close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ספר יוצא דופן, עמוק, הומוריסטי ומרתק - Post Image
    • ספר יוצא דופן, עמוק, הומוריסטי ומרתק
    • חיים יחזקאל
    • התפרסם ב - 26.02.20

    “יללות ונביחות” | ציפי הראל
    הוצאה פיוטית, 2019.

    עילעול בלתי מחייב בספרה של המשוררת ציפי הראל, “יללות ונביחות”, שהכתוב בו מופיע בלוויית צילומים מרהיבים של כלבים וחתולים, מעניק רושם, שמדובר אולי רק בספר בעל אופי אנקדוטלי ומשעשע, המורכב מסיפורים ייחודיים של בע”ח ודבר הקשר לבעליהם, ואולם עיון מעמיק יותר מגלה שלא כך הוא, וכי על אף ההנחה, ששירים רבים מבוססים על חוויות אישיות-ביוגרפיות, מדובר בספר עמוק להפליא, המשתמש בבעלי החיים כדי לבטא אמירות פילוסופיות על ההוויה האנושית. גם מעשה העריכה של הספר הוא מופתי, בבחינת “נאה דורש נאה מקיים”, שכן הוא משקף, גם אם לא באופן מודע , את האמירה המובלעת של הספר, זו המפנה אל ” הכאן והעכשיו “, אל הממד החושני והאסתטי ומוותרת על ההשגות האינטלקטואליות.

    הספר גם בנוי בחלקו כצמדים של שירים, שיש ביניהם קרבה רעיונית (ילדי-בתי, הדרך-הליכה, ים שקט-סערה, איפכא -מסתברא ועוד). חלק מן השירים מעוטר גם בפסוקים מן המקורות ואלה עומדים לא פעם כניגוד (לאו דווקא עם קשר רעיוני) לשבירה של אידיומים וצירופים כבולים בשירים עצמם (כדוגמת “מלאנו פינו בעפר”, “שבוכה על עולם שנשפך”, “כי אוויר אנחנו / ואל אוויר נשוב” ועוד).

    בשירים בולטת גם התייחסות למוסיקה בממד העומק, כיסוד המבטא הרמוניה נצחית, מעבר ליסוד ההתכלות והסופיות (“ראי, גם כשהיופי נעלם / המוסיקה אתנו לעד”) וכיסוד המגלם שלמות ביחסים בינינו ובין עצמנו ובינינו ובין זולתנו (ראה השיר “בתי”, עמ’ 32). כל זאת יחד עם הידהודים ו”התכתבויות” עם מוזיקה פופולארית (“אויר הרים צלול כריח טבק” בשיר  “הו, ירושלים”, “כולנו כלבלבים של החיים” בשיר “כולנו” הפותח את הספר, “זה לא שאני כל כך שמחה שאת באה הביתה” ב”שיר סיום” – המהדהדים את שיריו של אריק איינשטיין).

    דומה שהבחירה דווקא בחיות מבויתות מסמנת התקיימות בשלב-ביניים בין חיית פרא (המגולמת באמצעות זאב הערבות בספר “איך שהמים שקטים” ובספר זה) ובין האדם. היות וחיצי האירוניה מכוונים יותר לממד הסובלימטיבי של ההתנהגות האנושית ולבנייני העל שלה, אך טבעי, שהhיצוג יתבצע באמצעות חיות מחמד ולא באמצעות חיות בר, המייצגות את היצר החשוף. כמו כן, חיות מחמד מסייעות לרכך את הניהיליזם, כך שמתקבל אפקט של ניהיליזם משעשע או של “קהלת צוהלת”.

    אם יוצאים מן ההקשר של התיפקוד הספציפי, מן הבחינה האמנותית הרחבה, תיפקוד בעלי החיים בחלק מן השירים הוא יצירת הזרה ספרותית, המאפשרת לקורא להתבונן במוכר באור חדש ושוברת את הקשר המותנה שלו למציאות (דה- אוטומטיזציה). העמדתה של ההוויה האנושית כמושתתת על מנגנונים חייתיים מערטלת את העמדות הפנים הערכיות וקורעת את המסווה מעל ההצדקות והראציונליזציות שלנו כבני אדם. יוצא אפוא, ש”מותר האדם” הוא “מותר המלים”, ואילו זה יוצר סדר מדומיין, תרמיות ודיסוננסים קוגניטיביים, שהמשוררת חושפת ומעמידה באור אירוני. אל מול העולם של המלים עומדים העולם של המוזיקה והשתיקה:

    בשלושה דברים
    ניכר אדם-
    בשירו, בשריקתו לכלבו
    ועיקר, אדם
    בשתיקתו ניכר.

    (“שתיקה”, עמ’ 31)

    לא בכדי רוח קהלת שורה בחלק לא מבוטל של השירים, גם אלה, שביטויים מן הספר התנ”כי לא מופיעים בהם במפורש. לא די בזאת, שמתבטל יתרון האדם על הבהמה, אלא שהיתרון הופך ל-“גול עצמי,” לחיסרון של ממש, שכן הוא יוצר פערים בין תשוקות לאמונות, קומפלקסים מורכבים, התרחקות מן העצמי ועוד. יוצא מכך, ש”מותר האדם” הוא השקר, ובעטיו של זה העמדה הקיומית שלו היא פרובלמטית: הוא חיה שמאמינה באלוהים, הוא מותנה ע”י התניות ביהביוריסטיות-הישרדותיות ומחונך לזולתנות (אלטרואיזם), הוא מתקדם טכנולוגית גם ללא צורך, והוא מאמין בבחירה חופשית, כשלמעשה תשוקותיו מוליכות אותו באופן דטרמיניסטי.

    המטאפורה של הכלבלבים פותחת את הספר, כאשר הדוברת מצהירה “כולנו כלבלבים של החיים” (עמ’ 9), אלא שבספר הכלבלבים והחתולים אינם ישויות מטאפוריות בלבד, כאלה שמושוות על דרך ההשאלה ויצירת זהות בין שדות סמאנטיים, אלא גם כלבלבים של ממש, ש”התנהגותם”, המבוססת על התניות, לא שונה מהתנהגותם של בני האדם (אם אנו מסירים, כמובן, את מראית העין הזולתנית ואת העמדות הפנים הערכיות). במלים אחרות, לא מדובר כאן תמיד במטאפורה ספרותית אלא באמת פסיכולוגית:

    זה לא שאני כל כך שמחה
    שאת חוזרת הביתה
    כמו הצליל המתוק של הדלת הנפתחת
    והאפשרות שעומדת בפתח
    לצאת לרווחה

    (“שיר סיום”, עמ’ 71)

    המעמד הארכיטיפי של השיבה הביתה מתואר כאן מנקודת מבט כלבית ונוצר אפקט של הזרה ספרותית, שמשווה לשמחת המצפה לאדם השב אופי אגואיסטי, שכן אהבתו מותנית במימוש תשוקותיו הוא. שיר זה, שמהווה תמצית פואטית מזוקקת של רוח הספר, הוא בבחינת פשטות מבריקה, המעמידה את האדם כמונע ע”י מערכת גירוי-תגובה (התניה קלאסית), שכן השיבה הביתה הוסמכה אסוציאטיבית לצליל פתיחת הדלת וליציאה לרווחה בעקבותיה. המעבר מן הרמה הכלבית לרמה האנושית נעשה מעשה אומן באמצעות הצרוף הקונקרטי והמטאפורי כאחד: האפשרות העומדת בפתח.

    ההונאה העצמית, על מגוון צורותיה, היא , כאמור, תמת יסוד בספר והיא באה לידי ביטוי במכלול זיקותיו של האדם עם העולם. למשל, ביחס לאמונה באלוהים: “אחר-כך נכשכש בזנב/ ונמשיך–/ להאמין באלוהים” (“כולנו “, עמ’ 9); ביחס לקיומן של תכליות: “את מבררת אתי/ את משמעות החיים/ מהי התכלית/ ומה כאן/ בעצם העניין…./ כל השנים האלה שחיית/ ועדיין לא תפסת ?/… העצם היא העניין !” (“תכלית”, עמ’ 11); גם ביחס לאהבה: “לאהבה אין בית אבל יש יסוד מוצק/ היא גז טהור (lo/ve ) ללא טיפת אבק/ זה רק אנחנו שמלאנו פינו בעפר/ כדי שהשקר/ שבנינו לא יופר” (עמ’ 15); וביחס לטכנולוגיה: “רק פנימה בקופסה נגלית מהות ההבדלים-/ כלבים וחתולים פראי פראים ובהמות…/ מולם, מותר תבונה נשא על פני ההבלים/ גם אם בצער/ הקדמה הפך למותרות”.

    הנה, “המותר”, פרי הקדמה, הפך למותרות (הטכנולוגיה הביאה הישגים שאין בהם צורך) ואפשר לקרוא זאת כך: יתרון הרוח של האדם הופך למיותר לנוכח הישגי הקדמה, במיוחד בתחום של הדיגיטציה והבינה המלאכותית.

    כמו כן, עולה נושא ההונאה העצמית בתחומים נוספים כמו שקר הדעת: “מסתתרים/ מאחורי עלים, בתוך/ פחדים עירומים/ בגני דעת מאובקים ובחדרי/ עיון מצהיבים / … את קוראת בקול: ‘אייך ? אייך?'” (“ובחרת בחיים, עמ’ 69). בשיר עולה אלוזיה לסיפור גן העדן המקראי באמצעות שברי רמזים (הסתתרות מאחורי עלים, עירום, גן-דעת, הקריאה האלוהית “אייך?”), אלא שכאן לא האקט של הפרת הצו האלוהי הוא החטא אלא התוצאה שהיא עצם הידיעה, שמרחיקה את הדוברת מעצמה (ומכאן הקריאה: “אייך?” והקריאה החותמת את השיר:  “וחברת לחיים”). גם בשיר into white, כותבת המשוררת: ” מחפשת בה תשובה/ לעולם שחשך נוכח פרי דעתה”.

    כפי שאנו רואים, עולה כאן גם שקר הבחירה החופשית ומוצעת תחתיו ההתחברות לחיים. ההונאה העצמית מופיעה גם ביחס לעמדה הקיומית של המשורר, המזהה את עצמו כ”משוחרר”: “אבל את חושבת ש/ חופשי/ הוא מי שכותב שירים” ו”נסי פעם לנבוח/ מבלי לברוח/ לחריזה סתמית” (“שחרור”, עמ’ 13).

    אם לנסח את שיחת הספר עם הקורא (ולחטוא מעט בהכללה), הרי שהיא זו :שקר הדעת (פרי עץ הדעת) וההונאה העצמית יוצרים אצל האני-השירי חוויית גירוש מגן העדן של העצמי. אלה מוליכים אותו אל חוויית חיפוש (“כמה רחקנו מעצמנו? ואם ואיך נשוב?”, “לעצמנו”, עמ’ 65). האני-השירי מוותרת באיזה שלב על החיפוש ועל היומרה הגדולה של גילוי האמת. היא מסתפקת בהוויית הדרך – “כי הדרך היא ביתך” (“הדרך”, עמ’ 42), ובשאלות גופן – “אני אוספת שאלות , לך/ כל התשובות” (“לכבוד המעמד”, עמ’ 16). האמת מבחינתה היא זו הנחווית “בתוך הקופסה” והיא האמת החושית, שגילומה האומנותי הוא המוסיקה, הראייה (מוטיב העיניים) והסינסתזיות הלשוניות (“קול ניחוח”, “צליל מתוק” ועוד). היא מתמקדת בכיוונון החושים ובתשומתם.

    אם לחזור לקהלת, הרי שזהו ספר, כפי שמעידים פרשנים רבים, רווי סתירות. מצד אחד, הוא מקריס את עולם המשמעות (“הכל הבל”) ומצד שני, הוא מכוון לאהבת החיים (“שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך”, פרק יא, פסוקים 7-8).

    ד”ר חיים שפירא ,בספרו על קהלת, מביא את דבריו של תומאס מאן: “אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר, אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות.” גם כאן מכוון “המחבר המובלע” את קוראו להבל הקסם של החיים ובדומה לקהלת – למראה העיניים.  מיטיב אולי יותר מכל לבטא זאת השיר “עיניים שלי”, שבו ברגע ההיקסמות, ההתבוננות והניבטות הופכים לאחד (במקום ההסתכלות בתחילת השיר). השיר מעמת בין שני צדיה של האמת, אלה שהסתירה ביניהם היא רק לכאורה, כאשר היעדר המשמעות בתחילת השיר מוביל ל”מלא יופי מלא משמעות” (שווא ב-מ’) בסופו.

    אפשר לנוח, להסתכל
    לצבעים בעיניים
    להבין שאין משמעות ליופי
    אך גם לא לכיעור

    לחכות, לספור שנים
    חדשים, דקות
    כמה זמן אנשים מבזבזים
    כדי להרוויח זמן
    ולך, יש רק רגע אחד
    שמתבונן בך
    עכשיו
    בעיניים תכולות
    מלא יופי מלא משמעות

    (עמ’ 34)

    הספר “יללות ונביחות” הוא ספר יוצא דופן, עמוק, הומוריסטי ומרתק.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית