close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • לא פשוט להיות אדם רגיל בטנגו החיים - Post Image
    • לא פשוט להיות אדם רגיל בטנגו החיים
    • רן יגיל
    • התפרסם ב - 04.10.20

    “אנשים רגילים” | דב בהט
    טוטם ספרים, 2020, 151 עמ’.

     

    הכי קשה זה לכתוב על אנשים רגילים. לצאת להרפתקאות ולמסעות רומנטיים, מ”אודיסאוס” של הומרוס עד “אי המטמון” של רוברט לואיס סטיבנסון, זה הכי קל וזה תמיד מעניין. וגם… האמנות אוהבת את החריג ואת השונה, זה שהולך על הקצה, את טרוף הדעת ואת הייחודי. “המקרה המוזר של ד”ר ג’יקל ומיסטר הייד” של אותו סטיבנסון הנפלא, או “הרוזן ממונטה כריסטו” של אלכסנדר דיומא האב, שלקווי עלילתו תרם גם לא מעט סופר הצללים אוגוסט מָקֶה, שאין לבלבלו עם הצייר הגרמני האקספרסיוניסטי.

    אבל במאה התשע עשרה ובמאה העשרים צמחה תפישה אחרת שטענה כי דווקא מתוך המציאות האפורה והיומיומית תצמח האמת האמנותית. כוונתי לזרם הריאליזם שנציגיו הבולטים בצרפת הם הקלאסיקונים אונורה דה בלזק וגוסטב פלובֶּר וברוסיה לב טולסטוי כמובן, ובעיקר לִבְנוֹ של אותו זרם, הנטורליזם שבראשו אמיל זולא עם ה”רוּגוֹן מאקאר” שלו, רצף הרומנים הנטורליסטיים כמו “היצירה”, “ננה”, ו”ז’רמינל”.

    אך אם למקד עוד יותר את הדיון קרוב אלינו, כלומר במאה העשרים, הרי שכדאי להתמקד בִּבְנוֹ של הנטורליזם בתוך המודרנה והוא ה”רומן נהר” האישי-חברתי של ז’ול רומן “אנשי רצון טוב”. למשפחת הספרות הזאת שייך הרומן הקצר של דֹּב בַּהַט “אנשים רגילים”.

    לז’ול רומן יש מושג מפתח בכתיבת הספרות שלו שנקרא “אוּננימיזם”, שאותו הוא מנסה ליישם ברומן הארוך שלו, אולי היצירה הארוכה ביותר בתולדות המודרנה, 27 כרכים, כפול ואף יותר מ”בעקבות הזמן האבוד” של מרסל פרוסט. מהו “אוּננימיזם”? לשון יחיד החובר לחברה כולה. דוקטרינה ספרותית לפיה על המחבר לבטא את החיים פה אחד, את מצבי הנפש הקולקטיביים.

    זה בדיוק מה שעושה דב בהט, אבל לא ברומן נהר אלא ברומן קצר. במקום להקדיש, כמו ז’ול רומן, כל פעם פרק נכבד לדמות אחת, לזנוח אותה ולעבור לאחרת, ואחר כך את זו שנזנחה להחזיר למעגל החברתי, מן היחידוּת אל הרגילוּת וחוזר חלילה, עושה את זה בהט פשוט עם אותה דמות עצמה, ובעיקר במשפחה הגרעינית הישראלית המדוברת: ליאת האֵם, צחי האב ועמנואל התינוק שגדֵל, כשברקע דמות הסבתא אנה שהיא המייצגת את הטוב השומר.

    הבה נכיר אותן קצת, את הדמויות: צחי הוא קורא מוֹנֵי גז, עבודה די סיזיפית ומשעממת, ובחום היום הישראלי פותחת לו המלאכה הזו והעימותים השונים עם הלקוחות את “השריטה” שהביא איתו מהודו. כמו כל ישראלי טוב הוא פיתח שיטה אישית איך לעבוד קל יותר, הוא יוצא בבוקר כשעדיין לא כל כך חם, עובד, חוזר לישון בשעות הצהריים, ואחר כך חוזר לעבוד בערב כשהשמש יורדת. הצרה היא שכך עובר היום, זוהי שגרת החיים. ומה עם המאוויים והחלומות הגדולים שלנו שהם יְרֵשָׁה מילדוּת כפי שכתב המשורר אורי צבי גרינברג? כמה אפשר?

    ואכן צחי עובר איזושהי התמוטטות לקראת סוף הספר, או יותר נכון הופך אפאתי עד כדי כך שאין לו אפילו כוח לקום מן הספה כדי להשתין, שלא לדבר על לעבוד. ועם זאת, ממש לפני תהומות הייאוש הסופניים, הוא מוצא את ייעודו כביכול בדרך מקרה ומגשים את עצמו כפי יכולתו בצורה מקורית ביותר ולא אספר לכם כאן כיצד כדי לא לקלקל את חוויית הקריאה, רק ארמוז כי הדבר קשור לחיים כסוג של חלטורה חוזרת וזה מאוד מתאים לצחי כדמות.

    ליאת עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין, עבודה אפורה למדי, אגב שם גם הכירה את צחי שחיזר אחריה ללא לאות. גם היא אינה רוצה לוותר על דרך וייעוד ולכן נתפסת ביֶתר שאת לפמיניזם והופכת אקטיביסטית בעניין זה, הן במעשה והן במראה. אלא מאי, החיים יש להם זרימה משלהם ובהדרגה גם דרך החיים הזו כתפיסת עולם נוקשה הולכת ונזנחת והיא נותרת עם החיים האפרוריים המלֻווים בדאגה לבנה הפעוט, עמנואל, שהתפתחותו המוטורית מתאחרת. עמנואל עצמו חריג בהתפתחותו: לא מתהפך בזמן, לא זוחל בזמן, לא יושב בזמן ולא עומד בזמן, אך לבסוף מתייצב.

    שימו לב לְמה שקורה כאן. מתברר שלא פשוט להיות אדם רגיל בטנגו החיים. מדוע הצירוף השירי הקצת גרפומני הזה “טנגו החיים”? כי זה ממש ככה באוּננימיזם, וזה ממש כך גם ברומן הקצר של דב בהט. בטנגו יש לך תנועות חדות, ברורות וקבועות שצריך להקפיד עליהן כי אחרת אין לנו טנגו. תנועות אלה משולות לשגרת החיים הנלמדת, ומתוכן אתה חורג לעבר התנועה הדרמטית, הג’סטה הרומנטית שמורדת בחיים, אל עבר הניסיוני שבחיים, רק כדי לחזור אל אותם צעדים מדודים שהם שגרת החיים.

    בעוד שבריאליזם הקלאסי הסוף הוא בהכרח טראגי, “מאדאם בּוֹבארי” של פלובֶּר או “אנה קארנינה” של טולסטוי, כך גם בנטורליזם הפסימי של אמיל זולא, למשל הרומן “ננה”, מאפשר רומן הנהר החברתי בנוסח ז’ול רומן “אנשי רצון טוב” לגיבוריו לחרוג לעבר הקטסטרופה במידת-מה ולשוב אחר כך לשגרת החיים, כלומר, זהו העיקרון. כך גם אצל בהט: צחי כמעט משתגע, אבל לא; ליאת הופכת פמיניסטית רדיקלית ומשוחררת מבחינת המין, אבל לא; עמנואל מתפתח באופן חריג לתינוק, אבל בסופו של דבר מתייצב בקו הנורמה.

    גם בוויכוח הנצחי בין ליאת לצחי מי יוריד את הזבל, יש מן המֵמד האלגורי של מי יתפלש בו, בזבל. חדר הפחים נדמה בעיניהם כמקום מפחיד שאין ממנו חזרה. לכאורה אפשר לגרוס כי מדובר אולי בעצלות הנצחית של צחי, או בניסיון התמידי של ליאת לחנך אותו, אבל לא היא. זהו רמז לשאול התחתיות הבורגני, חדר הזבל מפחיד אותו ואותה כאחת.

    יתרה מזאת, בנטורליזם בכלל, החומר מדבֵּר, וגם כאן יש עיסוק רב בכסף, מי יוציא את הכסף? מה אפשר לקנות בכסף? וכן בענייני עיצוב פנים ונדל”ן בורגני. יוצרים נטורליסטים קלאסיים רואים בהתנהגותו הפיזית של האדם וההתניות החייתיוֹת אצלו תנאי בסיסי לקיום שלו, הרבה יותר מיוצרים ריאליסטים. לכן הם מתפלשים לא אחת בשאלות הקשורות למין ולאלימות על גבול הפורנוגרפי, דחפים של יצרים חייתיים ובלתי מעודנים. כזה הוא זולא וכזה הוא גם הסופר הנטורליסטי המעניין ביותר והקיצוני ביותר שהיה לנו – יהושע בר-יוסף.

    גם ברומן הקצר של בהט המין, הסקס, הוא סוג של דֶבֶק מחבר שאין בלתו. זה בעצם מה שקושר את ליאת לצחי. הרבה מן היחסים שלהם נבנים על המין. היא אוהבת מין והוא טוב בזה. צחי הוא בחור נאה שמקדיש לתרבות הגוף ואף היא עוסקת רבות במראה שלה ובמראה סביבתה.

    בתוך עולם אפרורי-כּאוטי שכזה שבו אנו מיואשים מן השגרה, חורגים ממנה, רק על מנת לחזור אליה, חייבת להיות בהוויה איזושהי דמות אישית רחימאית מגוננת, מעין שוטרת טובה שתעשה סדר בכל הכּאוס החומרי הבלתי מוסבר הזה. במקרה זה אצל בהט זאת הסבתא אנה. אנה אינה נואשת ומטפלת בפעוט עמנואל כל הזמן. היא מחלצת את עמנואל מן האדישות כלפיו במעון ומשקיעה בו רבות.

    בכל פעם שיש משבר בין ליאת לצחי הוא מבלה אצל אנה ואותה הוא אוהב. על אף שיש לה דומיננטה רבה בהחלטות הזוג, היא לא ממהרת לפסוק לצד זה או אחר. יכולנו לחשוב שתצדד בבִתה על פני שיגיונותיו ושיגעונותיו של החתן שלה, הסמים הקלים וכו’, הרי ליאת בת יחידה והיא מקבלת את כל הקפריזות שלה וכל הזמן הולכת אחריה וסודרת את החלטותיה. עם זאת, היא נוטה להתערב במתינות ביודעה כי גם בִּתה נוטה למצבי רוח הרפתקניים, הרי אלה נישואיה השניים וכבר איבדה בעבר בעל מוצלח בשל גחמותיה.

    לבסוף כדאי לציין את ההומור הציני המעודן של בהט לטובה, ובעיקר את הצעירוּת שבכתיבה. כשאתה קורא את הרומן הקצר הזה נדמה לך שכְּתָבוֹ אדם צעיר, אולי בן שלושים, לכל היותר בן ארבעים. על דש העטיפה מספר לנו בהט כי התחיל לכתוב דברי ספרות, פרוזה ושירה, בגיל 73 ומאז הוא כותב וכותב ללא לאות. ומכיוון שהוא פרופ’ לגיאולוגיה בעל שם עולמי, אני יודע מתוך הוִיקיפדיה שהוא כבן 85 כיום וזה הרומן האחרון שלו. זה ממש לא ניכר בכתיבה. נדמה לך שאדם צעיר ביותר כתב את הרומן הזה. איש צעיר רגיל השָׂח לנו על הוויות החיים הישראלית כאן ועכשיו בלשון ישירה וחדה כאילו הוא בן דור דמויותיו, וזה בהחלט יתרון כי בכל פרוזה יש מֵמד של התחזות בפּוזה, אלא שעל זאת להיות אמינה וטובה כמו במקרה זה.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית