"המנורה הטמונה" |  שטפן צוויג
מגרמנית: הראל קין, הוצאת תשע נשמות, 2021, 146 עמ'.

עקרון החזרה הכפייתית הוא אחד המונחים החשובים בהגותו של פרויד. לפי עקרון זה בני אדם חוזרים באופן לא מודע שוב ושוב על חוויות ופעולות שהסבו להם סבל בעבר. מטרתה הלא מודעת של החזרה הכפייתית היא שחזור חוויה כואבת מהילדות במטרה לתקן אותה או להביאה לפתרון מוצלח יותר. אחת ממטרות הטיפול הפסיכואנליטי היא להוביל את המטופל להיזכר בחוויות שמהוות את המקור לחזרה הכפייתית ולדבר עליהן בטיפול במקום להמשיך לפעול על פי גזרתן בחיי היום-יום. הספר "המנורה הטמונה" של הסופר היהודי-וינאי  שטפן צוויג שראה לאור לאחרונה, בהוצאת "תשע נשמות" ממחיש שעקרון החזרה הכפייתית יכול להתממש לא רק אצל אדם פרטי רדוף אובססיה, אלא גם אצל עם שלם נרדף שמחפש תיקון.

שטפן צוויג, הסופר היהודי-וינאי, יליד 1881 שהיה הסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה עד שנות השלושים של המאה העשרים אז נאסרו ספריו לפרסום, הושפע רבות מהתיאוריה הפסיכואנליטית של חברו, זיגמונד פרויד (יהודי-וינאי לא פחות מוכר ממנו) ואף ידוע כי צוויג נהג לשלוח לידידו עותקים של ספריו, וזה נהג לקרוא אותם ולהגיב עליהם.

נראה שעל אף שצוויג מיקם את עלילת הספר הרחק-הרחק במאה החמישית לספירה וכתב אותה כמעין אגדת עַם משוקעים בה מונחי יסוד מהפסיכואנליזה, כמו ביקש לומר: הזמנים חולפים ועוברים, אימפריות עולות וקורסות, אך את אישיותם של בני האדם ניתן להבין ולנתח באותם כלים, ובמילים אחרות: מאז ומעולם סבלו האנשים מפסיכופתולוגיות ושיוועו להפוגה מהסבל ולתיקון הנפש.

עלילת הספר מתרחשת ברומא כאשר האימפריה הרומית השוקעת נבזזת בידי הוונדלים. אחד מאוצרות הקיסרות שנשדדים היא מנורת שבעת הקנים הקדושה שעמדה במקדש שלמה. היהודים המתגוררים ברובע העני של רומא מחליטים שאחד-עשר זקנים ילוו את המנורה למוּדת הנדודים גם למסעה הבא. אל הזקנים מצטרף ילד שתפקידו לשמש עד לדורות הבאים.

במסע הרגלי אל הנמל, הילד בנימין, שנשלף ממיטתו החמה באישון הלילה מתוודע אל משמעותה האדירה של המנורה לעם, וגם על גורל הנדודים של היהודים בגלות. כשמגיע הרגע בו נגזר על בנימין לצפות מהצד כיצד נלקחת המנורה שלל בידי העבד הוא זורק בזעם ילדותי את עצמו על העבד כדי לחטוף אותה חזרה. העבד והילד נופלים והמנורה נוחתת ברוב כובדה על זרועו הימנית של הילד ומרסקת אותה.

כעבור שנים, אחד-עשר הזקנים שליוו את המנורה במסעה האחרון, נפטרים. בנימין הוא העד היחידי שנותר בחיים עם הזיכרון מהתקרית שהוטבע כמום בזרועו המשותקת. לשמו נדבק הכינוי "מר נפש" שהפך להיות תו ההיכר שלו. בנימין נעשה לסמל והקהילה היהודית מבקשת ממנו בכפייתיות לספר שוב ושוב את חוויותיו מליל בזיזת המנורה. מלבד שחזור הרגע הכואב, נשללת מבנימין שגילו נושק כבר לשמונים ושבע – הזכות למות כאחד האדם, כל עוד המנורה לא הוחזרה לידי העם, כל עוד לא הושג התיקון: "כתפיו כבר שחו תחת משא הזמן, ראייתו התעכרה ולעתים נפלה עליו עייפות במשך היום. אבל איש מיהודי רומא לא יכול להאמין שהמוות יוכל לו, כי קיומו סימל בעבורם יסוד של מאורע גדול. הם סברו שאין זה מתקבל על הדעת שהעיניים הגשמיות האלה, שראו את מנורת האלוהים, יוכלו לכבות בלי שיחזו בשיבתה של המנורה, והם החשיבו את נוכחותו לאות ולסמל לרצונו של אלוהים." (שם, עמ' 66)

הזדמנות לתיקון מפציעה לאחר שהמלחמה תמה ועולה לשלטון קיסר ביזנטיון. בנימין זקן-השנים יוצא שוב לרומא כשליח כדי לנסות להציל את המנורה הנודדת, ובלי לספויילר יותר מדי, אחתום בכך שלאחר המסע האחרון של בנימין, הוא מצליח לנוח על משכבו בשלום להשיג תחושת שחרור מתסביך הנרדפות חסרת הנחת של עמו, ואולי חשוב מכך, משיג תקווה לגאולה שתתרחש באחד הימים. כמיטב מסורת ספרות המסעות היהודית, גם גיבור הספר שבו עסקינן נקרא בנימין, ככל הנראה כהתכתבות עם הספר "מסעות בנימין השלישי" הסאטירה המפורסמת שעסקה בחיי היהודים בגולה מאת מנדלי מוכר הספרים.

***

גדולתו של סופר צפונה בטביעת האצבע המייחדת אותו אך גם באפשרות שלו לכתוב בסגנונות שונים; לחדש ולהתחדש בכתיבתו, לצמוח ולהתרחב. שטפן צוויג כתב ביוגרפיות, שירים, נובלות, רומנים, סיפורים ואגדות. "המנורה הטמונה" היא אגדה אחת מתוך ארבע שכתב, והספר הוא אחד הספרים היהודיים ביותר שלו. גם מפני הכתיבה הכמו-תנ"כית, וגם מפני שטווה את עלילה הספר כאגדת עם וגם בשל ההתמקדות הישירה שלו באמונה ובמסורת היהודית, עיסוק מפתיע לאדם שגדל במשפחה חילונית. עיסוקו של צוויג ביהדות מרתק משום שהוא עוסק בה מהפן הרעיוני-פילוסופי ומנסה לנסח במה היא נבדלת מיתר הדתות.

את מסקנתו הוא מביא מפי אחד מזקני העם שמסביר לבנימין בעודו ילד את מהות הרוח היהודית:  "[…] כי רק את הנראה ניתן לקלוט בקלות בחושינו, רק מה שגשמי ניתן להחזיק ולאחוז כפי שנוגעים באדמה ובעץ ובאבן או בנחושת. ומשום כך יצרו בני העמים האחרים את אלוהיהם מחומרים גשמיים, מעצים ומאבנים ומנחושת קלל. אבל אנחנו, יחידים ומיוחדים, דבקים בבלתי נראה ותרים אחר משמעות שהיא מעבר לחושינו. כל סבלותינו נובעים מהדחף שלנו שלא לנהות אחרי הגשמי, תחת זאת תרנו תמיד אחרי הבלתי נראה, וכאלה נישאר לעולמים. אבל מי שקושר עצמו לבלתי נראה הוא חזק ממי שדבק בגשמי, שכן השני בר-חלוף, ואילו הראשון מתקיים לעד. וגם הרוח חזקה יותר בטווח הארוך מן הכוח. משום כך ורק משום כך, בן, שרדנו לאורך הדורות, כי נהינו אחר העל-זמני, ורק כי שמרנו אמונים לבלתי נראה, שמר גם הוא עלינו." (שם, עמ' 38)

עם עליית הנאצים לשלטון הוצרו צעדיו של צוויג. הוא נאלץ לגלות ללונדון ובמשך שנים נדד בין ארה"ב, ארגנטינה ופרגוואי. לבסוף התיישב בברזיל, שם בחר לשים קץ לחייו. את הספר "המנורה הטמונה" כתב צוויג בשנת 1936, כשהוא כבר הרחק ממולדתו. ועל אף שעלילת הספר מגוללת את קורות התגלגלותה של מנורה גשמית, ללא ספק הזדהה צוויג עם תחושת העקירות מהשורש ועם גורל היהודים דאז, להיות נודדים נצחיים. חבל רק שאת התסריט לגורל חייו שלו לא חתם באותה אופטימיות שבה בחר לקנח את ספרו.

ולסיום, מילה בשבחו של התרגום. משימתו של המתרגם הראל קין, מי שתרגם כמה מכתביו של צוויג בהוצאת "תשע נשמות" (שאחד ממפעליה הוא הוצאה לאור של כל הנובלות הקצרות פרי עטו) לא היתה פשוטה. היה עליו לתרגם את הגרמנית של צוויג לעברית, לא בת זמננו, אלא לעברית עתיקה כמו-תנ"כית. קין מצליח לעשות זאת בלי צרימות, והתוצאה היא קריאה צלולה, מהנה ומאירה.