתוך מכונית ממוזגת. משיר זה עולה ש"כאן" גיאוגרפי הוא מקום הקשור לזיכרונות, בין אם אלה זיכרונות ילדות חושניים המתוארים בשיר "זמן השרף" ובין אם אלה זיכרונות היסטוריים כמו הקרב ההרואי על גבעת התחמושת או הקרב ההרואי לא פחות של נפילת שאול בגלבוע. יש לשים לב שהנופים הנשקפים מבעד לחלון המכונית באריזונה או בנבדה מאופיינים בשיר בעיקר על פי מה שחסר בהם, ולפעמים אף בחיסרון כפול. "באריזונה ונבדה אין הרי גלבוע והמלך לא נפל שם על חרבו". חיסרון גיאוגרפי: אין שם הרי גלבוע, אך גם היסטורי: המלך לא נפל שם על חרבו. בהמשך השיר, מלבד ציון חסרונות הנופים הנצפים מהמכונית, הנופים עוברים גם הפחתת ערך, "כל גבעה היא רק גבעה ולא גבעת התחמושת", "הטל והמטר הם רק חלק מעיקר החדשות". בשלב זה הזרות שחשה הכותבת כלפי הנוף עוברת לממד נוסף, ממד השפה, שהרי בעברית הצירוף "טל ומטר" הוא בעל תהודה היסטורית לקינת דוד, שדורות של תלמידים למדו אותה בעל פה: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם–וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים–מָגֵן שָׁאוּל…" (שמואל ב' פרק א', פסוק כא), ואילו באריזונה ונבדה טל ומטר הם רק חלק מעיקר החדשות.

בגיאוגרפיה הנפשית הנחשפת בשיר "תעתועי ראיה" נוף חסר זיכרונות נצפה ממרחק, מבעד לחיץ חלונות המכונית, נוף טעון זיכרונות הוא אישי וקרוב, גם אם הוא נמצא בפער של אלפי פרסה ואמה ממך, שפה חסרת תהודה היסטורית נשמעת זרה ומנוכרת, שפה בעלת עומק היסטורי נמצאת על אותו קו רוחב שהדוברת נמצאת בו, מה שהופך שיר זה לשיר כיסופים שובר לב וספוג אהבה לארץ.

ממד הזמן בספר הוא בעל תפקיד מרכזי לא פחות מאשר ממד המרחב, ומעידים על כך גם שמות שירים כגון: "זמן השרף" (עמ' 11), שמיכת הזמן" (עמ' 17), וגם שורות רבות בספר, לדוגמה: "חוטאת לפרקים המולחמים בחלודת השנים." (עמ' 22),  "כל חיי – מנהרה זורמת בזמן" (עמ' 42), ”הויה סתמית בחלל, שאינה מכבדת את הזמן" (עמ' 46), "בהווה הבורח ממני/ יושב לו הרגע איתי" (עמ' 17).

השיר "מאבק" (עמ' 41) למשל מתאר את מאבק הכותבת אל מול הזמן החולף דרך תהליך קמילתם של פרחי גלדיולה באגרטל. "פרחי הגלדיולה הגבעוליים,/ הזקופים מטבע בריאתם,/ רוכנים, נכלמים,/ נוטים בייאוש שקט./ אבקניהם נושרים/ אל מי האגרטל/ שאיבדו צלילותם./ כבר עבר שבוע". הבית השני מתאר את ניסיונה של הכותבת לשמר את טריותו של זר הגלדיולות שבאגרטל למרות השבוע שכבר עבר: "אני אצה/ לעשות, להציל -/ מקצרת גבעולים,/ קוטמת פרחים מתים/ אבל גלגל הזמן מגחך,/ כבר עבר שבוע." מאבק הכותבת בפגעי הזמן מתברר בבית השני כנידון לכישלון חרוץ. לא ניתן לשנות את העובדה ש"כבר עבר שבוע" לא בבית הראשון ולא בשני, אך בבית המסיים של השיר עולה הצעה אחרת שאיננה בתחום המציאות: "לו עמדתי מלכת פרחי הגלדיולה היו חיים לנצח/ וגור הכלבים של ימי ילדותך/ היה שוכב לצדי עתה". הצעה להפסיק את המאבק חסר התוחלת בזמן, ובמקום הבהילות לעשות, להציל, לקצר גבעולים, לקטום פרחים יבשים דווקא לעצור ולקבל את המצב כפי שהוא. קבלה שתאפשר לפרחי הגלדיולות חיי נצח ולגור כלבים מימי ילדות לשוב לחיים בדמיון, ביצירה, בשירים. שיר שניתן לראותו כמטאפורה למאבקה של הכותבת להשאיר את זיכרונות הילדות צלולים עד כמה שאפשר, וכמעט כל שיר בספר משמש עדות לאותו מאבק.

ספר הביכורים של ארטמן, ישראלית החיה בארצות הברית, מאפשר לקורא התבוננות משתי נקודות מבט על ההוויה הישראלית, מכאן וממרחקים, על כל ההיבטים הנובעים משני קטבים אלה. החוט המקשר בין אותם קטבים ובין שתי נקודות המבט מתוח בספר עד קצה גבול יכולתו, והוא המעניק לשירי ארטמן את עומקם ואת המתח הדרמטי הטעון בהם, בזה כוחם ובזה ייחודם.