“ההצגה של מיסיס לורה” | חנה קב רוט
טוטם ספרים, 2020, 100 עמ'.

"לראות את המילים", זהו המשפט שנוצר במוחי בעת שקראתי את "ההצגה של מיסיס לורה", קובץ הסיפורים היפה והכה רגיש של חנה קב רוט שראה אור לאחרונה בהוצאת "טוטם ספרים" בעריכתה של לילי פרי.

שוב ושוב אמרתי לעצמי בהתפעלות: "דורון, אנא, לראות את המילים" וביקשתי מעצמי, הלכה למעשה, לראות את מילותיה של קב רוט, שמספרת אותן בצורה כה ברורה, כה נהירה, כך ש… ובכן, ניתן ממש לראותן.

סיפוריה, לדידי, הינם מן הסוג שהיא ייתה חייבת סוף סוף לומר, לספר לעולם, להראות שסיפורים אלו – אם אוטוביוגרפיים, אם דמיוניים – היו בה, התעבו בה ובערו בה במשך שנים ארוכות, עד שכמו הודיעו לה בדרכם, "זהו זה. עתה הגיעה העת להראותם לעולם."

ואני שמח בכל לבי שקב רוט אכן אזרה את האומץ הדרוש – ואכן, דרוש לכך אומץ רב – והחליטה שבשלה השעה ל"ספר לעולם" את סיפורה, הנתון בסיפוריהם של אחרים, של גיבוריה.

השפה הייחודית של קב רוט הזכירה לי במשהו את שפתה של יהודית קציר, כפי שזו באה לידי ביטוי בעיקר בספריה הראשונים. למשל בסיפור "אחד במאי שלי", כמו הצליחה בהינף יד הסופרת לקחת אותי למעין, אם תרצו, עולם אחר: למקום ולזמן אחרים, נוגים משהו, כאלה שכבר לא מנציחים אותם דיים, בעיקר לא בעת הזו, וכך היא כותבת בסיפור יפה זה (עמוד 39): "עד סוף המצעד לא פציתי את פי. כשהגענו לנקודת הסיום לא חיפשתי עוד את העלם יפה העיניים. ישבתי בצל, נחבאת, מחכה להסעה הביתה." ולאחר מכן היא מסכמת במילים: "מאותו יום ואילך לא השתתפתי יותר במצעדי האחד במאי מסיבות כבדות משקל."

הסיפור הזה, לדידי, הינו סימבולי – הן לנושאיה ולמושאיה של קב רוט, הן לסגנונה הייחודי. סגנון שהסיפורת הישראלית צמאה לו – ממש כך – כמהה לו וחסרה בו. סגנון של "הסיפור של פעם", זה המתאר את קורות המקום הזה בעבר, זה אשר בנה את יסודותיו – הן של המקום והן של הסיפור העברי.

קיים תום, במובן הצלול והיפה ביותר של ההגדרה, מעורר השראה במושאי סיפוריה של קב רוט. היא כותבת את האמת שלה ללא כחל וסרק והיא קונקרטית מאוד ובה בעת ציורית משהו ויוצרת בדרך זו את "מפת העולם" שלה וגורמת פעם אחר פעם לקורא לרצות ולהתקרב עוד ועוד אל תוך עולמה, ללכת בתוך המפה רבת השבילים שהיא משרטטת בספר.

כך לדוגמה בסיפור הרגיש "קורי עכביש" אשר בו היא כותבת בעמוד 168: "היא נזכרה איך התפעל ממטפורת קורי העכביש ובשאלה שלו, 'חשבת פעם לכתוב?' וקבעה בו ברגע – אתה לא הכנסת אותי לספרך, אבל אני אכניס אותך לסיפורי. אז התיישבה על יד המחשב והקלידה: "הייתי רוצה להפוך אותך לדמות ראשית בספר הבא שלי."

ישנו דבר-מה נוגע ללב באופן בלתי-אמצעי, מזכך משהו, במילים הנקיות, הברורות כל כך, של קב רוט. קיים בכתיבתה איפוק אסתטי הבנוי כמו באמצעות מאזניים והיא מזכירה לי בכתיבתה את הסופרות-הנשים הקאנוניות שלנו, אלו הנלמדות בבתי הספר התיכוניים.

לסיכום: חנה קב רוט, בדרכה הייחודית, שוברת את "תקרת הזכוכית" של הסיפורת הנשית הנוכחית. היא בעלת קול מובחן וייחודי מאין כמוהו בנוף הסופרות-נשים הנוכחי, ובדרכה, היא כמו "מנפצת את הגל" של הסופרות הבולטות של ימינו וכמו יוצרת "גל חדש", אחר לחלוטין, בסיפוריה. בה בעת, מוכיחה קב רוט ש"אפשר גם אחרת", ודווקא בשקט, בצנעה מעוררת השראה וברוגע הרגשות, להביע עולם ומלואו, לחדש – ללא הצורך בזעקת החידוש, לרגש – ללא כל צעקות ופומפוזיות מיותרת.

כי היא, ובכן, פשוט ישנה, פשוט קיימת, ובעצם הימצאותה היא הופכת את החלל – ובמקרה זה, את חלל הסיפורת העברית הנשית הנוכחית – לטוב יותר, עשיר יותר, מחכים יותר, וזאת דווקא בזכות מושאי סיפוריה, דווקא בזכות סגנון כתיבתה, דווקא בזכות העובדה כי היא גורמת לנו, הקוראים, ובכן… "לראות את המילים" שלה, היפות, הציוריות, המילים שמביעות את "העולם של פעם", זה עם  התום הנשגב, המכונן ומעורר המחשבה, זה שכבר הפך עם הזמן לכה נדיר – בעיקר בימים אלו, בתקופתנו זו, במקומותינו.