"מלחֶמֶתַרבות" | אילן שאול
עורכת: כרמית ספיר ויץ, עריכה לשונית: רוית בן ארי, עיצוב העטיפה: טליה בר, אפיק – ספרות ישראלית, 213 עמ', 2022.

לטוב: בדרך כלל, אמן בכל תחום אמנותי שהוא – ציור, פיסול, מוסיקה, ספרות, תיאטרון, קולנוע – פורץ בהדרגה. בתחילה במעגלים של פְּנים המיליֶיה והערכת האינטֶלֶקְטוֹקְרָטים, המומחים לדָבָר: העורכים בהוצאות הספרים וכתבי העת, האוצְרים במוזיאון, מנהלי התיאטראות והיכלי המוסיקה, עורכי התוכניות ברדיו ובטלוויזיה, המבקרים והחוקרים שמגלים אותו. אחר כך בא גם הקהל הרחב הנע במעגלים קונצנטריים. בכדי להיות יוצר קאנוני אמן זקוק לשתי האהבות: הן לאהבת המומחים והן לאהבת הקהל הרחב. ואם הוא באמת אמן גדול בתוך הקשרו ותרבותו, ישרוט את התודעות הללו וייזכר לדורות.

אבל יכול להיות גם מקרה הפוך בניגוד לטבעי. דהיינו, מן המעגלים הגדולים של הקהל הרחב אל תוך המעגלים הקטנים, הפנימיים והמשפיעים של המומחים: המבקרים והחוקרים, האינטֶלֶקְטוֹקְרָטים. זהו מעגל קונצנטרי הפוך מן האדווֹת הגדולות אל הקטנות שבִּפְנים המעגל. זה נדיר, אך זה אפשרי, וזה מה שקרה לזוהר ארגוב בפרט ולמוסיקה המזרחית בכלל בתרבות הישראלית. אהבת הקהל הגואה והבלתי מתפשרת לזַמָּר החד-פעמי הזה, חצתה דורות וחִלחלה אל המעגלים הפנימיים של המומחים, ואין ספק כי זוהר ארגוב הוא קונצנזוס היום וזמר קאנוני, למרות עברו המפוקפק כמי שהורשע באונס ומת בשל שימוש בסמים. עוד הוכחה לכך שהאתיקה לא תמיד פוגשת את האסתטיקה.

אלא מאי, אז כששר בזמן אמיתי, זה לא היה כך. הספר הזה של אילן שאול (1952) "מִלְחֶמֶתַרְבּוּת – ראיונות נדירים עם הקולות של המהפכה המזרחית" (אפיק, 2022) ראוי לשבח קודם כול בגלל מחבְּרו, שהיה בתפקידו האחרון עורך התרבות של "מעריב", אך שנים קודם, בתחילת הקריירה העיתונאית הענפה שלו, כתב צֶבע בשבועון המיתולוגי "להיטון". אביו מצרי ואמו טורקייה והוא עצמו גדל בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן ואוהב את אריק איינשטיין, שלום חנוך ומאיר אריאל בכל נימי נפשו, וגם כמובן את "הביטלס", "הפינק פלויד" ו"לד זפלין", אך זיהה בחושיו החדים כעיתונאי תרבות הרבה לפני כולם את המהפכה המזרחית הים-תיכונית-ערבית באמנות אצלנו וליווה אותה וכתב עליה בזמן אמיתי קושְׁט אמרֵי אמת.

הספר המרתק הזה בעריכתה המעולה של עיתונאית התרבות וכתֶבֶת הספרות כרמית ספיר ויץ הוא סדרה של ראיונות בלוויית מבואות לכל ריאיון שערך וכתב שאול עם מיטב האמנים בתחום המוסיקה קודם כול, אבל לא רק, גם קולנוע (ג'ורג' עובדיה), בידור (אבנר דן), טלוויזיה (זוזו מוסא וחנוך חסון), ריקוד (ברי סימון), תיאטרון (אריה אליאס), תיאטרון מרוקאי (גבריאל בן שמחון, אלברט אילוז וישראל בורוכוב) ותיאטרון פרסי (אמיר שמואיל ואברהם בר-דיין).

מרתקים בעיקר דבריו של היוצר הנפלא שלמה בר, להקת "הברירה הטבעית", שמסתייג מן המִסחור הטוטאלי של המוסיקה המזרחית והיוונית, ורואה בנהייה אחר הפופוליסטי מצד המהפכה הזאת קִלקול גדול של התמערבוּת קפיטליסטית והליכה אחר הממון על חשבון האיכות האמנותית. את חץ הביקורת שלו הוא משלח בנציגה האבּסולוטי של המגמה הזאת הלוא הוא הזמר הנודע אייל גולן. עוד מרגש כאן הריאיון החשוף והכֵּן של זמרת המלך במרוקו זוהרה אלפסיה, ששאול פגש אישית בזמן אמיתי, ואנחנו לכל היותר מכירים אותה דרך השיר היפה שכתב עליה בשעתו ארז ביטון, וכן כאנטיתזה הריאיון הלוחמני והמרדני עם מרגלית צנעני, שלא נשארה בביתה ובגבולות הגזרה ופרצה באמצעות קולה הנהדר ולשונה החדה, שלא נשארת חייבת לאיש, לקהלים רחבים.

למוטב: מה שהיה קצת חסר לי בספר הזה הוא השינוי ההדרגתי משנת אלפיים צפונה שחל גם בספרות. שאול אינו זר לספרות. הוא עצמו כתב שירה ואף הוציא לאור ספר בַּשם היפה המֵעיד על אהבתו הגדולה לעולם המוסיקה: "אקורדים בשיפוע" (עמדה, 2015) בעריכת המשורר יחזקאל נפשי. יכול להיות שבזמן אמיתי ובתפקיד ההוא ככתב תרבות ב"להיטון", ב"הפטיש" ובעיתונים ובשבועונים אחרים, מן הסתם, בגלל כמות הקהל והנגישוּת, המוסיקה, הקולנוע והתיאטרון עמדו במרכז כאמנויות ביצוע על במה, וגם, יש להודות, הספרות שלנו שמרנית, והמהפכה המזרחית במסגרת הפוליטיקה של הזהויות קרתה בה בשלב מאוחר ככל הנראה ביחס לאמנויות אחרות, ועדיין היא חסרה בספר החשוב הזה.

הייתי שמח לראות כאן ריאיון של שאול עם הסופר הנהדר בעל העבר הקומוניסטי שמעון בלס, מי שכתב את הרומן "המעבּרה" המתחיל בשלט בערבית וראה אור בעם עובד, ספרייה לעם ב-1964; או ריאיון עם משורר נהדר כמו שלמה זמיר, שספרו הראשון הסינגולארי נקרא "הקול מבעד לענף" (ספרית פועלים, 1960), בזמן אמת או בדיעבד; אך בינתיים נפטרו השניים והייתי מסתפק בריאיון עדכּני עם ארז ביטון, רוני סומק או פרץ-דרור בנאי הנהדר, שעבד לא אחת בצורות הערביות של השירה, ואפילו ריאיון עם סופרים שפנו אל הקונצנזוס והפכו לבון טון כסמי מיכאל ואלי עמיר הוותיקים; אך מלבד ציטוט השיר על זוהרה אלפסיה של ביטון, אין כאן ממש ספרות במהפכתַרבות זו, וחבל, כי היתה.

הייתי אפילו מסתפק בריאיון עדכני עם אחד היוצרים המקוריים העכשוויים בתחום: המשורר והסופר יחזקאל רחמים, או המשורר שלומי חתוכה, או המשורר דוד ברבי, או המשוררת סיגלית בנאי; או כמובן הסופר יוסי סוכרי, שיודע בפרוזה שלו לגשר על עולמות מזרח ומערב ולהגיע אל ליבת הצד האוניברסלי שבאדם.

עם זאת, מן הראוי לציין כי יש בספר ריאיון על הצד הפובּליציסטי המחאתי הסוציו-תרבותי עם עורך כתב העת העיוני-חברתי "אפיקים", יוסף דחוח-הלוי, האומר דברים נוקבים על הדרת מזרחים מהתרבות הכתובה וזאת הסיבה שכבר בשנות ה-60, הרבה לפני "אפיריון", כתב העת של ארז ביטון, ובוודאי לפני כתב העת "הכיוון מזרח" של הסופר יצחק גורמזאנו גורן, הוא ייסד כתב עת, עיוני בעיקרו, שפניו לעבר המזרח. איש חלוץ זה לא זכה, לצערי, שהריאיון עמו יתפרסם, כי עורכי היומונים והשבועונים דאז פשוט פסלו את הריאיון; או מסיבות שאינו מעניין בעיניהם, או מסיבות מַדירות מוּכּרות, אבל כאן הוא מתפרסם לראשונה ומדובר בטקסט ובאיש מאלפים. איש ספר וחינוך ששחה באמת נגד הזרם בהבינו כי הממסד לא יקבל אותו.

סוף דבר: אין ספק שהריאיון החשוב ביותר כאן הוא עם זוהר ארגוב ולא רק בגלל הקאנוניות של ארגוב ברבות השנים והפיכתו לאגדה בתרבותנו ממש כמו ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון וקורט קוביין בתרבות המערבית, אף על פי שהוא לא שייך למועדון ה-27 כי מת רק חמש שנים אחר כך בן 32, צעיר כל כך; לא רק בגלל זה, אלא בגלל הדברים המאוזנים והאינטליגנטים שהוא אומר לשאול בריאיון מבלי שיִקְהֶה בהם עוקץ הקיפוח, זה שווה ציטוט רחב:

"רציתי לשבור את החומה הזאת. יש לי קהל והוא 70 אחוז מהאוכלוסייה במדינה הזאת – עיראקים, מרוקאים, ספרדים, תימנים, פרסים. אמצעי התקשורת לא חיים את המוסיקה הזאת. אנחנו גדלנו על רבי שלום שבּזי, והם גדלו על ביאליק ואלתרמן, וזה, לדעתם, ניגוד. יושב היום עורך ברדיו, לוקח זוהר ארגוב ולא בודק מה זה. הוא לא מבין שיש פה יותר מחצי מהאוכלוסייה שגדלו על המוסיקה הזאת! זה לא שהיום באתי והמצאתי משהו חדש: פשוט הבאתי דברים מבית אבא, מהילדוּת שלי…

"העורך הולך יותר על חיקוי של אמריקה. אשכּרה חיקוי. הוא הולך על הפאנק, על "החיפושיות", טינה צ'רלס, אבל קודם כול אנחנו! אנחנו גרים במזרח התיכון, אנחנו שרים מוסיקה ים-תיכונית! על מה אתה חושב גדלתי? מה שמעתי לפני עשר שנים? עליזה עזיקרי, אריס סאן, ג'ו עמר, יהורם גאון עם 'רוזה רוזה'; אבל היום קם דור צעיר, אין כבר אריס סאן ודברים כאלה, אז מה עושים? עושים להקה, 'קליק', בליק, אבל כל המוסיקה שלהם לא שייכת לפה. הכול חיקוי. למה לא לשיר את האנחנו? מה עם האנחנו שבנו? העורכים רובם אשכנזים. ואני, אין לי כלום נגד האשכנזים. זה הכול מהבחירות האחרונות, עם המילה הכבדה הזאת, 'צ'חצ'חים', ואני מכיר את דודו טופז, תאמין לי אח'סן בן אדם.

"אני לא כותב שירים, ולא מלחין, אני בסך הכול זמר שיש לו קול יפה ויודע לשיר. אם ייפול לי ביד 'יידישע מאמע' אשיר אותו יותר טוב מהאורגינל. אני זמר, אני שר מוסיקה שטחנתי עוד מילדוּת. אני הייתי שר מהספרים של שבזי, ואם היה זיוף, היה מקל – בּום! ככה למדתי לשיר, זאת המוסיקה שקבורה בי פה (מצביע על הבטן, א"ש) עמוק בפנים".

שאול מִחְזֵר את הריאיון ההיסטורי הזה במסגרות כּתוּבוֹת שונות וגם בטלוויזיה, שנים אחרי מותו של ארגוב. אפילו הוא חש שרַב לו ובספר מעיר כי בפעם האחרונה שפנו אליו בעניין זה כבר סירב כי לא רצה להירשם אך ורק כהערה בביוגרפיה של ארגוב, כמי שראיין אותו לפני כולם בזמן אמיתי, ולכן אציין בפניכם כי הספר הזה שווה קריאה גם בשל ראיונות מרתקים עם אמנים שאינם בהכרח ידועים לכול. יריית הפתיחה שלו מאלפת עם ריאיון על מוסיקה יוונית בזמן אמיתי, 1981, עם הבוזיקַאי והיוצר סטלוס. שמו שמעון מזרחי, אבל איש לא קורא לו ככה. הוא מחבר אותנו למועדון אריאנה ולאריס סן, והריאיון החותם עם אמיר שמואיל ואברהם בר-דיין, הבמאי והשחקן שהקימו בחנות נעליים תיאטרון על טהרת השפה הפרסית, שהתפרסם ב-1983 ב"להיטון" המנוח. שאול היה כנראה תמיד סייסמוגרף תרבותי בעל מחט תקליטית חדה בכל מה שקשור לשינויים בתחום הקולטורה. עיניו פוזלות לצדדים והוא שומע קולות אחרים.