שושנה קרבסי
"נהר ושדים אין בו", ספרי עיתון 77, 2017

שישים העמודים הראשונים בספרה של שושנה קרבסי, "נהר ושדים אין בו", מוקדשים למה שאפשר לכנות "השד העדתי". בספר יוצאים לא מעט שדים מן הבקבוק וממלאים את עמודיו בקול פואטי שראוי להקשיב לו. בשירים אלה מתגלה קרבסי כמעין ארז ביטון נשית, דהיינו, משוררת המציגה בשפה ייחודית משלה את קורות עולי צפון־אפריקה ומרוקו.

ספר השירה של קרבסי הוא מעין טקס גירוש שדים עתיקים – שדי הבושה שהיו לה בילדותה ובנערותה בשל מוצאה המרוקאי. היא אמנם נולדה בארץ, אך תחושת הבושה הזו, שליוותה אותה בימי נערותה, גרמה לה לתסביך מסוים כלפי שורשיה וכלפי הוריה שנולדו במרקש, ובעיקר כלפי אביה, שהשירים שכתבה מהווים מעין בקשת סליחה מאוחרת ממנו.

שיריה של קרבסי כתובים בעברית משובצת ביטויים במרוקאית, לשון קודש וחול, והם עשויים להיות נגישים לקוראים הרוצים להכיר את מצוקות המשורר המהגר, שאותן היטיבו לתאר גם יוצרים אחרים מבני מרוקו בשירה ובפרוזה כמו: ארז ביטון, גבריאל בן שמחון, עוזיאל חזן, מואיז בן הראש ויוצרים ויוצרות נוספים מהדורות הצעירים יותר, דור שני, ובהם כמה ממשוררי ה"ערס פואטיקה".

הספר עוסק לא רק במורשת המרוקאית ובסוגיית העלייה והקליטה, אלא גם בסוגיות של זהות ותרבות, בחרטה ובחזרה לשורשים, במסורת לעומת הקדמה ובחיים בפריפריה – שם התגוררה קרבסי – ושאותם המירה לבסוף בחיים בירושלים.

הספר מחולק למספר שערי שירה, כולל שירים על ירושלים, שבאחד המעניינים שבהם מוזכרת הזמרת המצרייה אום כולתום ובשני המשוררת הידועה זלדה.

שער השירים הראשון, והחשוב, לטעמי, בספר, "שירה אחת אפיים", עוסק כולו במרוקו. בשיר "חריש" דנה קרבסי באי ההתאמה של בת העולים לתמונתו של האיכר החורש את האדמה שהיתה תלויה על קיר בית הספר, ולדימוי הרווח המשתמע ממנה של עובד האדמה הישראלי. "לא התאמתי לתמונה. / הייתי / גלות רפה / מרוקו הייתי… / חריש עמוק / היה צריך בי לעשות, / לתקן / שאכנס כבר לתלם" (עמ' 25).

קרבסי מיטיבה לתאר את המפגש הטראומטי של עולי מרוקו עם תרבות "כובע הטמבל" הישראלית ועם השפה הישראלית שעבורה דיבור גרוני – בחית ועין – נתפס כסימן לצ'חצ'חיות; אגב, הכינוי הזה אינו נכלל בספר אבל רוחו שורה על כמה מעמודיו.

קרבסי שהכירה אלוהים שמדבר רק בחית ועין, פגשה בבית הספר אלוהים אחר שמדבר בעברית בהגייה אשכנזית. "את / מרוקאית – לא חכמה, / שפה זרה לאמך / שפה זרה לאביך / חפה מחוליי החית והעין" (עמ' 8).

לימים, כשתחזור למרקש לביקור שורשים, היא תיהנה לשמוע שוב את השפה הגרונית שצרמה בתחילה לאוזניה בישראל. "במרקש שפת אמי מתגלגלת טבעית… ואין איש משתיק קולה, / גרונית כמו אנחה משחררת" (עמ' 19).

בילדותה, קרבסי רצתה לקבור את עצמה מרוב בושה בטקסי החינה ובחגיגות שבהן נשמעו צהלוליה של סבתה עזיזה. בתור בת מצווה חשקה בעגילי פלסטיק כמו כל בנות כיתתה, בשעה שסבתה הציעה לה עגילי זהב ששוויים גדול פי כמה. היא עבדה אז לעגל הזהב של הביג'יס, העדיפה את השירים שלהם על פני הפיוטים של אביה, ורק כעבור שנים חזרה לשורשים – התגעגעה לזמירות, לסלסולים ולסיפורים על מרוקו.

בכמה משיריה מביעה קרבסי חרטה על שהפנתה עורף לשורשיה ומתחשבנת עם עצמה. בשיר "אבא שלי מלך" היא מיטיבה לתאר את שני האבות שהיו לה – האחד של ימי שבת, והשני של ימי החול.

בימי שבת זכה אביה החזן לכבוד מלכים בבית הכנסת, ואילו ביתר ימי השבוע הוא נאלץ לספוג השפלות רבות במקום עבודתו במפעל, שבו המשגיח האשכנזי התעמר בו כמדומה במתכוון. "אחרי ההבדלה / יורדת על הראש של אבא עננה… / מבקש מהתמונה של הצדיק ר' חיים פינטו / שייתן לו כוחות / לעוד יום ולעוד שבוע של משמרות / במפעל של החוטים והאריגות / עם המנהל ברקוביץ, / שנותן לאבא הרבה עבודות קשות" (30).

לא רק אביה מצטייר בעיניה במרחק השנים כ"מלך", אלא גם אמה השבה ברבע לחצות מן המשמרת שלה במפעל, ובתה מרתיחה לה כוס תה, ש"היתה כמו תרופה חסרת תועלת לחולה חשוך מרפא". למחרת היום היא ציירה אותה במחברת בית הספר כ"מלכה עם כתר על הראש" (עמ' 31).

שיריה של קרבסי לא עונים להגדרה של שירת מחאה, גם כשפה ושם המחאה מבצבצת מהם, כמו, למשל, בשיר החריף ביותר בספר – "גזזת", שנכתב כמו כתב אישום נגד שופטת בישראל.

אף־על־פי־כן, בדרך כלל קרבסי מנסה לקרב את הקורא אל המורשת המרוקאית ולא להרחיקו או ליצור מדנים. בדרך זו היא מקווה שהקורא יכיל את שיריה וקולה, קול בחית ועין, שיישמע לא רק בחוצות עין כרם אלא גם באולמות השירה.

שושנה קרבסי