close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • עיון בספריו של עמוס דגני - Post Image
    • עיון בספריו של עמוס דגני
    • יונה סידרר
    • התפרסם ב - 26.08.21

    “שלח את עצמי – שירים” | עמוס דגני
    צמרת הוצאה לאור, 2019, 115 עמ’.

    “עין מצב  – שירים” | עמוס דגני
    הוצאה עצמית, 2021, 59 עמ’.

     

    בקריאה ראשונה בספר “שלח את עצמי” (צמרת הוצאה לאור, 2019) התרשמתי מהמניפסטיות של רבים מהשירים. הטיפול בעניינים שעל הפרק החדשותי, עניינא דיומא, הזכיר לי את “הטור השביעי” של נתן אלתרמן, בו נתן ביטוי בעיתון “דבר” של אז, החל מ-1943, למה שמתרחש בעולמנו. ואמנם, בין התודות שעמוס מודה בראשית הספר, הוא מודה “לירון רבינוביץ’ – עורך “הצבי” – השבועון של ערד והסביבה – על העניין ועל הפתיחות לפרסם שירי מידי שבוע”. כלומר יש לעמוס איזו מחויבות, מן הסתם לא כתובה, להגיב ולכתוב מידי שבוע על המתרחש בחברה ובמדינה.

    כיוון ששיריו של עמוס הזכירו לי את נתן אלתרמן ב”טור השביעי” הלכתי לאחרונה לחנות הספרים “מילתא” ברחובות לחפש מה נכתב על הטור השביעי. יש מדף מלא כמעט. ישבתי בכורסה הפינתית, ועלעלתי ועיינתי באחדים מהספרים. מה שהרשים אותי היה ספרו של גידי נבו “לאור המציאוּת” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018), כותרת משנית: שירתו העיתונאית של נתן אלתרמן, ותמונת אלתרמן בשער. כותרות אחדות שאלתי מספרו של גידי נבו.

    1. המודוס – הנשגב  – הנבואי

    השיר הנבואי. מתחיל בנבואה מקראית –

    1.1. עין מצב –השיר על שלשה ועל ארבעה –עמ’ 10-11.>. מתחיל במלים: על מאסו את תורת המוסר ואת חוקיה לא שמרו. מתוך התחלת נבואת עמוס המקראי.ניגשתי לקרוא בספר “עמוס” המקראי שהיה “נוקד ובולס שקמים”, הכולל תשעה פרקי זעם על עמים באיזור. הנביא מוציא זעמו, מפרט על כל הרעות והעוולות שעשו עמים שונים – במזרח התיכון, אבל אינו מסתפק באיזכור הרעה אלא מסיים בעונש שיושת על מקום שחטא, במה שיקרה אם לא יחדלו מעשות הרע. ואילו עמוס דגני, מחבר הספר שלפנינו, שהיה רפתן בימי נעוריו, האין הרפתן דומה לנוקד, מצביע על הטעון תיקון ומסיים בריפוי.

    1.2. מהו שם הספר “שלח את עצמי” – על משקל “שלח את עמי” המקראי.  אולי בשער האחרון ‘תיק אישי’ נמצא איזו תשובה. ספר שיריו הקודם, הראשון של עמוס, “מי משלם?” (פרדס הוצאה לאור, 2015). כותרת ספר השירים הראשון של עמוס “מי משלם?” היא שאלה. כותרת הספר השני שלפנינו “שלח את עצמי” היא בלשון ציווי.

    מה הביא את המשורר בחמש השנים שחלפו, לעבור משאלה, תהייה, להחלטה, ציווי, הוראות בגוף הספר? צריך לקרוא ולחזור ולקרוא בספר, כדי לקבל תשובה למהות הציווי, לאיזו דחיפות שיש בו, אל עצמו, ואל החברה שמסביבו.

    הנה ציווי: הושט קולך להיסטוריה, עין מצב – עמ’  58-59

    הוֹשֵׁט קוֹלְךָ לַהִיסְטוֹרְיָה

    הַהִיסְטוֹרְיָה מְנַעֶרֶת כְּנָפֶיהָ בְּעֹז
    מַכָּה מַקּוֹרָהּ בַּקִּיר
    קוֹרֵאת בִּמְלוֹא גְּרוֹנָהּ
    מְקַפֶּצֶת בְּמַעְגָּלִים
    מַעֲלָה עַנְנֵי אָבָק וְנוֹצוֹת
    בְּרָקִים וְרַעֲמֵי מְהוּמוֹת.

    מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין
    שִׁוְיוֹן בִּפְנֵי הַחֹק
    לְבֵין “אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד”.

    מִתְנוֹדֶדֶת בֵּין
    פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת
    לְבֵין לְקִיחַת אַחְרָיוּת.

    הֲלוּמָה בֵּין
    תִּקְווֹת תֻּפִּים וּמְחוֹלוֹת
    לֶאֱמוּנַת מָכְּתַּ’זְיוֹת וְאַלוֹת.

    רַב לָנוּ
    כְּבָר הִתְנַסֵּינוּ בָּרִאשׁוֹנָה
    בַּקְּרִיעָה לְיִשְׂרָאֵל וְלִיהוּדָה
    כְּבָר חָזִינוּ בַּשְּׁנִיָּה
    בְּ”אֲנִי הוּא הַמְּדִינָה”
    שֶׁל צֶאֱצָאֵי הַמַּכַּבִּים
    שֶׁהוֹבִילָה לִתְהוֹם
    בַּת אַלְפַּיִם שָׁנִים.

    קָהָל יָקָר
    רֵד מֵהַיָּצִיעַ
    הִתְרוֹמֵם מִסַּפַּת הַסָּלוֹן
    קוּם וְהִתְעוֹרֵר בָּאָרֶץ
    אַתָּה בּוֹגֵר עַצְמָאִי זָקוּף
    תַּתְחִיל לָלֶכֶת.

    הוֹשֵׁט קוֹלְךָ
    לְמַהֲלַךְ הַהִיסְטוֹרְיָה
    עֲזֹר לָהּ
    לָשׁוּב אֶל דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר
    כִּי קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי.

    היש צורך בהסבר? המשורר-נביא מזכיר את חורבן הבית הראשון והשני – וקורא לשומע להשמיע קולו, לפעול, כדי למנוע אסון נוסף.

    נבו קובע (עמ’ 115): “האתוס קשור בבניית מהימנותו של הדובר, כלומר בביסוס אופיו כפרט הגון ונבון, שטובת הציבור לנגד עיניו.”ביסוס זה מתקיים בכתיבתו של עמוס:מה שמרשים בנושאי הכתיבה, בין השאר, הם המעורבות והאכפתיות של עמוס במה שקורה בסביבתו הקרובה ובמדינה. בשער השני – בין אדם לאדם למשל, השיר “אזרח פשוט” (עמ’ 62-63). בסיום שיר זה עמוס כותב:” …נכון, הוא לא היה לבד, היתה לו יחידת מתנדבים אינטרנטית.   אבל לולא הוא היה קם  דבר לא היה עוצר את הפגיעה לדורות. האם “….להיתקל, להתנגש בלחצים    משיכות זמן, הטרדות, איומים. הוא הותש כמעט נטש  הרי רק אזרח פשוט הוא – …

    לגמרי במקרה  גמרתי לאחרונה לקרוא את “סיפור פשוט” של ש”י עגנון, לקראת יום עיון קרוב. ברור שהסיפור של עגנון אינו פשוט וניתן להסיק שגם האזרח בשיר אינו “אזרח פשוט”. רובנו, מותר להגיד בלי לטעות, גם כשיש לנו תגובה על הקורה בסביבה, איננו ממהרים או בכלל, להגיב על כך מול הרשויות, או בכתיבה, ובפרסום מיידי של התגובה הכתובה. כלומר השיר הוא לאו דווקא של “אזרח פשוט”.

    דוגמה נוספת: השיר “חוות עתיר”, עמ’ 66. אחרי שלא הבחין, הכותב או הגדי בשיר, בין אצבעו האם היא יהודייה או בדואית, הכותב בשירו מצטרף בט”ו בשבט “לתהלוכת השותלים המשותפת” ול’נשים עושות שלום’ “בדרכן המחבקת דו-קיום”. כאן הגדי, הכבשה, ואפילו התבלינים אינם מתעניינים “בהרכב הדו-קיום של הבעלים”. באופן נסתר משהו, הכותב מתחבר גם למושא תודתו “לחנה ליה רעייתי”. ודי לחכימא.

    2. פרק נכבד מוקדש בספר לעיר מדבר – ערד – הרמה המרחבית – מהגלובלי למקומי

    אכפתיות לגבי המתרחש מעבר לגבולות, מה שנקרא אצל נבו הרמה המרחבית, מתבטא בשיר “טורק” עמ’ 68-69, המסתיים “אולי באמת כבר הגיע הזמן  לעשות ש˙לֶם-ש˙לֶם-לעולָם'”, ובשיר שאחריו “עולמפיאדה” ששורות הסיום שלו “אכן, עולמפיאדה אתה נערץ ורצוי על פני עולמלחמה ואתה שווה מדלית נובל זהב.”

    הכותב מצביע על חוליים בחברה, בעולם, ומצביע על כיוון אפשרי, מועדף, של התפייסות, השלמה – עשיית שלום.

    בחרתי בשני שירים מבין שירי עיר מדבר מתוך שלח את עצמי כדוגמה למעורבות, השתלבות ותהייה.

    אלבום חוצות ערד 80-81,  מיומנו של מפגין – עמ’ 44  – עדיין מחוויות ערד:

    אַלְבּוֹם חוּצוֹת עֲרָד

    תַּיָּר בְּעִירִי שֶׁלִּי –
    מְצֻיָּד בְּמַפַּת לוּחוֹת הַמּוֹדָעוֹת
    לָקַחְתִּי סִיּוּר פְּרָטִי
    אֶל עֵבֶר זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתָהּ
    שֶׁפָּלְשׁוּ בְּאָבִיב תַּרְבּוּתִי
    אֶל רְחוֹבוֹת הַחֻלִּין.

    הִנֵּה רִאשׁוֹנֵי הַבָּתִּים
    מַשְׁוִיצִים בְּאֶמְצַע צְמִיחָתָם
    מִתְגָּרִים בַּמִּדְבָּר
    שֶׁעֲדַיִן מִתְקַשֶּׁה לְעַכֵּל
    אֶת פְּלִישָׁתָם.

    הִנֵּה קְבוּצַת כַּדּוּרֶגֶל בָּנִים
    וַאֲנִי בַּחֻלְצָה מִסְפָּר שְׁתַּיִם
    עִם בְּלוֹרִית הַשֵֹּעַר הַכֵּהֶה, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה.

    הִנֵּה קְבוּצַת כַּדּוּרֶגֶל בָּנוֹת
    עִם וַרְדָּה הַמְּחַיֶּכֶת בַּמֶּרְכָּז
    בְּיָפְיָהּ וּבְחִנָּהּ הַצָּפִים לְפֶתַע
    מְגָרְדִים מִשְׁקָעֵי מְשִׁיכוֹת עַתִּיקִים.

    וְהִנֵּה קְבוּצַת קַלָּעִיּוֹת
    אוֹחֲזוֹת בְּרוֹבִים הצֶ’כִיִּים
    שֶׁל יְמֵי הַטִּירוֹנוּת
    וּמַכּוֹת רֶתַע הַיֶּרִי מַרְתִיעוֹת הַכָּתֵף.
    וְהִנֵּה בְּרֵכַת הַשְּׂחִיָּה בִּצְעִירוּתָהּ
    מֶרְכַּז נֹפֶשׁ וּסְפּוֹרְט –
    אֲבָל אֲבוֹי לָעֵינַיִם
    יָד זְדוֹנִית פָּרְעָה בַּתְּמוּנָה
    שִׁחֲתָה בָּהּ לִבְלִי הַכֵּר.

    אַתְּ, יָד מְהָרֶסֶת
    לֹא כָּךְ בּוֹנִים שְׁכֵנוּת –
    חֲדָשָׁה בָּאת לְהִצְטָרֵף לְעִירִי
    אָנָּא, כַּבְּדִי אֶת
    שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ שְׁנוֹתַי כָּאן.

    לכותב יש תמונות מערד, זיכרונות טובים מערד, משלושים וחמש שנות חיים בעיר – והתקווה-תהייה- משאלה שלא יהרסו לו את החיים בה.

    וגם – מיומנו של מפגין – עמ’ 44  – עדיין מחוויות ערד:

    מִיּוֹמָנוֹ שֶׁל מַפְגִּין

    אֲסֵפַת הַסְבָּרָה
    הֲכָנַת שְׁלָטִים צַעֲקָנִיִּים
    חֲלֻקַּת עֲלוֹנִים
    הַחְתָּמַת קָהָל עַל עֲצוּמַת תְּמִיכָה
    הַתְרָמַת כֶּסֶף
    וְגַם תְּרוּמָה מִשֶּׁלִּי.

    תַּהֲלוּכָה בַּכִּכָּר הַמֶּרְכָּזִית
    הֲקָמַת מַאֲהַל מְחָאָה
    חֲסִימַת הַכְּנִיסָה לָעִיר
    עֲצֶרֶת בְּגַן הַמְּחָאוֹת מוּל הַכְּנֶסֶת
    הַפְגָּנָה מוּל יְשִׁיבַת הַמּוֹעָצָה לְתִכְנוּן וּבְנִיָּה.

    נֶגֶד סְגִירַת מִפְעָלִים בָּעִיר
    נֶגֶד פִּטּוּרֵי עוֹבְדִים בְּכִי”ל
    בְּעַד הֲטָבַת מַס לַעֲרָד
    נֶגֶד הִתְחָרְדוּת
    נֶגֶד מִכְרֶה
    בְּעַד צֶדֶק חֶבְרָתִי
    נֶגֶד מִתְוֶה הַגָּז
    בְּעַד בֵּית סֵפֶר בְּאֶחָד מִיִּשּׁוּבֵי הַפְּזוּרָה –
    וְעוֹד לְהַסִּיעַ אֶת אִשְׁתִּי
    לְכֶנֶס ‘נָשִׁים עוֹשׂוֹת שָׁלוֹם’.

    צְעָקוֹת, קְרִיאוֹת, כְּרִיזוֹת
    נְאוּמִים, סִיסְמָאוֹת
    הַפְגָּנוֹת נֶגֶד נֶגְדֵּנוּ.

    צַלָּמִים וְעִתּוֹנָאִים
    פּוֹלִיטִיקָאִים וְחַבְרֵי כְּנֶסֶת
    טֶלֶוִיזְיָה וְרַדְיוֹ
    אִינְטֶרְנֶט וְעִתּוֹנוּת כְּתוּבָה
    דַּעַת קָהָל.

    כְּעָסִים וְתִקְווֹת
    תַּעֲמוּלוֹת וַהֲסָתוֹת
    וִכּוּחִים וְהַבְטָחוֹת
    הַצְלָחוֹת וְאַכְזָבוֹת –
    תּוֹךְ נִסָּיוֹן לִשְׁמֹר עַל
    קַו שְׁפִיּוּת, מַחְסוֹם הוֹגְנוֹת.

    אֵיזֶה מַזָּל
    שֶׁבָּחַרְתִּי לַגּוּר
    בְּיִשּׁוּב קָטָן, שָׁקֵט, מְרֻחַק.

    והאירוניה – שלא דובר בה עד עתה, מבצבצת ועולה מהניגוד שבין בתי השיר – כל הפעילות בעיר המדבר התוססת, כמה פעילות אזרחית-כלכלית מתרחשת לעיני המשורר, לעומת משאלתו המקורית המתבטאת בבית האחרון בשיר.

    במעבר מהמקומי לאישי עוברת לעיון בשער 4 בספר “שלח את עצמי” – “תיק אישי”. בשיר “ציד-לקט” (עמ’ 109) המשורר מתוודה:

    צַיַּד-לָקַט

    צַיָּד בְּיַעֲרוֹת הַסְּפָרִים
    מְשׁוֹטֵט בְּקָלֵידוֹסְקוֹפּ עֲצֵיהֶם
    מְפַלֵּס דֶּרֶךְ אֶל אַפְלוּלִיּוּת סוֹדוֹתֵיהֶם
    חֶרֶשׁ-חֶרֶשׁ.

    נִלְכַּד בִּסְבַךְ עַנְפֵי הַהַרְפַּתְקָאוֹת בְּצִלָּהּ שֶׁל הָרוּחַ
    נִדְקַר בְּקוֹצֵי חָכְמַת פּוּ הַדֹּב וַחֲבֵרָיו
    נִסְחַף לְפִרְחֵי אַהֲבַת פְּיֶר וְנָטָשָׁה
    נִסְעָר לְרַחֲשֵׁי הָאַבְּסוּרְד שֶׁל צִ’ימְבּוֹרְסְקָה.

    עַד לְקָרַחַת יַעַר
    בָּהּ פּוֹגֵשׁ אֶת עַצְמִי.

    25.6.17

    בפרק זה יש רומנטיקן שמתרפק על נעוריו, בגרותו. מעבר לכך, אחרי כל “יערות הספרים” אותם צד,  הוא מגיע “עַד לְקָרַחַת יַעַר בָּהּ פּוֹגֵשׁ אֶת עַצְמִי.” ומכאן נובע בשיר אחר,  “המצאתי מחדש את עצמי”. מותר לגלות, שהמשורר התפרנס רוב חייו ממקצועו ותפקידו ככלכלן בכיר שאינו נזכר בספרים אלו. יש כאן השלמה עם מה שלא יהיה מחד, אבל יש בהכרה של המשורר יותר מכך: צמיחה, העצמה, התפנות ללמידה אקדמית מחודשת, כתיבה ופרסום שירים: אלו חושפים הדדיות, מורכבות, בין העצמי-האישי  והחברתי שהכותב הוא חלק מאותה חברה.

    אבל לאחר שנחשפת לרגע “פגישה עם עצמי” המשורר מרחיק-מקרב עצמו אל מקורותיו, קרי, אל הוריו.

    להורי – השיר “הישמע קולך רחוקך שלך?” (עמ’ 98-99). כותרת שהיא פרפרזה לשירה של המשוררת רחל – “התשמע קולי רחוקי שלי”   “כחכות רחל לדודה” כך חיכתה ציפורה, אחות אימה של הדוברת, שעלתה ארצה, לחברה-אהובה פנחס, במשך חמש שנים. השיר הוא דיאלוג בין האוהבים, היא בפלשתינה-א”י והוא בפולין של לפני מלחמת העולם השנייה, עד שעלה גם הוא והגיע אליה, בעזרת “קצת ממון” ששלחה אליו “לשאתו אלי ציון”. היא נושאת אותו לציון ונושאת אותו להקים איתו משפחה.

    נלך אחורה לספר הראשון, בו המשורר הלך הרבה קדימה,  ל“ביקור הורים” בביתם, בזקנתם, ואחרי לכתם.

    בשיר  “ביקור הורים” בספר הראשון  “מי משלם?” (עמ’ 108),  יש תיאור מפגש-משחק “שבץ נא” עם ההורים: עמוס כותב אותיות “ח-ש-ב-ו- נ”, האם – “נפש” והאב התחבר בטבעיות עם “אופטימיות”. עמוס משחק עם הוריו הקשישים, הנה השורות הראשונות:

    ביקור הורים

    בחרתי בזהירות את האותיות
    השחורות על פסות העץ הצהובות
    “ח-ש-ב-ו-נ”
    אמי סלקה ממצחה הקמוט תלתל שיבה
    והתחברה אלי במאנך
    עם “נ-פ-ש”
    אבי, תמיר, שלו
    רוחו טובה כתמיד
    התחבר בטבעיות ל”וו”
    עם “א-ו-פ-ט-י-מ-י-ו-ת”.

    יש כאן תיאור מזהיר-מדויק ואוהב של ההורים.

    בהמשך הוא מבקר אותם אחרי לכתם. זיכרונות מהבית – אפייה משותפת של אבא ואמא. היסוס לגבי “שיחות נפש” ש”לא היו הצד החזק שלי ודאי לא עם ההורים”. ולבסוף, אישור של אמא על מסירות הבן.  שיר רגיש ויפה מאוד.

    מעניין שבספר “שלח את עצמי” שלפנינו, עמוס מרחיק בזמן, לפני היותם הורים, הוריו, ומתאר חיזור וגעגועים מעבר לים במשך שנים עד שהתאחדו במולדת אותה בחרו להם.

    בשיר נוסף, שיר קינה אפשר לומר, אמא, אנא – עין מצב 40-41  הכותב מתמודד עםהכאב הנוקב בשל מחלתה הקשה של אימו בשנותיה האחרונות. נחשף ביתר שאת האיש-הבן  האכפתי, האמין, הכואב.

    אִמָּא, אָנָּא

    אִמָּא, אִמָּא
    אָנָּא פִּקְחִי עֵינַיִם
    אָנָּא שׁוּבִי אֵלֵינוּ
    אָנָּא שׁוּבִי אֶל עַצְמֵךְ.

    אִמָּא, אִמָּא
    אָנָּא הִתְעוֹרְרִי
    אַל תִּשְׁקְעִי אֶל תּוֹךְ עַצְמֵךְ
    בַּאֲפֵלַת חֹר שָׁחֹר.

    אִמָּא, אִמָּא
    אָנָּא אִזְרִי כּוֹחַ, הִתְגַּבְּרִי
    שֶׁחֻמֵּךְ יַחְזֹר לְנוֹרְמָלִיוּתוֹ
    שֶׁהֲזָיוֹתַיִךְ תִּשְׁקַעְנָה כְּלֹא הָיוּ.

    אָנָּא, אִמָּא
    צְעִירָה אַתְּ מִדַּי
    לִקְרִיסַת כָּל מַעַרְכוֹתַיִךְ
    לְטֵרוּף כָּל הֶגְיוֹנַיִיךְ.

    אִמָּא, אָנָּא
    שֶׁעֶשְׁתּוֹנוֹתַיִךְ תִּתְעַשֵּׁתְנָה
    שֶׁהִסְתַּיְּדֻיּוֹת עוֹרְקַיִךְ תִּתְנַקֵּזְנָה
    שֶׁזִּכְרוֹנוֹת עֲבָרֵךְ יַחְזְרוּ לְהַנְחוֹתֵךְ.

    אִמָּא, אִמָּא
    אוֹהֲבִים אוֹתָךְ
    כָּל כָּךְ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ

    וְאֵין לָנוּ אַחֶרֶת.

    החזרה – אנפורה, חזרה על אותה מילה או צירוף מילים בראשי טורים או יחידות תחביריות עוקבות. אמא, אמא, בפתיחת כל בית, מעצימה את הקריאה הנואשת, הכואבת, של המשורר-הבן.

    כאמור – נגעתי רק בקצה של שלושה נושאים עמוּסים-עמוֹסים: הנשגב, המרחב המקומי, האישי.

    אוסיף עוד קודה: אי אפשר שלא להתעכב לרגע על הלשון – הרמה הלקסיקלית.

    מהי הלשון העמוסית? יש בספר צירופי לשון מרהיבים בצלצולם.

    זו שפה מיוחדת, הכוללת הרבה לשון נופל על לשון.

    הנה אחדים מהצרופים המרהיבים, המצלצלים, כולל חריזה שאינו חושש ממנה,  למשל בשיר “כביש 31” (עמ’ 91):

    כביש 31

    פיתולי גוך הנחשיים חמוקיך המתעקלים לוליינית סללום מסלוליך לונה-פרק נפתוליך? שלילת השולים …. … ובלילות כפל שמחה: נצנוצי הבזקים חגיגת הבהקים אורות פנסים וברקים.

    הביקורת בשיר זה נבלעת בשלל תיאורי הדרך הצרה לערד ומסתימת מתי סוף-סוף יושלם ניתוח ההרחבה שלה המתארך מתאריך לתאריך? שיר שנכתב ב- 6.11.2014.

    לסיום: בגב הספר של עמוס כתוב ” מי משלם הנו ספר שיריו הראשון.”  תגובתי הייתה: אני מאחלת לעמוס שאחרי הראשון יבואו שני והבאים אחריו.  מה שאיחלתי מתקיים בספר השני שלפנינו, ובספר השלישי שבא אחריו – עמוס  אינו יכול להחריש מול מה שהוא רואה בחצר ביתו ובמרחב ארצו-מדינתו – והוא משמיע קולו, דורש ומייחל לשינויים הכרחיים שיבואו. ברכות חמות למשורר.

    10.8.2021

    *גרסה של המאמר הוקראה בהשקת ספריו של עמוס דגני בערד ב-10 לאוגוסט 2021, אחרי שההשקה ב-2 לאפריל 2020 לספר “שלח את עצמי” נדחתה בגלל מגפת הקורונה.

    **גילוי נאות: אמו של עמוס, ציפורה, הייתה אחותה הבוגרת של אימי חיה. גם עבור אימי המליצה ציפורה להעניק סרטיפיקט לעלייה ארצה. שתיהן עלו ארצה לפני מלה”ע השנייה. הן שרדו לעומת הוריהן, שלושת אחיהן ומשפחותיהם שנשארו בפולין. 

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית