close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • "כל שעה מסובכת בעולם" - Post Image
    • "כל שעה מסובכת בעולם"
    • מזל קאופמן
    • התפרסם ב - 18.01.21

    "לובשת בגד הפוך" | יערה בן־דוד
    הקיבוץ המאוחד, 2020, 216 עמ'.

     

    אפתח בטעימה ראשונה משיריה של יערה בן-דוד בספרה החדש "לובשת בגד הפוך", ותחילה בשורות המוטו בפתח הספר, שורות תמציתיות הנושאות הפכים של טעם פרידה והֻלֶּדֶת, עֶרגה וסוף פסוק:

    בְּשֶׁבַח הִתְבַּקְּעוּת הָרִמּוֹנִים
    בְּשֶׁבַח הָרֶגַע הַמְנַתֵּק סִירָה עֲגוּנָה
    בְּשֶׁבַח צְרִיבַת הַלָּשׁוֹן.

    שלוש אנפורות, שלושה שבחים על שלוש פיסות מציאות שבירות שכמו מהדהדות את המשפט שתבע רבי מנחם מנדל מקוצק – "אין שלם מלב שבור", נושאות געגוע וטעם פרידה.

    והנה טעימות נוספות: "כָּל שָׁעָה מְסֻבֶּכֶת בָּעוֹלָם" (עמ' 59), "לֹא יָדַעְתִּי שֶׁכְּאֵב הוּא הַיְּסוֹד הַחֲמִישִׁי שֶׁמִמֶּנּוּ מֻרְכָּב הָעוֹלָם" (עמ' 23). שורות  האוצרות חכמה קיומית המורה לנו שכל הפשוט מורכב הוא. דוגמאות אלו ורבות אחרות מעידות על פואטיקה דחוסה, מעמיקה, מורכבת, מהולה לעתים בהומור עצמי, באירוניה נוקבת, חריפה, צורבת לשון. אלה כולם כמו מקופלים בשם הספר לובשת בגד הפוך– פיגורה שאליה ארצה להתייחס בדברי. הדוברת מצהירה כאן מבלי לחמוק מחשיפה עצמית ותוך הימנעות מניסוח חליפי העושה שימוש בשם הפעולה "לבישת בגד הפוך". זו היא הלובשת בגד הפוך, על משקל שִׁירָהּ של דליה רביקוביץ הבגד ("אין עָלַי בגד בכלל, [צעקתי], הרי זאת אני הבוערת"!). זו היא, הדוברת, הנגלית לעין, החושפת את התפרים והתכים וההכלבות של שפתה שלה, שפת עצמה ובשרה. היא מראה את הבִּטנה ואת דרכה של המחט, את התפר הגס והתפר הפרום, את צריבת הלשון וקֶרַע הלשון, את פרודותיו, את היותו "קוּרים דקים."

    המשוררת יודעת שהדיבור "לְמִשְׁעִי", אותו צד "תקני" של הבגד, זה המאפשר "בְּחָסוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְמֻזֶּגֶת" לרקום "פְּרֻדּוֹת מילים" ל"אֹשֶׁר בִּדְיוֹן" (עמ' 28) – אינו אלא מילים מילים מילים, "כיסוי הסותם נקב קטן מאותו התוהו וחוצץ בפני אֲפֵלָתוֹ, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת…"[1] כלשונו של ביאליק, ויערה תאמר כמשוחחת עימו: "אַחֲרֵי שֶׁכִּסּוּ הַמִּלִּים/ אֶת שֶׁיֵשׁ לְכַסּוֹת/ וְגִלּוּ אֶת הַגָּלוּי לְבַדּוֹ/…/ אוּלַי עַכְשָׁו לְהַבִּיט פְּנִימָה עַיִן/בְּעַיִן לִרְאוֹת…" (עמ' 22). ואמנם, שירתה כמו מהלכת על סף תהום, "תְּהוֹם מָלְאָה קוֹל כְּחַיָּה/ וַאֲנִי הַחַיָּה מְלַקֶּקֶת וְנִרְגַּעַת/ כְּאִלּוּ בָּא טַרְפִּי בִּקְרָבַי" (עמ' 120). סַף שבו "שִׂמְחַת יֹפִי שֶׁל מִפְגָּשׁ הַחַיִּים וְהַמֵּתִים בֵּין כַּפּוֹת יָדַי" (עמ' 30); היופי כבר נושא את פציעתו, את מה שיְשַׁנֶּה את פניו, את הכלאתו-הַכְלָבָתוֹ בחוט המוות. כך גם בשורות הבאות: "הַיֹּפִי הוּא בַּפְּרִי שֶׁהִבְשִׁיל וְהֶחְמִיץ לְאִטּוֹ,/ וּכְבָר הוּא יָצוּק בְּתוֹךְ הַשָּׂפָה/ כְּמוֹ דָּבָר וְהִפּוּכוֹ" (עמ' 118), או היכן שהמלא נגרע: "יָרֵחַ עֲרִירִי חָסֵר וּמָלֵא סָמוּי מִן הָעַיִן" (עמ' 45), היכן שהשער ננעל, שהפתוח נסגר, כדברי הנזירה בעין כרם לזוג המטיילים: "לֹא בָּאתֶם בַּשָּׁעָה הַמַּתְאִימָה. הַכֹּל סָגוּר כָּעֵת".

    אלה מקומות שהם מסוכנים גם לקורא: "חֶלְקַת הלשון" מתהפכת (באירוניה). במקומות הללו מחליקה הדוברת, ועימה הקורא, אל שורות כמו "גַּם בַּמָּוֶת לָנוּ נַחֲלָה וְחֵלֶק מְשֻׁתָּף" (עמ' 26) [בניסוח המלא: "מְדַבֵּר אִתִּי בְּחֶלְקַת לָשׁוֹן, וְזֶה טִבְעִי/ שֶׁגַם בַּמָּוֶת לָנוּ נַחֲלָה וְחֵלֶק מְשֻׁתָּף"]. הדוברת, כאמור, עֵרָה ל"הַחְלָקָה" הזו – "הַכְּבִישׁ רֵיק וְהַשִּׁיר מַחְלִיק/ עָלָיו כְּמוֹ כְּלוּם", היא כותבת, והקורא מושלך מן "הנחלה", נדרש "לצאת מן הקווים" אל תוהו שרירותי המקיף אותו מכל עבריו כמו "לְמָשָׁל פֶּרַח וּמַה שֶׁמַקִּיף אוֹתוֹ בִּשְׁרִירוּתִיּוּת שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה".

    התהום אינה רק מקום מצולה; התהום היא גם זמַן "זָז/ וּמִתְהַפֵּךְ, נִפְתָּח וְנִטְרָק טְרִיק טְרָק" ('סוס טרויאני מבטן התודעה', עמ' 23), זמן קטוע, קמוט, כזה שראשיתו בלידה מוקדמת ('לובשת בגד הפוך', עמ' 47), זמן חלול, תהומי, מאוּין וכמו תלוי על בלימה בין הזמנים: "בְּשָׁעָה זוֹ בָּהּ עוֹבְרִים מֵחַיִּים אֶל חַיִּים/ וּמַשְׁלִיכִים מִכְמוֹרוֹת לִמְצוּלַת הָעֶרֶב הַכָּבֶה// אֲנִי בּוֹרֵאת לִי זְמַן אַחֵר/מִן הָעִגּוּלִים שְֶׁאֶבֶן נִרְקַעַת לְמַיִם// וּמִן הַמַּיִם הַסוֹגְרִים עָלַי בְּעִגּוּל" (עמ' 119), או אפילו הֶרֶף רֶגַע כמו בתמונה הבאה: "עַל הָאֲדָנִית בַּחַלּוֹן הֶרֶף מֻטְרָף שֶׁל יוֹנִים" (עמ' 43), שהרי "כָּל שָׁעָה מְסֻבֶּכֶת בָּעוֹלָם" (עמ' 59).

    הבגד ההפוך מצביע גם על הפניית עורף לנורמטיבי, להליכה בתלם; זהו הילוכו של מי שנחשב ל"משוגע", לְזָר, לאחֵר. הילוכו של המשורר שפניו מופנות אל שירתו, ושהיא מטבעה שרויה בסוד, הודפת את המאמץ ההֶרמנויטי ומסתירה את פניה אף ממנו עצמו, מַפְנָה עורף ולא באה גם לקראת הקורא: "הַמִּלָּה כְּבָר אֵינָהּ אוֹתָהּ מִלָּה/ וְהִיא זָרָה/ חַפָּה מִכַּוָנוֹת/…/ יְפֵהפִיָּה הִיא מְחוֹלֶלֶת, שׁוֹכַחַת אֶת עַצְמָהּ/ וּמִשְׁתַּנָּה". וראו למשל גם את השיר עם המוטו המתייחס לְוַאן גוך או השירים המוקדשים לדליה רביקוביץ, המעוררים אסוציאציה משִׁירָהּ "הבגד" המקפל בחובו את הדרמה של מֵדֵאָה.

    במסתו הנפלאה על הבית בתוך "הפואטיקה של החלל" אומר בשלאר: "הבית הוא אחד מכוחות האינטגרציה הגדולים ביותר עבור מחשבותיו, זיכרונותיו וחלומותיו של האדם; הבית הוא גוף ונשמה. הוא העולם הראשון של האדם"[2]. ואכן, המשוררת היודעת את כוחו של הבית, מנפישה אותו וקושרת את פירוקו בפיגורת הבגד ההפוך -בפשיטת הבגד, בהסרה, בקילוף של שכבות, של חפצים, של בתים, בריקון הבית, בפרידה. בשעה זו הלשון היא לשון קינה וצער. הבית "פָּרוּץ לָרוּחוֹת", "מְחֻסַּר הַכָּרָה", והעולם נעשה זר ומנוכר:

    "אֵינִי מְעִיזָה לְהִתְקָרֵב לְבַיִת שֶׁהִתְקַלֵּף מֵאֲנָשָׁיו/ וְלֹא בִּגְלַל הַקּוֹרוֹזְיָה./ שָׁנָה אוֹ יוֹתֵר הוּא עוֹמֵד כָּךְ/ נָקִי מִנְּכָסָיו, מִנְּשִׁימוֹת, מִלְּחָשִׁים, מֵרָאשֵׁי בְּשָׂמִים […]" (עמ' 133); ובשירים על האֵם כותבת המשוררת: "לֹא. בְּמוֹתָהּ לֹא הִתְעַטַּפְתִּי בְּשִׁיר./ הוּא חִכָּה שָׁם כְּמַלְבּוּשׁ מְיֻתָּם." (עמ' 179); "לְהִתְעוֹרֵר כְּמוֹ אָלִיס בְּמָקוֹם אַחֵר. בֵּית אִמִּי נוֹשֵׁר מֵעָלֶיהָ / כְּמוֹ כְּסוּת מִגּוּף בּוֹגְדָנִי/ […]/מַה שֶּׁנִּתְלַש מֵהַקִירוֹת בָּשָׂר מֵעֶצֶם…/ עֶרְוַת קִיר.." (עמ' 184).

    פיגורת הבגד ההפוך היא עמידה על "גבול פתוח" וחציית גבולות. שירתה של יערה בן-דוד היא שירה של בבואות כפולות והשתקפויות, של ריבוי פנים, של משחקי אור-צל והיפוכי מבט, מלמטה למעלה ולהפך, מן הצדדים ולאחור במראָה. כבמשחקי אליס בארץ הפלאות, הדוברת מקרבת, מקטינה, מגדילה, מחברת ומחסירה, עומדת על בלימה, כמנסה לתפוס עוד, להבין יותר, לתקן, להתנגד, להפוך את תנועת הזמן ולהשיבו לאחור. בשירים אלה, בדומה לקולאז'ים המופיעים על עטיפות ספריה,[3] משתקף עולם שהוא לבירינת סבוך ומתעתע, ובה בעת כזה הפותח אפשרויות ומבואות הטמונות בעבר ובעתיד לבוא. פסיחות, הזחות, לשון נופל על לשון, כפל לשון ואליטרציות – אלה ועוד יוצרים אירוניה המנכיחה מציאות אבסורדית, מהופכת הגיון המקפלת בחובה גם אפשרות להיחלצות מסדר אחר, שלישי:

    כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה בַּשָּׁמַיִם, הֵם מִתְקָרְבִים
    וּמִתְרַחֲקִים כְּמוֹ חֶשְׁבּוֹן פָּתוּחַ בְּחִבּוּר וְחִסּוּר
    וְתִקּוּן
    כְּמוֹ אִישׁוֹן הָאַיִן, גּוּף מִגּוּף.  (עמ' 190)

    אִמִּי וַאֲהוּבִי בַּמַּרְאוֹת הַכְּפוּלוֹת, גְּדֵלִים וּמִתְקַטְּנִים
    אוֹסְפִים וְנֶאֱסָפִים

    כך לעיתים קורה ומתחולל נס וההכפלות וההיפוכים הללו הם עדות לרגעים מופלאים של מתת-חסד:

    "אִישׁ הַמַּנְדוֹלִינָה שֶׁל שִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר בִּיהוּדָה הַמַּכַּבִּי/… כִּבָּה חִיּוּכוֹ, אַךְ שֶׁמֶשׁ בָּאָה בְּכוֹבָעוֹ הֶהָפוּךְ וְיַד רוּחַ נַעֲלָמָה הֵעִיפָה לְתוֹכוֹ/צְלִיל נְקִישַׁת מַטְבֵּעַ בְּ"הַלְלוּיָה".// אָז רָאִיתִי אֵיךְ צָלְלוּ הַשָּׁמַיִם לַמִּדְרָכָה/ לְהַמְלִיכוֹ עַל הַצִּפֳּרִים הַמְנַקְּרוֹת" -הנה כך מקבץ נדבות מנוחם לרגע במתת שמש והוא כפרנציסקוס הקדוש שהלך לדבר באוזני אחיותיו הציפורים, והן הקיפו אותו ללא כל חשש.

    במסה המצוינת שכתבה בן-דוד על שירתה וכמי שיודעת את נפשה, היא אומרת: "רגע מכונן הוא העצירה על סִפָּם של בולעני זמן הנפערים לפתע בדרכי ומכריחים אותי לדלג מעליהם כְּמֵעַל מְשׂוּכוֹת… אָנוֹמַלְיוֹת למיניהן מגרות לכתיבה, השואבת השראה ממצבי גבול של איזון שהופר ועמידה על בלימה", או כפי שהיא כותבת בשיר 'איזון שביר': "אֲנִי לוּלְיָן עַל חֶבֶל, שׁוֹמֶרֶת עַל הָאִזּוּן הַשָּׁבִיר/ עוֹטָה מִלִּים בְּעוֹר נָמֵר" (עמ' 125).

    [1]ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון"; נדלה מתוך https://benyehuda.org/read/6049).

    [2]גסטון, בשלאר, (2020), הפואטיקה של החלל, תל-אביב: הוצ' בבל, עמ' 43.

    [3] וראו הכריכות ושירים נוספים באתר המשוררת: https://www.yaarabendavid.com/

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית