close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • סיפור על אהבה ומוות - Post Image
    • סיפור על אהבה ומוות
    • אורציון ברתנא
    • התפרסם ב - 04.10.21

    או
    אני ישנה וליבי ער

     

    “מה זאת אהבה” | ענת לויט
    לוקוס וחיות אחרות, 2021, 109 עמ’.

     

    א.

    ספרה החדש של ענת לויט נמצא בתחום שהוא תחום ביניים שבין נובלה וקובץ סיפורים קצרים ושירה והגות על החיים ויומן אוטוביוגרפי או שהוא תחום מעורב של כל אלה יחד. ובנוסף, הוא נושא בתוכו גם תכונות של שירה, של שיר לירי, כפי שאומר בסוף דבריי.

    קראתי בו בצער עמוק, צער אמיתי, חי. שכן משולבים חרדת-קיום ובהרבה צער על היות החיים סיפור על אהבה שקשה להשיג אותה ועל מוות שהוא תמיד סוף הדבר. הצער נמצא כבר בכותרת הספר, המתכתבת עם השורה הידועה של ביאליק, ובמוטו המובא לספר, הפסוק הידוע מקהלת (קהלת ג’, 19) הפותח “כמקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה…” והוא ממקם את האדם בתוך כל החי כיש זמני שמתקיים, כל זמן שהוא קיים, בסבל שאין לו פשר. כך הוא פותח בצער. הצער הלך והתחזק בי עם הקריאה. שכן, זהו ספר שכולו רגש. רגש  שמסביב לאהבה והחלוף שבה גם אם היא מושגת זמנית.

    כאמור, הספר נובע עובדתית מחייה של ענת, והיא, לא רק שאינה מסתירה זאת לגבי רוב האירועים המתוארים, היא אפילו מדגישה זאת. מדגישה זאת באהבה ובצער. הרגש שמביעה  ענת לויט הוא אמיתי, והוא העושה את הסיפור אמיתי, גם כשחלק מהעובדות בביוגרפיה של ענת מיטשטשות כאן. כך, למשל, נקראת אחת הבנות שלומית, בעוד ששמה הוא באמת דנה שם אור, ורומן ביכורים שלה הופיע בימים אלה, ממש סמוך להופעת “מה זאת אהבה”. אגב, בספר זה היא מופיעה בעיקר כהעדר, בהיותה מחוץ לבית, כשם, שאכן, למדה במקומות שונים מחוץ לישראל, וחדרה הוא רוב הזמן חדר ריק המשמש את ענת במערכת יחסיה עם החתולים. אבל באמת, רוב הדמויות האנושיות שבספר שוליות במכוון בפני החתולים. לכך עוד אשוב לקראת סיום.

     

    ב.

    הסיפור כולו, על כל פרקיו הקצרים והקצרים מאוד, שחלק מהם יכולים להיקרא גם כסיפורים קצרים, מסופר על ידי מספרת אחת. מנקודת מבטה מסופר הכול. מספרת זו שוהה רוב הזמן בבניין תל אביבי, הממוקם בצפון הישן של העיר, כפי שמשער הקורא המכיר את ענת לויט, ורואה במספרת את בבואתה הביוגרפית. זו חיה בדירה שבקומה העליונה, הרביעית, וגג צמוד לו. אכן, חתולים הם בעלי-חיים עירונים החיים בטריטוריה ביתית, ואינם מרחיקים ממנה בדרך כלל. ואם את חתולי הרחוב תמצא בדרך כלל בחצר אחת ובסביבותיה, על אחת כמה וכמה זה נכון כשמספרת ענת על חתוליה, שכמעט כולם חתולים מיוחסים, גזעיים, וחתולים מיוחסים אינם יוצאים מן הבית. חתולי החצר המעטים הנכנסים אל תוך הסיפור, גם הם מתקיימים סביב למספרת, לדירתה ולחתוליה.

    חשוב להדגיש כי ההווה שבו ממוקמת המספרת והוא עמדת התיאור שלה, עמדת הרגש ועמדת ההערכה, הוא הווה של אחרי ככלות הכול, לאחר שכול החתולים עליהם מסופר כבר אינם עלי אדמות. לכן, חשבתי נכון להכתיר את מכלול הפרקים או מכלול הסיפורים הקצרים בכותרת – סיפור על אהבה ומוות. סיפור המתאר את חווית האהבה, מנקודת מבט של החלוף. סיפור המתאר את מה שהיה כשהוא כבר חווית זיכרון, עליה מתרפק ההווה.

    הסיפור נפתח כשמשתנים חיי הזוגיות של ענת, כשבעלה והיא נפרדים, והיא נשארת עם שתי בנות קטנות. כדי לחזקן רגשית, היא מכניסה הביתה כלב, שאינו מתקבל על ידי הילדות, ומוחלף מהר בחתולה. זו החתולה הפותחת את הסאגה של חתולי ענת. אל שלי, החתולה הראשונה בבית, מצטרפים בתוך שנה ארבעה חתולים נוספים – אפרו, מוקה, ליידי וג’סי. ולאחר זמן מצטרף חתול חמישי, קליאו. שלי וחמשת החתולים הבאים בעקבותיה הם הגרעין הבסיס של עולם החתולים של ענת. כאמור, אליהם מצטרפים כמה חתולי רחוב, שאינם תופסים את מקומם הרגשי של חתולי הבית אלא מצטרפים אליהם. ענת מכבדת את אופי החתולים וזכויותיהם, ולא כופה אותם זה על אלה.

    מדובר בתקופה של כעשרים שנה. בה היא חיה בדירתה בתוך קהילת החתולים שלה. כשמת חתול הווייתו, חווייתו נשמרות. זיכרונו קיים כזיכרון אהבה וכמוות. קיום החתול בזיכרון מביא אותה לא למלא את מקומו. במקום החתולים המתים לא באים חתולים חדשים. גם אם היא פוגשת חתולי רחוב בחצר, ונותנת להם ככל שהיא יכולה, אין זו אותה נתינה שהיא נותנת לחתולי הבית. בתוך הדירה החתולים הולכים ומתמעטים. מדובר בכעשרים שנים, שבסופן נשארת ענת עם זיכרונם ועם הספר הזה שכתבה עליהם.

    החתול שהאריך ימים יותר מכולם הוא קליאו. ענת כותבת עליו בסוף אחד הפרקים: “קליאו, חתול הזקונים שלי, נותר אחרון בין חתולי ביתי. בארבע-עשרה שנותינו יחד חוויתי אתו עלילות מרוממות לצד אירועים מאמללים, שנגזרו ממארג אופיו ששזר פיקחות רבה עם רוע טהור.” (46). לקראת סיום סיפורי החתולים, כך היא מתחילה לתאר את ליל מותו של קליאו: “בלילה הראשון שלי זה עשרים שנה ללא חתול בבית…” (106). עשרים שנים אלה מתחילות זמן לא רב לאחר גירושיה, והישארותה בבית עם שתי ילדתיה הקטנות, והן מסתיימות, גם אם הדבר לא נאמר במפורש, בסיום תקופה, בהשתנות אישיותה. החתולים מתו. היא עצמה כבר שונה.  אינה עוד אותה אישה צעירה המתמודדת עם שבר.

     

    ג.

    למרות שנושא השבר האישי שלה מתואר בכל הסיפורים רק מעט במישרין, הוא מוקרן לאורך כל הסיפור מסיפורי החתולים. אלה גם עשרים שנים של חיפוש חיזוק עצמי בדרך של חיפוש אהבה, של יצירת אהבה, של אמירה פנימית כי יש אהבה וכי אני, המספרת, ראויה לאהבה. אני ראויה לאהוב ולכן אני ראויה להיאהב.

    משמעות הכותרת השנייה שנתתי לכתיבתי על ספרה – “אני ישנה וליבי ער”. כאילו היא אומרת לאורך כל פרקי הספר הקצרים כי את חווית החתולים ספונטנית, לא מתוך מודעות, כי “אני ישנה” אבל אי מודעות זו אפשרה לי להרגיש, וכך – “ליבי ער”. זו גם נקודת ראייה של עליונות הרגש על פני הרציו, עליונות ליבי הער, שהוא ער דווקא כשאני ישנה, מודגשת בספר שוב ושוב. את חשיבות עליונות הרגש לגביה, היא מדגישה לקורא כבר בסיום פרק הפתיחה הקצר של הספר: “אם יש אהבה בעולם זכיתי לדעת אותה הודות להמצאות חתולי איתי במשך שנים על שנים, בלי חציצה של עור ופרווה.” (12). לב ער קשור בלב ער.

    קישור זה, בין אהבה לבין מוות, בולט מאוד כבר מתחילת הסיפור, והוא חוזר ומופיע לכל אורכו, מכיוון שכולו נכתב, כפי שאני חוזר ומדגיש, לאחר מעשה, מנקודת המבט של אחרי הכול. תמונות לקראת המוות, תיאורי המוות של החתולים השונים, חוזרות ומובאות לכל אורכו. המוות מתואר כאיום ונורא, אבל גם כמעורר רגש, כמעורר יצירה, כיוצר ולא רק כחידלון. הנה אחת התמונות היפות שבספר – תמונת המוות של חתולת הרחוב הזקנה, הצפית בשעת לילה מאוחרת על ידי המספרת וחברתה: “במקלט, בתוך ארגז הקרטון מיטתה של הגוססת – שכבו שוב שתיים. החתולה הזקנה הייתה שרועה בהכרה מעורפלת על תחתית הארגז ומעליה שכבה מישלי, מלווה את חברתה אל קיצה – שלא יבוא אליה בבדידות גמורה.” (63).

    המוות המצפה מלווה בתיאורים רבים מאוד של וטרינרים שונים המטפלים בששת החתולים, חבריה לחיים של המספרת, וגם בחתולים הנוספים אליהם. הווטרינרים, מטבע הדברים באים לרפא את החתולים, ומטבע הדברים מתמודדים עם חוסר היכולת האנושית להתגבר על המוות. עוד ועוד טיפולים וריפויים והתמודדות מתוך סבל מלווים את הסיפור של ענת. בסופו של המסלול, נקראים הווטרינרים להמתת חסד של חתול גוסס. אכן, כמה וכמה מן החתולים המתוארים כאן מסיימים בדרך זו. הווטרינר נתפש כמעין מדריך בדרכי החיים החתוליות של המספרת, וגם כמי שמשקף את מוגבלות היכולת האנושית לקיים את החיים. בדרך תיאורי הווטרינרים מומחשות ללא ספק עליונותו של המוות על פני החיים, מוחלטותו של המוות לעומת יחסיותם של החיים.

     

    ד.

    המספרת מתבטאת בשפה רגשית ישירה וחושפת. היא מרבה לסכם רגשית את החוויות שלה עם החתולים, ואני שב ומתרשם לאורך הליך הקריאה, בכל פעם שאני נתקל בהתבטאויות אלה, בהיותן אמינות, ישירות וישרות, חושפות את ה”אני” הלא-בדוי של הכותבת, את היותה מאמינה מישרים במה שהיא כותבת. הנה, למשל, הפסקה המהותית ביותר, בעיניי, בסיפור – זו הפותחת את הפרק הארוך ביותר שבספר, וכותרתו היא כותרת הספר כולו,  “מה זאת אהבה”: “אף אדם לא אהב אותי כמו חתוליי, ואילו היה מישהו אוהב אותי בדרכם לא הייתי מאמינה שהוא באמת אוהב. אהבת חתוליי כלפיי התקיימה בעיקר מתחת לפרוותיהם, ועברה היישר אל מתחת לעורי, ולפעמים התגלתה רק בשפת עיניהם. כמעט אף פעם לא הטלתי ספק בחוזק החוטים ששזרו אותנו זה בזה על פני כשני עשורים, ובמספר שעות השהייה המשותפת שדומה לה לא חלקתי עם איש” (79).

    בפסקה זו, שהיא, כאמור, אולי החשובה ביותר בכל מכלול סיפורי החתולים, בולטת הישירות, גם בכך שהיא אומרת בפשטות מהי חשיבות החתולים בחייה, אבל גם אומרת בפשטות שהעיר אינו סיפור, אינו דיבור, אלא אולי  מבט, ועוד יותר ממנו היא מגע – אדם וחיה קושרים עור בעור, מתחת לעור במתחת לעור, לב בלב, כש”מותר האדם מן הבהמה אין” – והמספרת שווה לחתולים השווים לה. אלה הרבה יותר מתיאורים פיזיים של החתולים, אלא הוויה נוכחת לצד המספרת.

     

    ה.

    העליונות של המספרת על פני החתולים קיימת בכל זאת, והיא מתבטאת ביכולתה לטפל בחתולים על-פני יכולותיהם של החתולים לטפל בה. נקודת מבט זו של עליונות מתבטאת בטיפול בחתולים, בהיענות שלה לצרכיהם. תמיד היא זוכה, בתיאורים רבים בפרקי הקובץ, לתודה מצדם. הם מודים לה.

    בראש ובראשונה, עליונות זו מתבטאת בחסד ובחמלה שהיא יכולה להפגין כלפיהם, ובוחרת תמיד להפגין כלפיהם. במידה רבה מאוד הקובץ הוא קובץ על חסד וחמלה. אני קורא ושואל את עצמי, האם אלה חסד וחמלה שהמספרת מבקשת גם על עצמה? האם חסד וחמלה אלה כלפי החתולים מופגנים כל כך חזק על-ידה, משום שהיא  לא זכתה מספיק מצד בני אדם להיות מתקבלת על ידם. אולי לא התקבלה על ידי בני אדם שסביבה, ועליהם היא מספרת כאן מעט מאוד, באותה התקבלות כמעט ללא תנאי, בה מתקבלים החתולים על ידה? ועוד שאלה, אני שואל את עצמי – האם החרדה שהמספרת מפגינה כלפי גורל חתוליה, החרדה שגורמים לה ה”מעלות” וה”מורדות” של חיי החתולים, משקפת בעצם את החרדה הקיומית שיש לה על עצמה? את חרדת הקיום שלה? את הדימוי העצמי שלה, שהיא לא זוכה מספיק בחמלה ובחסד מצד בני אנוש? אולי החתולים משקפים את חייה, ומספקים לה את מה שנדמה לה שלא קיבלה ממקומות אחרים?

    יכול להיות שהרחקתי לכת בפרשנות לקובץ זה הנוגע לליבי, אבל ברור לי שאלה לא רק סיפורי חתולים. אלה סיפורי חיים, סיפורי עולם. ומבחינה זו יש בהם איכות של שירה. כתבה אותם סופרת שהיא משוררת. השפה ברובה ישירה, אבל אתה קורא ומרגיש חוויה של שירה לירית – זווית הראייה, ממנה הכול מסופר מקנה לך, הקורא, תחושה כי אתה חווה רגש, חווה איכות רגשית שהיא מעבר לסך הכול משפטי החיווי שמרכיבים את הסיפור. את סיפורי החתולים כתבה משוררת שהיא ישנה ולבה ער.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית