"תמונות משפחה" | ביאטה ארנמן, מלנה ארנמן, גרטה תונברג וסוונטה תורנברג
משוודית: גיא קמפינסקי, בבל, 2021, 277 עמ'.

אמצעי לשוני שגור בפינו הוא המטונימיה: החלפת מושג במושג אחר הסמוך אליו. בספרות, פעמים רבות, משמשת המטונימיה כאמצעי אמנותי לתיאור של דמות באמצעות סביבתהּ, ואזי תיאורי הנוף והסביבה מובנים כתיאורים של הדמות, נפשה, מחשבתה, הלך רוחה (למשל ליל סופה וסער המקביל לסערת נפשו של הגיבור השקספירי, או עיירה יהודית צפופה המקבילה לעולמם הסגור של היהודים בסיפורת העברית של ראשית המאה ה-20). הסביבה משמשת כאן כמטונימיה, ונפש הגיבור או הגיבורה היא שנמצאת בלב העניין (וגם זו, אגב, מטאפורה שהופכת את העניין ליצור חי עם לב פועם).

את "תמונות משפחה", הממואר של משפחת ארנמן-תונברג, אין לטעות ולקרוא כך (כספר שבו משבר האקלים הוא מטונימי להתמודדויות הנפשיות של גרטה ושל אחותה ביאטה, ובעקבות כך גם למשברים של הוריהן), אלא להפך. הוא מבקש להיקרא מתוך הלם האנתרופוקן: ההבנה שהאדם הוא כוח הרסני שהצליח להעביר את כדור הארץ לתקופה גיאולוגית חדשה. מכאן יכולה לעלות הכרה פואטית-אקולוגית, לפיה שהטבע לא עוד נמצא שם בשבילנו (חומרית ורוחנית, כמשאב זמין או כמטונימיה ספרותית), שמערכת היחסים בינינו לבין הסביבה צריכה להשתנות מהיסוד (והיסוד הוא גם לשוני ותרבותי, והוא מצוי בין היתר במערך המטאפורות ומטבעות הלשון שלנו). כך, הנושאים המרכזיים ב"תמונות משפחה" הם אכן הסביבה והנפש, אבל כאן זוהי הנפש שמתגייסת למען הסביבה, ולא הסביבה שמנוצלת, שוב, על ידי האדם, גוף ונפש.

את הממואר כתבו ההורים (מלנה ארנמן, זמרת אופרה מפורסמת, וסְוֶנְטָה תונברג שחקן ומפיק) ביחד עם הילדות (גרטה לוחמת האקלים, ובֵּיאַטָה, זמרת בתחילת דרכה), והוא מסופר מנקודת מבטה של האם. הספר נקרא בנשימה עצורה: אלו הן 108 תמונות מחייה של המשפחה, חלקן מתעדות סצנות משמעותיות, חלקן הן הרהורים בעקבות אירועים שונים, חיצוניים ופנימיים, ואחרות הן תובנות הקשורות למשבר האקלים. הסקרנות (או המציצנות, מה לעשות, משפחה של ידוענים) משחקת פה ללא ספק תפקיד, אך הממואר, וקולה שם האם המנווט אותו, אינו מתחסד אלא מודע לפריבילגיות שהסלבריטאות נותנת, גם בנושאים אלו של שינוי תודעה ותיקון עולם.

תיקון העולם מתרחש פה בכמה רמות, הקשורות זו בזו. ראשית, הממואר כולל תמונות רבות המתארות את  הקשיים הנפשיים, הנוירולוגיים והממסדיים של גרטה: הפרעת האכילה שלה ("ארוחת צהריים: 5 ניוקי. זמן: 2:10 שעות", עמ' 26), הקשיים החברתיים בכיתה, אלו המערכתיים שהוערמו עליה בבית הספר, וגם שרשרת האבחונים שעברה (שבסופם אובחנה כבעלת אספרגר, אוטיזם בתפקוד גבוה והפרעה טורדנית-כפייתית). כך הספר מעלה מודעות לחשיבות האבחון, אותו תיוג שביכולתו לשנות את התנאים שלהם זוכים תלמידים ותלמידות במערכת החינוך. בתוך כך, הממואר מזכיר את החשיבות גם באבחון של בנות, נושא שהמודעות אליו התעוררה מאוחר מדי עבור בנות רבות שסבלו מהפרעות התנהגות ואובחנו לפי סטנדרטים אחידים, כלומר של בנים.

בו בזמן, וזו הרמה השנייה של תיקון העולם, הספר קושר בין הקשיים של גרטה לבין ראיית העולם המיוחדת שלה, שאפשרה לה לפעול למען האקלים; במילים אחרות, האבחון משמעותי עבור התאמת התנאים שלה, ולא נועד כדי לתקן או לשפר אותה.  במילותיה של האם: "גרטה מאובחנת, אבל זה לא שולל את האפשרות שהיא צודקת וכולנו, כל השאר, פשוט טועים […] היא השתייכה למתי המעט שיכולים לראות את פליטות הפחמן בעין בלתי מזוינת. את הבלתי נראה, את התהום האילמת, נטולת הצבע והריח, שהדור שלנו בחר להתעלם ממנה." (עמ' 42).

הרמה השלישית של התיקון היא תיקון העולם, מילולית, כלומר חתירה בלתי נלאית (ובכמה מקומות בספר מופיעות הערות המודעות לאופי המעמיס-במקצת של הדברים) לשינוי של סדר העדיפויות בעולם המערבי, לטובת ההתמודדות הדחופה עם משבר האקלים: "הבורות המשותפת שלנו בנוגע למשברי האקלים והקיימות נהפכה לאחד הנכסים הכלכליים הגדולים ביותר בעולם […] בורות היא המטבע החדש שלנו" (עמ' 159); "כלכלה או אקולוגיה? אנחנו צריכים לבחור" (עמ' 275); וגם הצעות שונות לפתרון של בעיות האקלים, פערים כלכליים ואי-השוויון בין המינים, שדורשות מאיתנו לשנות את סדר העדיפויות שלנו (עמ' 179). כל אלה ואנקדוטות רבות ונוספות הקשורות לשינויי ההרגלים של המשפחה (הפסקת הטיסות, למשל) וכמובן גם לשביתת הלימודים של גרטה, מופיעות בספר ונשזרות בין התמונות האחרות מהשנים שקדמו לעיסוקה של גרטה, ובעקבותיה גם של הוריה, בנושא האקלים.

בסופו של הממואר גרטה בת ה-15 שובתת, אוכלת, מדברת, מובילה. האם תיקון העולם הביא לתיקון הנפש? או שההכרה בשונות, האבחון, קבלת העזרה והתמיכה הם שאפשרו את תיקון הנפש והעולם? ואולי זה היה הדדי? כך או כך, הקריאה ב"תמונות משפחה" מעודדת שינוי של סדרי עדיפויות כשינוי חברתי, כזה שמתחיל מבפנים ומהתפשט החוצה לעולם, לא כתקבולת או מיטונימיה, אלא כהמשכיות, שלנו עם (ולא מול) הסביבה.