*

בִּתִּי מְסַדֶּרֶת כְּרָכִים שֶׁל תַּלְמוּד בָּבְלִי
עַל הָרִצְפָּה
בּוֹנָה לָהּ שְׁבִיל מֵהַחֶדֶר אֶל הַחוּץ
לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת?

מְדַלֶּגֶת לָהּ עַל גֶּשֶׁר
שֶׁל חַיֵּי אָמוֹרָאִים יַשְׁנוּנִיִּים
וְלֹא מְעַנְיֵן אוֹתָהּ לְהִכָּנֵס וְלָצֵאת
מֵאֲרוֹן הַסְּפָרִים הַיְּהוּדִי הַזֶּה

הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי כָּמוֹהָ
קַלָּה
וּמְעוֹפֶפֶת
לְפַזֵּז בֵּין סוֹטָה לְקִדּוּשִׁין
בֵּין מוֹעֵד קָטָן לְבֵין

חֲגִיגָה גְּדוֹלָה

נִכְנֶסֶת לַפַּרְדֵּס

אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל דְּרָשׁ
תֵּן לִי פְּשָׁט
עָבַרְתִּי עַל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת
צִטַּטְתִּי וְנִתְלֵיתִי בְּאִילָנוֹת
תֵּן לִי פְּשָׁט
אֵינִי חוֹפֶרֶת עַכְשָׁו
תֵּן לִי פְּשָׁט
הֲרֹג אוֹתִי בְּרַכּוּת
אוֹ רַכֵּךְ אוֹתִי עַד שֶׁאָמוּת
תֵּן לִי פְּשָׁט
נוֹגֵעַ

וּבְלִי סוֹד.

עדינות פוצעת יש בשירים של סמדר פייל. איזשהו קונטור נשי דק הפורט על נימי לב וחודר ללבבך הקורא. כאילו העולם מציף אותך ברעש בחזקת כל המוסיף מוסיף ולא גורע, ואז, כאשר אין הכלים יכולים להכיל עוד את השפע, נולד אותו זרזיף של שיר לירי דק מן הדק שכה נוגע ללב. "מישהו/ מונע עצמו/ מבּכי/", היא כותבת, "במקום אחר/ בתוכך/ מתחיל שיטפון."

ובין התחלה לסוף, יש לה הומור וגם התרסה בשירים. ישנה כאן השתאות אדולסנטית בהבנת העולם, איזה תום שמבקש להשתמר לפני הקלקול הגדול של האנשים הגדולים, אבל זה לא טון מתיילד. זה באמת טון יַלְדִּי תמים המבקש להשתמר כמו בסיפוריו של סלינג'ר, למשל. וכמה רוצה היחידה הרגישה הזאת לשמור על עולמה בין חוֹלֶמִנְיג, אם להשתמש בשפתו של דויד גרוסמן מתוך "ספר הדקדוק הפנימי".

וכמו בכל שירה שיסודה לירי ואינטרוברטי, כל ההוויה מתכופפת לאושרה וליגונה של היחידה, ובמקרה זה, כי פייל באה מהאזורים הדתיים בחברה שלנו, היא מכופפת לאושרה וליגונה את התנ"ך והמקורות האחרים. יש הרבה זכרי לשון למקורות והידמות לדמויות קנוניות. היא למשל יכולה להלך עם בִּתה בין דפי הגמרא.

כל היהדות כולה על כל פתרונותיה לא מספקת לה תשובה בשיר "נכנסת לפרדס", אלא לכל היותר תירוץ. יש כאן היפוך משמעות כל כך יפה ואישי, המשחק עם פְּשט דְּרש רֶמֶז וסוד. אַי הדתיים, תמיד מנסים לעלות במעלות קדושים אל הסוד הנורא, נורא הוד! טמיר ונעלם. פייל מבקשת את הפְּשט ושיריה נוגעים ללב ופוצעים אותי כקורא בכנותם.

** תמונה ראשית: סמדר פייל מקריאה משיריה בחגיגת סלונט. צילום: יאיר בן־חיים