מיכל אפרת, "על שפתם תפרח הדומיה, אנתולוגיה מוארת של שירים על שתיקות",

הקיבוץ המאוחד 2017, 168 עמודים

אנו מכירים את הביטוי "סייג לחכמה שתיקה". ונשאלת השאלה, האם נוכל לומר באותה לשון: "סייג לשירה שתיקה?" שירה מטבעה מדובבת, מדברת, רוחשת. כיצד תוכל לשאת את המשא שלה בשתיקה?

בקובץ מחקר מיוחד קמה פרופ' מיכל אפרת לבחון, כיצד השירה, "שהיא הפסגה של אמנות הלשון עוסקת בשתיקות". הלב נפתח והעיניים נפקחות למראה השירים הפורצים מבין דפי הספר – והנה לנו שבילים להקסים את לבנו, למען נראה – כיצד יש לשירה כוחות אדירים לרומם את השתיקה כאמצעי הבעה פואטי. האתגר נשמע מסקרן, והספר אכן מרתק מאין כמוהו. אנו מתייחסים למילים, לשפה, כאמצעי תקשורת, והנה מתברר, שיש לשתיקה כוח מופלא כאמצעי הבעה, כהתנסות שלפני המילה, כדיבור שבלב, כלחן מסתורי. מיכל אפרת חושפת בשירים רבים אופני מבּע שונים שגנוזים בשתיקות.

לקובץ המחקר של אפרת נבחר שם הולם – "על שפתָם תפרח הדומייה", וניחוחות הפריחה משכּרים מאין כמותם.

בקובץ המחקר שלפנינו אוסף של שירים עבריים מקוריים המאורגנים בעשרים ושלושה שערים – ובכל שער מביאה מיכל אפרת היבט אחר של שתיקה. מופיעים כאן משוררים עבריים קאנוניים וידועים לצד משוררים פחות מוכרים.

את הקובץ פותח השיר של יעקב אורלנד:

"אני שותק אלייך.

אמנם כן, אני אומר לך הרבה מילים, כדי שתישמענה שתיקותיי,

ואת יודעת, כמה את יודעת לפסוח עליהן,

להקשיב לדומיות בלבד."

ייחודו של הספר' שאין זו אנתולוגיה בלבד, לכל מקבץ השירים, נלווה פענוח של סוד השתיקה בין השיטין. מיכל אפרת כ'צפנת פענח' בוחנת בזכוכית מגדלת משֶׁלה את השורות, את הרווחים בין המילים. היא מיטיבה לחשוף את "הנכָחַת השתיקה כִּדמות", ובלשונה: "מה שצפוי להיות מיוחס לדיבור, מיוחס כאן לשתיקה ולהיפך. הגם שלכאורה, הנמענת – האשה – היא האֲמונה על הפסיחה על המילים וההקשבה לדומיות, גם הדובר השירי – הגבר מתקשר בשתיקות"…

הקובץ פורש לפנינו בחוטֵי שתי וערב מגוון של שתיקות, רשת צבעונית של שברי דומיות ודממות- והפכפוך הזה מלטף אותנו. אנו ברכבת פועמת, משקשקת, חושפת קולות שונים של שתיקות שונות. לעתים זו רכבת הרים המטלטלת אותנו משתיקה המסמֶנת אובדן ושואה – ולעתים זו שתיקה שצופנת סודות תפילה, או קוצר לשון, או התנזרות מעונג הדיבור.

סקרנה אותי הדרך, שבָּה מיכל אפרת רואה את שירו הידוע של נתן זך, "רגע אחד שקט, בבקשה". המבקרת למודת הניסיון מציינת דרכי פירוש, שהוזכרו בעבר לשיר מכונֵן זה, והיא מנסה לנווט דרכה בין זמן המבּע לזמן הסיפור, לחפש את הפערים הטקסטואליים שמֵעבר לשתיקה, והיא אכן מוצאת כיוון של אור: "הדברים עצמם מכוונים ופונים פנימה". ובהמשך הארה מעמיקה נוספת: "השקט הכרחי בגדר רֶחם לקראת לידה". השיר חותר לקראת מפגש רוחני. מיכל אפרת מחפשת את ההתקרבות, את היכולת "להטמיע את האַחר ולאַפשר הזדַהות. אלה מוּשגים על ידי שקט כְּמִרווח ושקט כמיכל: פנִיוּת" (עמוד 38).

בסיומה של המסה שלו, "על גילוי וכיסוי בלשון" – כתב חיים נחמן ביאליק על הנגינה, הבכי והשחוק כ"לשונות בלי מילים". מיכל אפרת מנסה באמצעות תפיסה זו לגשת אל שירו של נתן אלתרמן "הם לבדם". השיר נפתח במילים מדהימות: "בניגון דומיות ושמים העיר עד עיניה מוצפת". בקובץ של אפרת – השיר מופיע בעמוד 39.

הכוח של השתיקה והניגון והבכי שובֶה את הלב, ואפרת קושרת זאת לדבריו של ביאליק: במסה שלו כתב המשורר הלאומי, שאותם מרכיבים פארא-לשוניים "מתחילים מִמָקום שהמילים כָּלות, ולא לסתוֹם באִים  -אלא לפתוח. מבעבּעים ועולים הם מן התהוֹם".

אכן יש דברים נסתרים שמעבר למילים, ואת זאת חושף שיר של נתן יונתן בשם "פגישה". בדרך קסומה וכובשת מסתיים השיר של יונתן במילים: "הן כל מה שהיה ישוב אל הדממה. אך יש/ דבר מה שבין אני לבין אתה/ שלא ייקחו הצער והזמן/ והוא אף פעם לא ייתם" (עמוד 40).

מיכל אפרת מפענחת את צופן השיר הקסום הזה, נפעמת ממנו, מהלכת במשעוליו, נלבטת בין המפגש והזיכרון – ומגיעה לאותה הבחנה דקה בין שתיקה לבין דממה.

לעתים יש כוח לשתיקה על מִרקם פניהָ לפלֵח לבבות, והנה צָדות את עיניי שורות משירו של אלתרמן, השיר הידוע שפותח במילים "עוד אבוא אל סִפּך בעיניים כּבות". אתה חולף על פני השיר המהפנט –  והנה מכות וצולפות השורות המסיימות את השיר היפה: "הדממה שבּלב, בּין דפיקה לדפיקה'/ הדממה הַזאת/ היא שלָֹך" (עמוד 82).

כשקוראים שירי דממה ושתיקה כה רבי עוצמה, מבינים, עד מה חשוב היה להוציא לאור אנתולוגיה בנושא השתיקה. פרופסור מיכל אפרת היטיבה לחוש, שהשתיקה תובעת זכות קיום, זכות הארה, שיאירו אותה, שיווכחו כמה יש בכוחה להאיר. השתיקה שנגלית ממקבץ השירים פורצת ממעבה האדמה, רוצה לספר לנו משהו,לצעוק בכל כוחה. ואכן יש מי שהסכימה ללכת ולגעת במעמקי הלבָּה מבפנים: מיכל חושפת פנים רבות, לשונות רבות, לשונות של אש.

לעתים יש קשר בין השתיקה והדממה למשעולים הקושרים בין מוות לחיים. חיים גורי פוסע באותה דרך חתחתים בשירו "שתיקה". מיכל אפרת מנתחת באזמל נוקב ורגיש את "טשטוש גבולות הנספים/ניצולים ואחרים" – והיא מנסה לגלות "שתיקת זהותם כאנשים" – עמוד 30. אפרת מצטטת קטע מספרו של חיים גורי "השירה והזמן" –  שם כתב: "שנים רבות מדי אף לא שאלתי את השאלות העתידות להסתיים בשתיקה או בבכי. אחר כך היה מאוחר מדי". לכאן יודעת מיכל אפרת להביא את סיום השיר של חיים גורי:

"והריקם ישוב אל הריקם

ודממה תוליד דממה.

לך הביתה.

טובים ממך קדמו לך להֶגה ולהִי".

כותבת מיכל אפרת: "זוהי קריאה לכל החיים, ובאלה לצברים בני דור תש"ח, למשוררים העבריים ולשירה כעדים שותקים ובכל אלה גם לחיים (גורי) עצמו".

יש בקובץ זה שירים נוספים, שבהם השתיקה מבטאת הֶעדר או אובדן או מפגש וזיכרון.

בשירו של איתמר יעוז קסט השתיקה כמוּסה באותו רָז הֶחבוי בסמל השואה, בַּמספר החקוק על הזרוע. דרך אותו סמל מצמרר מדובב איתמר יעוז קסט את הטראומה של השואה:

"וכעת חמש ספרות נטושות מסרבות במוחי

לשוב אל שתיקת לוח הכפל" (עמוד 33).

כאן לא נוכל לפסוח על שירו של חיים נחמן ביאליק "ים הדממה פולט סודות" – כדי להיחשף לאותו אור ענוג, לאור הגנוז שיש בשתיקה, כדרך להפציע, להזריח ייחוד, פלא, קסם, פנימיות. מיכל אפרת מוליכה אותנו בנתיבֵי אותו ים דממה: היא רואה בשיר "מפגש וחיבור עם האני הייחודי" – וקובעת בצדק:

"קסמו של השיר שדֶרך זהוּת, ניגוד והַשלמה בין דממה ודיבּור, חשֵׁכה והֶארה, חוּץ ופנים, מעלה ומטה, נרקם תהלִיך זה של התייחדות העצמי…" (עמוד 48).

מי שיעיין בכל שירי הקובץ, ימצא שירים, שמיכל אפרת בוחנת אותם מהיבּטים שונים – שתיקה של זרוּת וניכּור, שתיקה המבּיעה רגש, שתיקה כפעולת דיבור, שתיקה כהפסקה/רווח, שתיקה כתקשורת עם הנעדרים, ושירים בנושאים של 'טרום שפה' המוגדרים בפי המבקרת "בראשית הייתה השתיקה",

 משמע, שבקובץ מרתק זה השתיקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

יפה שמיכל אפרת בחרה גם משוררים שאינם בליגת משוררי הקו הראשון כמו חיים נחמן ביאליק, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, אברהם חלפי, נתן אלתרמן, חיים גורי, דן פגיס, דוד אבידן, רחל, נתן זך, זלדה, דוד פוגל, אבנר טריינין, יוכבד בת מרים, אמיר גלבוע, איתמר יעוז קסט, נתן יונתן, מאיר ויזלטיר, משה דור – ואחרים. בקובץ מביאה מיכל אפרת שירים של משוררים שזכו להכרה בשנים האחרונות: מאיה בז'ארנו, דורית וייסמן, מיכל סנונית, נעים עריידי, רפי וייכרט, סבינה מסג, רון אדלר –  ומשוררים שהכרנו מספרי שירים יפים שכתבו או משירים שפרסמו בכתבי עת.

אהבתי את שירה של דורית וייסמן-שילה "זמן חסד":

אין עוד דבר לאמר זולת

שתיקה, דמומה,מרוסקת להברות רכות.

אין עוד דבר לשתוק שלא אמרנו זוּלת

ברכה רכה,

מפורקת לתפילות קטנות.

אין עוד תמונה שלא

 צולמה, גבולה,

בתוך מסגרת מאופּרת,

ואני בכל זאת

מצַלמת,

שותקת

ומברכת" (עמוד 10).

מיכל אפרת בוחנת את הפער, שנוצר בין השתיקה הראשונה, השתיקה הדמומה – לבין השתיקה שבתום תהליך המבע – תוך כדי ניסיון לתור אחר אותה "תמונה שלא צולמה". יעקב ברזילי נחשף בקובץ נפלא זה בשיר עדין – "קשר שתיקה". וכך פותח השיר –  .

"תיבת השתיקות

שאבי העמיס על שכמי

לימים הנחתיהָ לרגלי בכורי" (עמוד 60).

מיכל אפרת מגלה לנו דרך להנחיל, דרך של "העברה בין דורית" באמצעות הדיבור והשתיקה – וחושפת בפנינו שלשלת דורות הרוטטת בין שתיקה למבע: זה המתח בין אותה שתיקה שקיבל מאביו, וההתמודדות שלו עם ההנחלה לדור הבא. המשורר מנסה לפרוץ את "קשר השתיקה" – והנה השכלנו ללמוד על אותה מורשה להנחיל, שאנו נושאים על כתפינו מדורי דורות.

הקשר בין הדורות אכן עובר כחוּט השני בכמה שירים, ומיכל אפרת מביאה גם שירים, שיש בהם שתיקה כדרך מחַבּרת בין ה'אני' ל'אתה'. דוגמה נפלאה לכך – שירה של מיכל סנונית –'המילה הקצרה ביותר' (עמוד 126).

בלב השיר מגיעה ההארה הגדולה:

"והמילה אני היא השקט שבין מרווחי האותיות של המילה אתה".

כך מחבר שי חג'ג' דרכו אל השיר ומוצא דרך השתיקות – שביל לאהובתו:

"מילים מילים של שתיקה,

שפה של שני חולמים" (עמוד 116).

ואסיים בגילוי נאות – בקובץ כלול גם שיר שלי, מתוך ספרי "הזמן הגנוז" – קובץ משנת 2003.

אסיים בציטוט השיר שלי, שמובא בקובץ של מיכל אפרת, בעמוד 37:

ובהשתתק העולם, שפת האדם

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם/ אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;/

לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד – / הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי. (ח"נ ביאליק)

שְׁתִיקַת עוֹלָם, וּבְעוֹלָם הָאֵין מִלִּים

רָאִיתִי אֲנָשִׁים מִזְּמַן אֶתְמוֹלִים

מְלַחֲשִׁים בְּעוֹדָם, מֵשִׁיב בְּעוֹדִי

שִׂיחַ לָנוּ וָשִׂיג כְּמוֹ צֹפֶן סוֹדִי

כְּאִלּוּ קָבַעְנוּ לָנוּ מִפְגָּשׁ, כְּאִלּוּ הַהֹוֶה

בִּקֵּשׁ לֶאֱהֹב אֶת הֶעָבָר, כְּאִלּוּ הָיִינוּ אַחִים

לְאוֹתוֹ עוֹלָם שֶׁנִּשְׁבַּר

וּבְהִשְׁתַּתֵּק שִׂפְתוֹתֵינוּ הָיָה רַחַשׁ קוֹנְכִיָּה

לַחַן טְעָמִים, רוּחַ חוֹלֶפֶת

עוֹלָם שָׁלֵם נִמְשָךְ לְאוֹתוֹ מַגְנֵט שֶל שִׁירָה

רָאִיתִי דְּרָכִים, רָאִיתִי אוֹתָם, רָאִיתִי נֶפֶשׁ

הוֹמִיָּה, מְנַסֶּה לְהָבִין אוֹתָהּ עֶדְנַת יְצִירָה

אֲנָשִׁים רְחוֹקִים, וְהִכַּרְנוּ כְּאִישׁ שֶׁחָלַם

שֶׁסָּפַג חֻמַּשׁ דּוֹרוֹת, תּוֹרַת זְמַנִּים

וּמָצָאנוּ אֶת הַסִּימָנִים לְאוֹתָהּ שְׂפַת מַעֲמַקִּים

שְׂפַת הַיָּם

קֶשֶׁר הַדָּם

הרצל חקק, מתוך: "הזמן הגנוז", 2003