close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • משׂחקי הכּס בג’רוזלם בּיץ’ - Post Image
    • משׂחקי הכּס בג’רוזלם בּיץ’
    • בלפור חקק
    • התפרסם ב - 27.05.20

    “ברבורים בג’רוזלם ביץ’” | לילי פרי
    טוטם ספרים, 2019, 200 עמ’.

     

    במתן תורה, על פי המדרש, “אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, ציפור לא צייץ” ואפשר להוסיף “ברבורים לא געו”. והנה הפעם במתן תורה, מתן שירה, הברבורים משמיעים קולם.

     

    “הם בדיוק הגיעו לכֵּס המלכותי המפואר והושיטו כל אחד יד לכלה (שזאת אולי אני?) שקמה על רגליה, נשענה על כתפו של הכוריאוגרף וחוללה איתו את הוואלס עם קולות האביב של שטראוס עד אמצע הרחבה, שם עמד החתן, מואר ואוהב מאוד, כמו שהוא מופיע בחלומות המתוקים, כדי לכסות אותה באלף נשיקות” (42).

    פתיחה ממש רומנטית: במהלך החתונה ניגשים הכוריאוגרף ובת זוגו הרקדנית בריקוד וירטואוזי אל כס המלכות של הכלה. בהמשך העלילה, לא ברור אם באמת במשחק הכוחני המתנהל במהלך הרומן, הכלה נמצאת על כס המלכות, או מנוהלת מבחוץ כמריונטה של כוחות גדולים ממנה. הפתיחה הרומנטית היא סטריאוטיפית, ולא במקרה החתן והכלה אינם נושאים שמות והם אוהבים ומתוקים כל כך. אנו נקלעים מיד לעלילה תזזיתית, סוריאליסטית, מנסים להבין את ההתרחשויות שאין להן שם, כאילו שם המשחק הוא “אניגמה”. יש ציפייה מתמדת כל העת לפענח את הסוד השוצף לקראתנו: ים הברבורים פולט סודות, וכל העולם כולו שותק.

    גאות שחזרה לאחור

    הפתיחה והסיום של הרומן סוגרים מעגל: בפסקה הפותחת נאמר: “…הלילה החמקמק הזה, בשעה כחולה כהה זו של אחרי חצות של היום שלפנֵי, היה כמו גאוּת שחזרה לאחור, ובמהלך המצעד המכושף של שעותיו חסרות המנוח, המחר כולו כבר הקדים וקרה” (11). בפסקה הפותחת יש רמז מַטְרים למאורעות שיקרו בהמשך, ועל פי פתיחה אפוקליפטית זו, הגאוּת חזרה לאחור. יש ציפייה של חזרת הדברים לקדמותם.

    בפסקת הסיום של הרומן נאמר: “בשעה כחולה כהה זו של אחרי חצות של היום שלפני בואה של ראשית חדשה, הוא כמו גאות של שעות מכושפות, חסרות מנוח, שקורות ומתרחשות ופועלות תחת כנפי הבריאה כאילו אין פגם אחד, אין פשע אחד קטן ופשוט” (200). הסיום של הרומן מרמז לחזרה אל הראשית, לתיקון הפגמים. השורות המסיימות הן שורות של תיקון.

    “שום דבר לא יכול לעמוד בפני סיפור טוב,” אומר טיריון לניסטר בפרק הסיום של הסדרה “משחקי הכס”, כנקודת שיא של העלילה הפנטסטית. הסיפור שמסופר ברומן “ברבורים בג’רוזלם ביץ'” הוא קודם כול סיפור מרתק של חתונה, ומה שובה את לבנו יותר מסיפור טוב של חתונה. החתן והכלה עומדים בחתונה לא רק על עוגת הקרם, אלא מתחת לאפריון. החתן בבגדי חתן, והכלה חונכה מילדות שעליה להגיע לרגע הזה כשהיא בבגדי כלה ועל ראשה הינומה שקופה של כלה. אנו קוראים ברומן זה סיפור של חתונה, ואנו מצפים שהאהבה תיטיב עמם ונזכה לרומן רומנטי שמתנהל בשובה ונחת.

    הפתיחה מרמזת כבר מראשית הדברים על תנודות ותהפוכות. המוזיקה מסמנת חוסר שקט: “המוזיקה היפהפייה הסתחררה ללא הרף… כאילו המוזיקה עצמה, ואלס אחר ואלס, חגה ומתנודדת, נסחפת, מרחפת על שפת תהומות” (11). מול הפתיחה השקטה של הבריאה – “חושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים” (בראשית א’ 2), כאן המוזיקה מרחפת על שפת תהומות, ויש חשש של נפילה ממצוק אל תהומות.

    התחושה מתעצמת כשאנו נכנסים לעידן קדום של מאבקי ממלכות ושל משחקי הכס: האולמות העצומים של מלון ג’רוזלם ביץ’ מצטיירים כבר בפתיחה כאולמות מלוכה: “האורות בשנדלירים… כמו היהלומים… במערתו של אלדין, או אולי בחצרות המלוכה הגדולות משכבר, אלה שאבדו ואינן… הגעגוע הנסתר לתפארת חסרת העכבות של המלוכה ההיא, האכזרית, החוגגת, חסרת הבושה” (12). הפתיחה משדרת געגוע למשחקי הכס של הממלכות הקדומות. המאבק הוא בין כוחות מיתולוגיים, ולכן המחברת אינה מעניקה שמות לרוב הדמויות, כאילו אין מדובר בדמויות בשר ודם, אלא בייצוגים של כוחות קבועים במפגש של שתי משפחות הבאות בברית של חתונה. גם החשיפה של חלק מן השמות נעשית במשורה ובצורה הדרגתית. כך למשל, שמות המשפחה של החתן והכלה נמסרים דרך אגב, תוך כדי הדיווח על ההתרחשויות (68), וכך שם הכלה לורט או שמות נוספים. לא ברור גם מיהי הדמות הדוברת/המספרת. יש יותר מרמיזה אחת שזו הכלה לורט, אך היא מתעתעת בנו: “שזאת אני” (30), “שזאת אולי אני” (42), “שזאת אני” (44), “שזאת אני?” (53), “אבל אני לא היא” (75), “שזאת אני?” (125), “ואז הכלה (אם זאת אני) – 139, “אולי זו הייתי אני” (153), וכך בפסקאות אחרות. את חוסר הוודאות הזה מייצגים גם הברבורים, שהם חלק מסמליה של העלילה ומלווים את ההתרחשויות בצמתים שונים. לפעמים הם ברבורים חיים על אגם (52), ולפעמים הם ברבורים על מנופים, שבעיניהם מושתלות מצלמות ריגול (25), לפעמים הם “ברבורים עולים ויורדים”, הֶרמז למלאכים ה”עולים ויורדים” בחלומות של יעקב בבית אל (בראשית כ”ח 12) וכך הלאה.

    מפגש בין שתי פלנטות

    המיקום של ההתרחשויות: מלון ג’רוזלם ביץ’ בירושלים, המוגדר ברומן: “אולם השמחות הכי יפה בירושלים ובארץ כולה” (72). המלון נבחר על ידי אב החתן, איל הון (ואולי אוליגרך), שיעשה כל שביכולתו להדגיש את עושרו ואת כוחו, וקשה היה לי שלא להיזכר במערכון “עצמאותה” של הגשש, שם האב הנובורישי אומר שהוא יפגין בחתונת בנו את עושרו ו”יוציא לוונטורה את העיניים מהעיניים”…

    החתונה היא לא רק מפגש בין חתן לכלה, אלא בין שתי משפחות. בכל משפחה יש גברים ונשים, אך גם מנהגים ואתוסים משפחתיים, קודים מקודשים וזיכרונות שעוברים מדור לדור. בהשוואה ל”משחקי הכס” נֹאמר שזה המפגש בין שתי היבשות וֶסטֶרוֹז ואֶסוס, אי שם בעולם הבדיוני, מפגש בין “שיר של אש” ו”שיר של קרח”.

    אכן, המפגש בין שתי המשפחות הוא מפגש בין שתי פלנטות, בין שתי ממלכות ששומרות על זהותן. הרומן “ברבורים בג’רוזלם ביץ'” מתנהל על המגרש של פוליטיקת הזהויות הישראלית: שתי המשפחות מקוטבות במפת הקהילות של קיבוץ הגלויות הישראלי, והרומן מספר על דו-שיח שמתנהל בתנאים של חוסר שוויון בין המשפחות. משפחת החתן הם הרוב באולם, לנוכח ייצוג דל של משפחת הכלה: “ככל שהרוב של אורחי משפחת החתן דחק במיעוט של אורחי משפחת הכלה, כך נלחמו הללו על מקומם, חלקם אפילו החזיקו ידיים ליצור מעין חומה אנושית לעצמם ונעצו נכחם עיניים כחולות קפואות” (15), ממש תחושה של מאבק על שליטה, על כוח. משפחת החתן “רובם שחורי עיניים ושורשיהם מעבר להרים הגבוהים, הרחוקים מעבר לקצווי היבשות” (15).

    הכלה ומשפחתה מברלין, והיא התחנכה על ברכי המוזיקה הקלאסית, למדה להיות זמרת אופרה ולכתוב ליברית לאופרה (171). החתן ומשפחתו מן היהודים ההרריים (קווקז ושכנותיה), הם הרוב, הם הכוחניים בדו-שיח הזה. היהודים ההרריים מכונים ג’והורי ושפתם ג’והור (תערובת של טאטית, ארמית ועברית). הם חזקים יותר, ונדמה שהקרב הוכרע מראש. החתונה מתנהלת כמסגרת ממושמעת, ולא ניתן להגיע לאולם בלי להציג הזמנה (16). האולם מבוּשם בבשמים שונים, אך לא פעם חוזר ומופיע המוטיב של ריח דם, בצד ריחות הבושם. אפילו המפיקה של האירוע הגדול מגיעה מבושמת מאוד, אך הריח מתמזג גם בריח דם: “ריח הבושם שהשאירה אחריה היה מהול בוויסקי ואולי אפילו בריח הדם שנפלט במקרה על התחתונים” (172). מוטיב הדם עוד ישוב ברומן זה לא פעם.

    אם הכלה מביטה על השיח של הגברים במשפחת החתן והיא קולטת שיח של מאפיונרים: “אם הכלה היתה מכוונת, עוד יותר מכולם, דווקא לאותו שולחן עגול, בניסיון לא פוסק להבין מה שאפשר מתנועות השפתיים של הגברים הגנדרנים-משהו… הם לא הזיזו את השפתיים בקלות. היו להם תנועות מצומצמות, די מלוכלכות, די מתעגלות ונחשיות… תנועות קטנות, חשבה לעצמה, אבל כאלה שמעבירות נאומים שלמים כמעט בלי שייצא צליל מהפה שלהם” (18). חברתה של האם אומרת לה שכולם שם ממולחים, “המטומטמים נגמרים אצלם מהר לפני שהם מגיעים לשלושים… לא יודעים להיזהר כי הם מטומטמים ונשרפים” (22). “את תתרגלי למשפחה הזאת,” היא אומרת לה, ואחות הכלה אומרת, “הבריונים האלה” (23). זהו דו-שיח על חוד הסכין. האחות אומרת: “עכשיו יהיה לך אחד כזה במשפחה שלך, מה הבעיה?” (23). מוטיב הדם מופיע מספר פעמים בהקשר למשפחת החתן. כך למשל, לחתן יש יהלומים על אצבעותיו והכלה מבחינה בכך: “שלא כמנהגו, גם בשמאלו ענד הפעם יהלומים נבחרים. היא ידעה שהם יהלומי דמים” (88). גם כשמניחים כתר על ראשה של הכלה, ש”משובצים בו יהלומים אמיתיים”, אִמָה אומרת לה: “תחזירי להם את הכתר הזה, אולי עשו את הכסף שלו מדם לא חוקי” (121).

    משפחת החתן מאופיינת כטטרים של האי קרים: “מדובר, הזכירה לעצמה, בגזע יהודים חזק, דורות של יהודים הרריים שהשתלבו כל כך יפה בקרב הטטרים של חצי האי קרים עד שאי אפשר היה להבדיל ביניהם” (24), ממש דומים לגויים. משפחת החתן הגיעו לארץ לפני עשרים שנה בלבד ושמרו על עושרם: “צריכה להעריך כמה יפה הם הצליחו להגיע בחיים אחרי רק עשרים שנה במולדת החדשה” (53).

    בדומה ל”משחקי הכֵּס” גם ברומן “ברבורים בג’רוזלם ביץ'” מתרחש מאבק מתמיד מאחורי הקלעים בין הבנים של המשפחה שכולם מכונים בכורים, המאבק על ההנהגה מתקיים כל הזמן, לצוד את אהבתו של האב ולרשת את סמכויותיו בבוא העת. גם בסדרה “משחקי הכס” מתרחשות חתונות מלכותיות, כך חתונתם של ג’ופרי לאניסטר ומרג’רי טיירל.

    בתו של חרש הפעמונים

    מדובר בסיפור של חתונה, והדובר ב”משחקי הכס” אמר, “שום דבר לא יכול לעמוד בפני סיפור טוב.” מה הסיפור של החתונה הזאת? ואכן, יש סיפור.

    זו אינה חתונה רגילה של “נער פוגש נערה”. וגם לא של שידוך באמצעות שדכן. החיבור אל משפחת החתן נעשה בגלל עושרם, וזה נאמר על לשון הפלגה: “היו שהזכירו בדרך אגב, שהכלה המדהימה הזאת צריכה לשמוח שיש לה משפחה חדשה עם זהב כמו שלתנובה יש חלב, אפילו יותר” (52). יש כאן הרבה כסף, ויש סוד אפל מעבר לחתונה הזאת.

    משך שנים למדה הכלה בברלין, ולא ידעה שאביה מועל בכספי הבנק כדי לממן את לימודיה: “לבתו לא אמר מילה מכל זה, השאיר לה את החירות לחלום, להשיג – הגם שהיה צריך לשלוח ידו בסוד בקופת הבנק כדי לממן את לימודיה. בתו היפה מכולן היא ששברה את לבו בכישרונה המוזיקלי ובנדיבותה. היה לו ברור שברלין זו רק ההתחלה ושהלה סקַאלה של מילאנו היא ההמשך” (111). הכלה מאבדת את החופש שלה, ומוכרת את חירותה, כדי להציל את אביה.

    נזכרתי בסיפור עַם סיני שקראתי בילדותי, על חרש פעמונים שמייצר פעמון גדול עבור הקיסר היושב בפקין (בייג’ין), ובמועד חנוכת הפעמון, הקיסר סבור שצלילו של הפעמון עמום ואינו עוצמתי. הוא מבקש צליל מיוחד ומרשים, והוא מאיים להתיז את ראשו של חרש הפעמונים. יועץ הקיסר מגלה לאב שבתוך התמיסה של הזהב ביורה הרותחת צריך להשליך נערה תמה ובתולה, כדי להעצים את צליליו של הפעמון. בתו של צורף הפעמונים מחכה לשעת כושר שהיורה רותחת במכל היציקה של הפעמון, ומשליכה עצמה לתוך התמיסה הרותחת. ואכן, ביום חנוכת הפעמון בעיר פקין, צלילו של הפעמון עוצמתי ומרגש, כי צפונה בו נאקתה של הנערה. האב ניצל ממוות בזכות בתו שהשליכה עצמה ליורה הרותחת.

    אכן, כך הדברים ברומן משפחתי זה: החתונה באה להסיר כתם ממשפחת הכלה, והכלה מקריבה עצמה. את הכתם היא מוחה באמצעות החתונה: “…גם החוב הגדול של אביה שלא דובר בו, אבל עמד שם ביניהם, כמו אסון שלא קמים ממנו עד סוף הימים. כך הגדיר לה את המצב האב, מנהל סניף בנק מכובד, כשסיפר על הבושה שהיה צפוי לה לשארית ימיו… ואיך דווקא הלקוח שלי, האבא של החתן שלך – מכל הקרובים שלי היה היחידי-היחידי ששם לי כסף חי במעטפה על השולחן… הוא שהציל אותי מבושה גדולה ונתן לי הזדמנות להחזיר לו את הכסף או להתאבד, אבל לפחות בלי שום כתם על המשפחה” (79). אב החתן קונה את הכלה עבור בנו, בפירעון המעילה בכספי הבנק… הדימוי של קפיצה ליורה רותחת נרמז בניסוח של תיאור המעשה של הכלה: “אביה היה מבועת אז וזה ניכר בעיניו, שבלטו יותר מהרגיל. ובכל זאת, הבזיקה בה ההחלטה להיות נחושה. היתה לה שנייה עגולה להחליט אם לקפוץ לגיהינום הרותח או לַשמַים בטיסת תל אביב-ברלין – כיוון אחד – והיא לא ניצלה את שבריר השנייה הזה” (88). נרמזת כאן אפשרות שהכלה יכולה היתה להפקיר את אביה ומשפחתה ולברוח אל הארוּס שלה הקודם בברלין, המלחין ברנרד שולץ. היא מודעת לכך שהיא מייצגת בעיני הוריה את הדימוי של “הבת הטובה” (107), והיא מממשת את הציפיות. דמותו של אביה נשברת מול עיניה: היא רואה את המפגש בינו ובין אב החתן כמפגש שבין עכברון לאדון: “שניים ישבו שם, כוחות לא שווים. האחד עכברון צעיר למראה וכנראה החלש במשוואה, והאחר יודע את אשר לפניו, סמוק פנים, רב גאווה, אדון. ממקום מושבה יכלה להבחין בעיניים קטנות שהתרוצצו כמו בשיגעון, והכול בגלל מגף שחור כבד עם שלושה אבזמי זהב מעוכים ומפורזלים ורגל חזקה ואדנותית שהונחה בכוח על בטנו של העכבר” (86).

    חנות הירקות של אבא

    דמות מפתח בעלילה היא אב החתן, המושך בחוטים. הוא גבר שרמנטי. האב מתואר כגבר שקשה לנשים שלא להתאהב בו: “גבר שפחד גיהינומים להתאהב בו, אבל איך אפשר לא” (123). בקטע המיועד, הוא חוטף את הכלה בריקוד הוואלס ורוקד איתה בעצמו: “חטף את הכלה מקרוביה-אהוביה, ותכף החל לחולל איתה את הוואלס שהיה אהוב עליו יותר מכולם, אותו ואלס המקרב זוגות יותר מכל מילה או שבועה. האב השרמנטי יצא במחול, בפעם הראשונה בערב הזה, הוביל את הכלה המצודדת לאורכו של השטיח האדום בתנופה של אדונים בני מזל” (192). הבכור הפלפל (החתן) חושב אז: “אביו הבין בנשים ובסוגים של ירקות”, כי האם נותנת למאהבות של האב כינויים של סוגי ירקות: לכן האם ממנה את הבן המלשן שלה (המכונה “הבכור המסוכן”) שידווח לה על אהובותיו: “הוא גם היה כמובן המלשן הפרטי הקטן שלה, בעיקר בכל הנעשה בקשר לגזר של אבא – הרווקה הקבועה שלו מרמת גן, בקשר לחציל שלו מרעננה, שהייתה פעם כן פעם לא, הלימון, הפטל שלו ממוסקבה שרק הוא ידע עליה, אבל לא רק הן, היו עוד, מכאן ומשם ומעבר לים הגדול… הוא באמת ידע כל מה שצריך לדעת על חנות הירקות של אבא” (48). יש אפילו רמז לכלה, שגם היא מיועדת בעתיד להיות פילגשו של האב, אם ירצה בכך: “בסוף אַת תאהבי את האבא של החתן יותר ממה שאֶת החתן, אמרה הדודה לכלה שעיניה נצצו, אבל אַת לא תסבלי מזה, הוסיפה בקול שקט וענייני, ונראה כי שיחררה דברים מעומק הלב והסוד” (53). כך אומרת לה אחותו של האב, יועצת הסתרים שלו בפיתוייו השונים.

    גם להקת הרקדניות שמגיעות לחתונה, הן בעברן מאהבות של האב: “שלוש רקדניות פנטסטיות, אולגה, טניה, קטרינה, שכל אחת מהן היתה בזמנה, ואולי היא עד היום, חברה לסירוגין של אבי החתן” (36).

    האב הוא מסוג הגברים שאומרים עליהם שיש להם שמונה נשים לשבוע, אחת לכל יום… “אבי החתן הוא באמת אליל בנוסח הישן נושן ההוא, כמו דין מרטין בימיו הטובים” (23). אוסף האהובות של האב השרמנטי מכונה ברומן “חנות הירקות של אבא”.

    חשמלית ושמה אדומה

    הגיבורה האמיתית של הרומן הזה היא לא הכלה, אלא האישה האדומה, האישה באדום.

    הנוכחות שלה מחשמלת את כולם, והחתן לא מצליח להיגמל מאהבתו לה ומסערת התשוקה הרוחשת ביניהם כל הזמן. כשהיא נכנסת, זה תמיד רגע של חשמל: “מחיאות הכפיים הרעידו את הנברשות המשתלשלות מלמעלה, לפחות עד שנכנסה… האישה בשמלה האדומה, בשיער האדום, באבני הגארנט במקלעת שערה, ששולבו בפנינים” המראה שלה סקסי ומסעיר: “תוך שגם היא מותחת צוואר ברבורי מתוך המחשוף המרטיט” (38). וכן: “היה מוסכם על כולם שהאישה האדומה יכולה להיחשב המצודדת מכולן” (40), והופעתה הבוטחת בעצמה מקנה לה את הכינוי “החצופה האדומה” (40). היא האישה המאופיינת בצרפתית: la belle dame sans merci.

    האהבה בינה לבין החתן, כך מסתבר, היא אהבה פטאלית. מרגע שנפגשו, “מאותה משבצת על המדרכה התחילה אהבת אש, שלא נגמרה גם כשנפרדו וחזרו, נפרדו וחזרו, וגם כשנפרדו שוב וחזרו שוב, וכן הלאה” (39). בעיניה האהבה המטורפת עם החתן לא ניתנת למחיקה: “על שום לילות כיסופים רבים, צמרמורות, אנקות גבהים, לחישות, קריאות ומחוות של אהבה שלא נשמעו ולא נחזו קודם, ועכשיו יש לכבד את כל הלילות הללו, את ההַמתנות הארוכות לכל פגישה, את הדחיות והביטולים, את הבכי שעיווה את פניהם כשחששו שלא יוכלו להיפגש יותר, שלא יהיו יחד לעולם, עד שהמוות יפריד ביניהם”. היא באה קודם כול בשם האהבה, ואינה מוותרת על אהבתה לחתן ועל אהבתו אליה. כל הניסיונות להוציא אותה מאולם החתונה אינם צולחים: “האישה האדומה עמדה בדלת הראשית, בלי מילה או תנועה. לא נראה שהיא נרעשת משום דבר שנאמר לה, שוב ושוב” (68). ובאופן עקבי היא מבקשת מיסוד של מעמדה במשפחת החתן. “להיות מוזמנת, להיות מוזמנת, להיות מוזמנת אחר כבוד פנימה, להיכל הנגוהות, כאחת מבנות המשפחה” (68). וכן בהמשך: “להיכנס פנימה, להיכנס פנימה, להיכנס פנימה בכבוד של בת משפחה חשובה” (69). רצונה להגיע אל מרכז ההתכנסות של המשפחה, למקום הזוהר ביותר, היכל הנגוהות, כי מעמדה כאהובתו של החתן יקר בעיניה ויש למסד אותו. היא נפגשת עם החתן אומנם “בפגישות חטופות במילאנו, או באתונה, בדרך לברלין” וגם במלון “ג’רוזלם ביץ'”, עוד קודם לכוונת החתן לשאת שם את הכלה (68), והיא זוכה מדי פעם לאתנן, ל”סכום כסף יפה מבנק ישראלי או שוויצרי”, ולכן ראויה ו”רוצה שייכות גלויה ומכובדת, כמו זו שזכתה לה בעבר הלא רחוק” (69), והיא רומזת כל הזמן ל”סוד כמוס, שלעולם לא יוכל לקבור ולהעלים אותו”, סוד שהוא חלק מן הפואנטה בסוף הספר והתפנית בעלילה. היא רומזת: “היא חייבת להיות חלק בלתי נפרד מהחתונה הזאת, הרי היא משפחה. הדמים בעורקיה מחוברים למשפחה” (69). היא מעלה ומתריסה ש”יש לה יותר זכויות מאשר לכלה הנחמדת הזאת שמעופפת קבוע בין ברלין לתל אביב. שתמשיך לעופף” (70). היא מגיעה על כן להפקיד שלוש מעטפות ובהן היא מפקידה את סודה: “במטרה שיימסרו לאב החתן ולשני בניו הבכורים” (73). לאורך כל העלילה היא מהווה איום על מקומה של הכלה, והכלה המבחינה בה רואה בה צל שמאיים עליה: “הכלה הבחינה בדבר מה אבל הצל חמק במסדרון”, ובהמשך: “לרגע חששה שהיא רואה בשער הכניסה את האישה האדומה מנסה להיכנס בעורמה של נשים יפות ובענן בושם מתוק במיוחד. נדמה היה לה שתכף היא תצליח ותבוא ישר למקום שלה, ואז אין לה שום סיכוי מולה” (73).

    לאורך כל העלילה חוזר המוטיב שההתרחשויות הן בלילה, אך ההתרה תגיע לפנות בוקר. המאבק בין האדומה לבין הכלה יוכרע לפנות שחר: הכלה חשה כל הזמן כי “בבוקר בטח יגיע הפתרון” (73). ויש אף קטע שירי של ציפיית הכלה לשחר שיפציע: “אדוות אדוות של חשש הפליגו אל מרחבי החושך האחרון לפני שנסדק, אל השחר שאולי יפציע” (76). וכן: “זה כבר לא רחוק, אמרה לעצמה, במהרה יעלה השחר” (87). ואכן ההתרה מגיעה עם שחר.

    כלה עקודה בסבך

    דמותה של הכלה לאורך כל העלילה היא דמות בפלונטר, אישה בתוך סבך. הדימוי הזה אף מתעצם ממש לממדים תנ”כיים: היא נתפסת כמי שנשלחת לעקדה ואין איל בסבך. היא עצמה לכודה בסבך: האחות שלה מפרשת זאת בצורה גלויה: “את רואה את זה? שאלה אחות הכלה בקול רם את אִמה שניסתה להשתיקה, את לא מבינה ששלחתם את הבת שלכם לעקדה בלי האיל בסבך ובלי המלאך?” (101). הכלה חשה מאוימת, הוזָה שכל איבריה נושרים ממנה (דימוי של צרעת!) – עמ’ 74. בצד מפגשי אהבה עם החתן (הבכור הפלפל), היא חווה כל פעם שיחות טלפון שמגיעות לצג הטלפון שלו מן האדומה, ורואה אותו מתרחק (77), היא מאוימת כל הזמן על ידי נוכחות האישה באדום, והוא מסביר לה ש”האישה האדומה, שכל פעם נשכח ממנה שמה, היתה שם כמה שנים לפנֶיה, וכדרכה פשוט נשארה שם כמו רקע. אומנם היא יצאה מעט מהפוקוס לטובת אהבתם המבטיחה, אבל היא באמת נעלמה מחייו, אלא שזה לא חשוב” (82).

    זה לא מקרי שהדמויות ברובן אינן נושאות שם, כיוון שהעלילה של החתונה היא עלילה על כל חתן וכל כלה, והסבך המלווה את הזוג הוא סבך המלווה זוגות בכל מקום. הכלה אינה יכולה לשאת את נוכחות האדומה, וייתכן שהיא חשה את עוצמת הרגשות המלווה זיווג זה שמלווה את חייה כצל. התגובה שלה אינה מאחרת לבוא: “הלחץ הזה בחזה שגרמו לה הדברים שחזר ואמר לה” (82). ההליכה אל חלום הזוגיות הרומנטי הזה קשה עליה, והיא חולמת חלום חוזר ונשנה, שהרגליים שלה הולכות ומתפרקות ונשברות (83). החתן מנסה להרגיע אותה: “הוא נהג להניח יד סלחנית על כתפה, כמו שעושים בעסקים כשרוצים להרגיע את הלקוח, שלא לומר את הקורבן” (81). תחושה קשה לכלה לחוש בזוגיות של אהבה שהיא לקוח או קורבן.

    הקשר החזק בין החתן והכלה הוא הקשר המיני: “ואז, כשהטוויסט בין הסדינים התעצם יותר ויותר, היה ברור שלא עוזבים ידיים, שהמסע שלהם הוא משותף ולעולם ועד” (81). בפרק הארוטי בספר, חוֹוה הכלה את האקסטזה של הקשר המיני: “בכל זאת ידעה לסמן מתי רצתה לצרוח מאושר תחתיו ולהוסיף לשַׂמח אותו” (150), ובהמשך פרק זה יש תיאור של אהבתם הגופנית והאושר החושני שחוו החתן והכלה ברגעי התשוקה שלהם.

    הוא מרגיע אותה, שיש לה יתרון על האדומה, כי להבדיל ממנה היא ניחנה ב”חוכמת לב” (94), ובכך הוא מרמז על היצירתיות שבה, היותה אמנית, זמרת אופרה וכותבת ליברית לאופרה. המושג “חכם לב” לקוח מבחירתו של בצלאל להיות בונה המשכן, כיוון שהוא “חכם לב” (שמות ל”ו 2). בכך יש העֲצמה של דמות הכלה.

    הדילמה של הכלה מתבהרת תוך כדי העלילה: היא מיועדת אומנם לחתן (הבכור הפלפל), אך בפועל היא יודעת שהבכור האמיתי הוא הבכור המוצנע, הבכור המוסתר, עקב היותו מגמגם. אב החתן, שרוקם את התוכנית לקבל את הכלה למשפחתם תמורת כיסוי החוב של אביה על המעילה בכספי הבנק, מכיר לה את שני הבכורים. הכלה נכנסת להתקשרות קרובה עם הבכור המוצלח (הפלפל), אך מגלה אהבה גם לבן המוצנע: “הבכור המוצנע, שהיה היפה והגברי מכולם… גם הבן המוצלח מכולם, הפלפל, היה גבר יפה” (162). היא אינה חשה כמו אחרים את הקיצוניות בגמגומו: “בגלל הרגישות המוזיקלית יוצאת הדופן שלה, היא לא שמעה פגם או מום אלא גוונים דקים של רגש בגמגומיו… מצא חן בעיניה שהוא מגמגם אבל לא מרפה אלא אומר מה שיש לו להגיד עד הסוף, גם אם יטריף את סביבתו חצי שעה. היא האזינה בסבלנות ובנועם וזה לא הטריף אותה כלל” (147). למרות שהוריו מיקמו אותו ב”מרתף של החיים” (147), הצניעו אותו והרחיקו אותו מאירועי המשפחה, וגם מנעו ממנו להצטלם עם שאר ילדיהם, הוא סיים דוקטורט בפיזיקה בהצטיינות. יש כאן ביקורת חברתית קשה כלפי היחס לבעלי הצרכים המיוחדים, ואני חש זאת כמי שחי כל ילדותו עם אח הלוקה בתסמונת דאון. אני זוכר את האומץ של אמי לחנך אותנו להיות איתו בכל מקום, וזאת להבדיל ממשפחות שהסתירו בעלי מומים ופגמים. הבחנתי בזה עוד בילדותי, ודמותו של האח המוסתר היא בשׂורה חשובה ברומן זה.

    השפה השירית של ברבורים

    לאורך הרומן “ברבורים בג’רוזלם ביץ'” מפוזרים קטעי שירה ברצף פרוזאי. רצוני להביא כמה שירים כאלה ולחַלק את השורות כשיר. הנה שיר שמבטא את האדומה: “מבטים מבטים אילמים/ חצו את חלל הרקיע/ כפנסים באפלה/ משרטטים אלומות של אור אחר/ אדום כדם הדובדבן/ על פני החושך השותק” (40). הנה שיר על מאבק הכוח בין המשפחות: “מערבולות מערבולות יונקות/ של חורים שחורים רעבים/ חסרי אור חסרי חום חסרי צורה/ הצטיירו מעל/ סוחפות בולעות את נצנוצי הדעת/ הנאבקים להתפענח” (55). הכלה שוכבת במיטת נעוריה, חיה את פחדיה לפני החתונה: “היא כבר שומעת את הקולות של החלום/ שזה הצוֹפָרים של אוניות מלחמה/ או שמא אוניות שעשועים שנוסעות במים השקופים/ צופְרות כמו ציפורי טרף/ בעין הרעמים והברקים./ היא הבחינה שחרטומיהן מכוּונים להסתובב/ על צירן במין קלילות אגבית/ כאילו הן צי של צעצועים מפוארים/ ולא אוניות רציניות כבדות להיגוי/ עם מטען כבד של דלק וזיכרונות” (66). יש קטעי שירה כאלה גם בעמ’ 67, 70, 76, 119, 169, 172. הרומן מתנהל בעברית יהודית-ישראלית. בצד השפה הישראלית נשזרות שורות יהודיות מאוד, וגם פסוקים מן המקורות היהודיים: “חלום יעוף” (31), מתוך תפילת “ונתנה תוקף”. “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות” – פסוקי החתונה (138), “יומם השמש לא יככה” – 161 (תהילים קכ”א), “חבצלת השרון שושנה העמקים” – 166 (שיר השירים ב’ 1), “לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך” – 167 (בראשית ל’ 15), תפילת הכלה “רצה ה’ להצילני” – 175 (תהלים מ’ 14), והשוואת הזיווג לקריעת ים סוף (176), שמבוססת על מדרש; ברומן כתוב: “נחצה ההמון לפניהם כמו ים סוף”, ואין זה מקרי שמדובר בטקס חתונה. במסכת פסחים קי”א נאמר: “קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף”.

    רומן של תיקון

    הזיווג אכן קשה, ורומן החתונה “ברבורים בג’רוזלם ביץ'” מתאר סאגה של זיווג קשה. לקראת סוף הרומן מתחוללת תפנית. יש לזכור את הדברים שהבאתי בפתח מאמרי: בפסקה הפותחת של הרומן נאמר “גאוּת שחזרה לאחור”, ובפסקה המסיימת נאמר “גאוּת של שעות מכושפות” וגם “כאילו אין פגם אחד”. הפגם כנראה מגיע לתיקונו. הרומן הוא רומן של מאבקי כוח ומשׂחקי כֵּס, ובסופו מתבצע מהלך של תיקון.

     

    ** המאמר פורסם לראשונה בכתב העת “המסדרון”.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית