או
התצפית הגבוהה שבשירת הרצל חקק אל הזהות היהודית

הרצל חקק ובלפור חקק – יוצרים של השתייכות

לאחרונה, יצאו לאור שני ספרי שירה חדשים של האחים חקק – "סולם הכלים השבורים" (שירים, 2022-2016, בית עלים, 2023, 320 עמ') מאת בלפור חקק, ו"השיר שלא שרו מעולם" (שירים, 2022-2016, בית עלים, 2023, 318 עמ') מאת הרצל חקק. המאמר כאן הוא בעיקר על שירת הרצל חקק בספרו החדש, וגם כמה הרהורים על שירתו של בלפור בספרו החדש.

השתייכות, זו מילת המפתח בשירתו של הרצל חקק. זו השתייכות מודעת, השתייכות שכלית קודם כל, למערכת חברתית שהיא משפחתית, לאומית והיסטורית. ובהכללה לגבי שניהם – השתייכותם היא השתייכות זה לזה, של אחים תאומים, דומים זה לזה גם פיזית וגם רוחנית-חברתית, בהיותם שניהם משוררים;  וזו גם השתייכות חברתית-רוחנית ללאום, להיסטוריה שלו, ולתפישת ערכיו, כפי שהם נתפשים על-ידם כערכים רוחניים מיתיים.

אתה לוקח את ספריהם האחרונים עד כה (תשפ"ג – 2023), ורואה את הדמיון הפיזי בין שני הספרים, בעיצובם. אתה רואה את הדמיון המבני בין שני הספרים, בחלוקת כל אחד ואחד מהם למדורים. אתה רואה את הדמיון ביניהם כמשוררים, בשכלתנות המסודרת הבולטת מאוד כבר בהסתכלות ראשונית בשני ספרי השירה. בכל אחד מהם, מה שנראה למשורר צריך להיות מודגש בשירתו, מובא לקורא, כשהוא מודגש בבירור, אפילו בקטעים של הסבר השירה.

שירת הרצל "גבוהה" משירת בלפור

ועם זאת, יש גם הבדל ביניהם. הבדל זה ניכר במידת ההסבר בתוך השיר ל"מהו שיר", שקיים יותר אצל הרצל מאשר אצל בלפור. משמע, שירתו של הרצל יותר ארס-פואטית, יותר שירה העוסקת גם במהו השיר עצמו. הבדל זה בין שירות שני האחים, ניכר גם במיקום נקודת-התצפית של המשורר בשיר, שאצל הרצל היא יותר מעל, "מלמעלה", על נוף שירי רחב. בשירתו, הרצל "גבוה", במירכאות ובלי מירכאות, בראיית-העולם שלו משירת בלפור. הוא כותב יותר היסטורית, יותר מטאפיזית, יותר מוכלל, ופחות אישי ומקומי מאשר בלפור. הרצל כותב על עקרונות היסטוריים, וגם על עקרונות מטאפיזיים, ופחות על חוויות אישיות. הוא כותב יותר "כלל" ופחות "אני".

יש להדגיש כי גם בלפור מעוניין מאוד בגבוה, במיסטי ואפילו במיתי. הדבר בולט מאוד בשם ספרו, "סולם הכלים השבורים", המצביע מייד אל המיתוס של שבר בריאת העולם בקבלה הלוריאנית (וגם אל כותר יצירתו הנפלאה של דוד שחר, "היכל הכלים השבורים").  ההקשר בולט גם בשיר שבחר בלפור לפרסם על הגב האחורי של כריכת ספר שיריו החדש. שיר זה על גב הכריכה נושא את שם הקובץ, "סולם הכלים השבורים". הנה השורות הראשונות שלו: "בִּזְמַן שֶׁאֱלֹהִים בָּרָא עוֹלָם /  בִּזְמַן קָרִיב / בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיב, / הָיוּ מִסָּבִיב לִי נִיצוֹצוֹת וַהֲבָרוֹת / הָיוּ אוֹתִיּוֹת נִשְׁבָּרוֹת // הִתְחַלְתִּי עוֹלֶה וְיוֹרֵד / אֶל הָאוֹר וְהַמַּרְאוֹת…" (גב העטיפה). אבל מה שמאפיין יותר את שירת בלפור הוא, כאמור, היותה קונקרטית יותר, יומיומית יותר משירת הרצל. הנה למשל כמה שורות משירו לזכר המשוררת מירי בן שמחון, הרומז על דרך מותה: "בְּיוֹם מוֹתָהּ הִשְׁאִירָה לִי הוֹדָעָה בַּמְּשִׁיבוֹן: / אַתָּה חַיָּב לַעֲזֹר לִי, אַתָּה חַיָּב. בְּבַקָּשָׁה. / שָׁמַעְתִּי אֶת הַהוֹדָעָה כַּעֲבֹר יוֹמַיִם / כִּי הָיִיתִי בְּחֻפְשָׁה. // כֵּן, הִיא הָיְתָה לְלֹא קוֹאוֹרְדִינַצְיָה / וְלֹא הָיָה שָׁם אִישׁ. / הִיא הָיְתָה לְלֹא קוֹאוֹרְדִינַצְיָה מֻטֶּלֶת בַּכְּבִישׁ." (עמ' 212). אכן, כמשורר, בלפור מתיר לעצמו חופש דיבור ישיר, יומיומי, שהרצל מתיר לעצמו פחות.

עטיפת ספרו של בלפור חקק "סולם הכלים השבורים" (בית עלים, 2023)

בסך הכול שירת שניהם היא שירה מודעת לעצמה, גם באמירות הישירות יותר של בלפור, וגם באמירות המוכללות יותר, הפיגורטיביות יותר, של הרצל. זו שירה של אמירות ברורות למשורר השר אותן, ומוצגות לקורא כאמירות שצריכות להיות ברורות גם לו. ושוב, בשירת הרצל, המודעות העצמית, המסודרת גם כדי להיות מסודרת לקורא אותה, ברורה יותר מאשר בשירת בלפור. שירתו המטאפיזית יותר של הרצל, היא ביסודה שירה של שכלתנות מסודרת, גם כשהיא עוסקת במטאפיזי בבירור.

עומס גבוה

דוגמא מאוד ברורה לשירתו זו של הרצל חקק, לייחודה, לטוב ולמוטב, נמצאת בבירור בכל החלק הרביעי, בספרו "השיר שלא שרו מעולם", שהוא החלק האחרון. עד כמה הוא מרכזי חלק מסיים זה, מדגיש הרצל בכך שהוא נותן לספר כולו את שם החלק הרביעי – "השיר שלא שרו מעולם". החלק הרביעי משתרע על פני העמודים 314-159, שהם כמחצית כלל הספר.

החלק הרביעי יכול היה להיות, גם בהיקפו, וגם במידת האחידות שבו, ספר בפני עצמו. אופיו המיוחד של חלק זה, שהוא, כאמור, יחידה בפני עצמה, בא לידי ביטוי בכמה צורות ברורות: ראשית, חלק זה תחום מכל מה שלפניו בכך שיש לו, בנוסף לעמוד השער המיוחד לו, עמוד שיר מבוא, שמאופיין גם בגרפיקה השונה של שיר זה, גם בקישוט הרקע של עמוד זה המייחד אותו משאר עמודי החלק הרביעי. כמו כן, ייחוד כל השירים בחלק הרביעי הוא באורך הזהה של כל השורות של כל תשעים ושישה השירים של חלק זה. הדבר בולט מייד לעין הקורא אפילו ברפרוף ראשוני. מיוחד מאוד הוא הנספח לחלק זה, המובא מייד אחרי תשעים ושישה השירים בו, והוא משתרע מעמוד 259 ועד עמוד 314. בנספח זה, מגלה הרצל במפורש את ההרמזים שכתב במודע בגופו של כל אחד מתשעים ושישה השירים במחזור. משמע, שירי מחזור זה כולם קשורים במקורות תרבותיים. אם הקורא לא מזהה ולא מבין חלק מהמקורות בקריאת השירים, הרי כשהוא מגיע אל הנספח שאחריהם, הם מוסברים לו באופן מפורט על ידי המשורר.

אביא, כדוגמא לאחידות המבנית, את הפתיחה של השיר הראשון שמתוך תשעים ושישה השירים בחלק זה:

‌‌כֵּן, כִּבּוּ אֶת הֶעָבָר, לֹא יוּשַׁר כְּבָרִאשׁוֹנָה.
יַלְדֵי גְּאֻלָּה נֶעֱרָכִים, הֵם סִירַת שְׁלִיחִים
לִפְנֵי הָאֳנִיָּה הָאַחֲרוֹנָה. כָּל מִלָּה נִקְדְּשָׁה
בִּכְתִיבָה תַּמָּה, רִצְפַּת אֵשׁ, צֹפֶן לִקְרַאת
הַחֲנִיכָה שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה. מִשִּׁירֵנוּ הֶעָשִׁיר,
שָׁב נֶאֱנָח הַשִּׁיר: הַאִם עַתָּה נִוָּרֵשׁ, וְנֵלֵךְ
שָׁחוֹחַ. תְּהִלִּים וְשִׁירִים וְהִנֵּה מַשּׁוּאוֹת
זָרִים. מִי כִּבָּה שׁוֹשַׁן לִבָּהּ. שָׂפָה אַחֶרֶת,
וְאֵין בְּחֻבָּהּ הֵד מְנַגֵּן. אֵי הַסֶּכֶר שֶׁנִּבְנֶה
לָנוּ מָגֵן. לְשׁוֹנָם מוֹחֶקֶת מוּבָנוּת. וְאָנוּ
אוֹבְדֵי פֶּלֶא, פְּגוּעֵי חֹלִי רֵיקָנוּת. (163)

כאן מובאות אחת עשרה השורות הראשונות של השיר מתוך כלל שלושים ושתיים השורות שלו. הוא נחלק לשני בתים בני חמש-עשרה שורות כל אחד, ולבית שלישי, בן שתי שורות. כמעט כל תשעים ושישה השירים שבשער זה הם, אכן, בני שלושים ושתים שורות. מודה, לא ספרתי את שורות כל השירים, אבל נראה לי רק שיר בודד או שניים הם בני שלושים ואחת שורות, ואינני בטוח אם הדבר נעשה במכוון או אינו אלא שגגה טכנית, חוסר תשומת לב של המשורר. מרבית השירים נחלקים, כל אחד ואחד, לארבעה בתים. כאמור, כמעט כל השירים בני שלושים ושתיים שורות, אבל החלוקה הפנימית לבתים לא חוזרת על עצמה באופן קבוע בשירים השונים, וחלוקתם הפנימית לבתים יכולה, כאמור, להשתנות.

אני טורח ומפרט כל-כך פרטים טכניים, כדי להדגיש כי האחידות הצורנית, האחידות הטכנית, משקפת את המחשבה מסודרת, מחשבה שהבהרתה לקורא חשובה מאוד למשורר. לאחידות הטכנית של שירי מדור זה מצטרפת העובדה כי שורות כל תשעים ושישה השירים שבו (משמע, למעלה משלושת אלפים שורות) הן פחות או יותר שוות בארכן. הקורא מדפדף בשירים אלה, ורואה תבנית אחת החוזרת, שוב ושוב, משיר לשיר, מעמוד לעמוד. מבנה קבוע זה אינו של משקל ולא של חריזה, אלא של אורך טכני.

כאמור, אין בשירים לא משקל ולא חריזה קבועים. אין בהם גם הדגשה מבנית אחרת, שיכולה בשירה לרכך את המבנה העמוס, הטעון, המרומז של השיר. הקורא לומד שוב עד כמה חשוב להרצל המשורר, כי הוא, הקורא, יוכל לקלוט את ההרמזים השונים שבשירה טעונה ועמוסה זו, כשהוא, הקורא, מסיים לקרוא את תשעים ושישה השירים ורואה כי לאחר תשעים ושישה עמודי המדור – כאמור, עמוד מלא אחד לכל שיר הממלא אותו – מגיע הנספח בן חמישים ושישה העמודים, מעמוד 259 ועד עמוד 314, ובו מפרט הרצל את המקורות הספרותיים העבריים הנרמזים בכל שיר ושיר. כמעט כל המקורות הם משירתם של משוררים בני שירת התחייה, על דורותיה השונים. עד כדי כך, המסר התרבותי יהודי-ישראלי חשוב להרצל. בהמשך הדברים אדגיש את הוויכוח התרבותי שיש בשירת האחים חקק עם שבירת הכלים בשירה העברית משירת דור-המדינה והלאה.

המסר הוא לב שירה זו

אם ניקח את אחת-עשרה שורות הפתיחה המצוטטות כאן, למעלה, כפי שהן מופיעות בשיר, ונעמד אותן כשורות רגילות של פרוזה, לכל רוחב העמוד, נראה שעקרונית, המסר לא משתנה. חלוקת השיר לשורות קצרות אינה משנה דבר במסר, שהוא הערך הגבוה בשירים אלה:

"כֵּן כִּבּוּ אֶת הֶעָבָר, לֹא יוּשַר כְּבָרִאשׁוֹנָה / יַלְדֵי גְּאֻלָּה נֶעֱרָכִים, הֵם סִירַת שְׁלִיחִים / לִפְנֵי הָאֳנִיָּה הָאַחֲרוֹנָה. כָּל מִלָּה נִקְדְּשָׁה / בִּכְתִיבָה תַּמָּה, רִצְפַּת אֵשׁ, צֹפֶן לִקְרַאת / הַחֲנִיכָה שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה. מִשִּׁירֵנוּ הֶעָשִׁיר, / שָׁב נֶאֱנָח הַשִּׁיר: הַאִם עַתָּה נִוָּרֵשׁ, וְנֵלֵךְ / שָׁחוֹחַ. תְּהִלִּים וְשִׁירִים וְהִנֵּה מַשּׁוּאוֹת / זָרִים. מִי כִּבָּה שׁוֹשָׁן לִבָּהּ. שָׂפָה אַחֶרֶת / וְאֵין בְּחֻבָּה הֵד מְנַגֵּן. אֵי הַסֶּכֶר שֶׁנִּבְנֶה / לָנוּ מָגֵן. לְשׁוֹנָם מוֹחֶקֶת מוּבָנוֹת. וְאָנוּ / אוֹבְדֵי פֶּלֶא, פְּגוּעֵי חֹלִי רֵיקָנוּת." (163)

אולי כך, כששורות השיר מובאות ב"תבנית שורות הפרוזה", נראה עוד יותר העומס המטאפורי-הסמלי, הרעיוני, של השיר. בשפה מטאפורית, עמוסת סמלים, ובעיקר בשפה שהיא גם, כאמור, ארס-פואטית – משמע, שפת-השיר מדברת על מהי שירה – זהו מסר זהות של משורר יהודי-עברי-ישראלי. היא אומרת שניכרת בשירת דור המדינה התכחשות למקורות הלאומיים, והדבר אינו טוב.

לכאורה, בשורות אלה, המצוטטות כאן, מתנגנת בעיקר שירה של אלתרמן, שירה של רחל, כפי שמבהיר זאת הרצל בתחילת הפירוט של מקורותיו לשיר זה. למעשה, זהו שיר ארס-פואטי יהודי-עברי-ציוני, המדבר על שירת "יַלְדֵי גְּאֻלָּה", שהם ספק האחים חקק, ספק כל בני דורם, הנולדים אל מדינה יהודית-עברית-ציונית. ושירת ילדי הגאולה, בתוך בני הדור כולם, היא שירה של שליחים למסר העליון של השפה העברית. מסר זה מתבסס על מקורות אמוניים, על מקורות מטאפיזיים, וגם על מקורות היסטוריים. בכותבי זאת, אומר הרצל בשירו, אני המשורר עושה את שלי, על-אף שאין היענות לי. אנחנו, הוא כותב ושר, בני הדור שבגר וזקן, מהווים סירת של שליחים. אנחנו כותבים שירה עשירה, שמטרתה להשלים את המפעל היהודי-עברי-ציוני, ושולחים אותה אל הקורא. אבל אין לנו מקום בשירה הישראלית. אין לנו דורש בתוך התרבות העברית כולה. ובלשונו, במצוטט כאן מראשית השיר – לנו "תְּהִלִּים וְשִׁירִים", ואנחנו בתוך "מַשּׁוּאוֹת זָרִים". לנו שפה נעלה, גבוהה, ומישהו כיבה את "שׁוֹשָׁן לִבָּהּ". וכך הלאה.

הרצל חקק מעמיד עצמו כנגד כל המהלך של השירה העברית החדשה, בוודאי – מאז קום המדינה. במבוא לשער הרביעי הנדון כאן, בעמודים 162-161, הרצל כותב כל זאת במפורש, שכן, כפי שכבר כתבתי קודם, חשוב לו מאוד להיות הגיוני, שיטתי וברור. הוא מתאר את עצמו עומד כנגד כל מהפכת הדלות והשטחיות, שנוצרה בשירה העברית אחרי שירת אלתרמן מכאן ואצ"ג מכאן. באופן חד-משמעי עומדת שירתו כשירת-שליחות. זו מלחמה קשה, והרצל המשורר מודע לכך היטב. כאמור, זו שירה מאוד מודעת לעצמה. וברוח מודעת לעצמה זו הוא עונה כי את השליחות לקח על עצמו, כמו שלקח אותה אחיו, ואין הם יכולים לנהוג אחרת.

עושר השירה – האם הוא גם פלא השירה?

זהו עיקר שירתו – היותה מפעל רוחני מחייב. מפעל המחייב את היוצר, אבל מבלי שקורא לא יצטרף לרוח מחויבות זו, הקורא לא יכול לחבור אל שירתו. אכן, הקורא איננו מצטרף אל שירת הרצל חקק, כפי שניתן ללמוד מתולדות אי-ההתקבלות של שירה זו בתרבות הישראלית כבר משנות השישים והלאה. זהו הצד העגום של עיקר שירי האחים חקק, גם אלה של הרצל וגם אלה של בלפור. הם משייכים עצמם במודע לתקופה שלפני פרוץ השבר הגדול בשירה העברית בת המחצית השנייה של המאה העשרים. השבר שהמית את הפיגורטיביות מכאן, ואת המחויבות ההיסטורית ואת המחויבות המיתית מכאן. הם יוצאים, באומץ ובעקביות, כנגד השבר בשירה העברית של דור-המדינה.

כבר אלתרמן יוצא מהמסגרת החד-משמעית של שירת קודמיו, מייסדי שירת התחייה. זו שהייתה שירה המדברת עם מקרא ועם היסטוריה ומגלה בזהותה מחויבות אל אלה. כבר אלתרמן מעמיד את הפיגורטיביות של החוויה ולא את ההיסטוריה כתשתית למערכת של הווית-הקיום, של חווית-ההיות. אבל עם זאת, אלתרמן יצר, בתוך כלל שירתו העשירה מאוד, גם מערכת חדשה של מיתוס ושל מטפיזיקה יהודיים. בדרכו הנפלאה כמשורר מופלא, מנסה אלתרמן ליצור פנים חדשות גם במיתוס העברי וגם באתוס העברי. אבל הוא האחרון במהלך ההיסטורי. משירת ה"אייקונים" שאחריו, משמע, משירת עמיחי והלאה, אין עוד כל אתוס של זהות. איננו. הוא מתבטל מול חווית הקיומיות הפרטית. שבר זה, שחל, כאמור, כבר אצל עמיחי, מופיע בשירת זך בצורה קיצונית לאין-ערוך מאשר בשירת עמיחי, וזך השטוח יותר, הוא שהפך דמות היסוד בדור שביקש לוותר על מיתוס של שייכות לאיזשהו כוח גבוה. אכן, את זך ואת שירתו מציין הרצל כמה שהוא ושירתו עומדים לעומתם ונגדם.

שירתם של האחים חקק, כפי שאני מתייחס אליה כאן, עוד מתרפקת על תפישת-העולם שהעולם נברא בדיבור. על קדושת השפה – השפה העברית, השפה התנכ"ית. אכן, כך הוא בפועל לגבי אדם מאמין. לגבי אדם מאמין, השפה העברית היא קודם כל שפת המקרא, כשאליה מצטרפת שפת התפילה. שתי אלה, שפת המקרא ושפת התפילה, הן שפות עברית של מחויבות עליונה גם למה שנאמר בה. האדם המאמין רואה בשפה משהו שהוא מעבר לכלי תקשורת, מעבר לכלי להעברת מידע.

בראיון שהתפרסם ב-19.4.2010 באימגו, נותן בלפור חקק, חתן התנ"ך העולמי, שאחיו, הרצל, הוא סגנו, את הכותרת הבאה לדבריו: "את זהותי קיבלתי מן התנ"ך, ובזכותו הייתי לחתן העולמי". בין השאר, הוא מספר בראיון על שיחה עם המפיק, עם אמנון ברנזון. כך, הוא מספר בראיון: "ואז הוא [אמנון ברנזון, א.ב.] אמר לי, 'בעיניי, זה שהיית חתן תנ"ך עולמי לנוער זה יותר מהתואר שלך 'יושב ראש אגודת הסופרים העברים'. אמנון [—] פשוט עצר ברחוב עובר אורח מקרי, והפנה אליו שאלה: 'הבחור הזה, בלפור חקק, הוא יושב ראש אגודת הסופרים העברים. כשהיה נער, היה חתן תנ"ך עולמי לנוער. מה בעיניך זה יותר, חתן תנ"ך עולמי או יושב ראש אגודת הסופרים? האיש לא התבלבל כלל ואמר מיידית: חתן תנ"ך זה יותר'".

כאן הבעיה שמשקפות שירת הרצל ושירת בלפור. השפה העברית נצרכת כשפת תקשורת וכשפה תרבותית על-ידי אנשים שכבר אינם קשורים בתנ"ך, ובוודאי שאינם קשורים בתפילה. בכל מקרה, אין להם לא חינוך שמכוון אותם לעליונות היצירה בשפה העברית, ואין להם עניין בכך. חוסר הידע וחוסר העניין במקורותיה התרבותיים של השפה העברית משתקף היטב בעולם התקשורת של היום, על כל ערוצי היצירה והצריכה שלו. שירת הרצל חקק, כמו גם זו של בלפור, מחייבת את הקורא לראיית-עולם הפוכה. כדי לקרוא בה הקורא חייב בריכוז, בהתמדה, בהכרת מקורות ובהבנת ההתייחסות של שירה זו למקורותיה. הקורא בשירה זו איננו קורא אוסף שירים בודדים, אוסף חוויות העומדות כל אחת לעצמה. כדי להגיע אליה, הוא חייב לקרוא אותה כמפעל שהקורא בו מחויב לו, כדרך חיים המחייבת את מי שכתב אותה, והיא מבקשת לחייב את מי שקורא בה. דבר מכל אלה לא קיים עוד בתרבות הישראלית. הרצל חקק שר שנות דור של בדידות כנגד הזרם. מה שהאחים חקק יוצאים נגדו איננו אפילו זרם אחיד קבוע, אלא אוסף מקרי, אקלקטי, של זרמים לכאן ולשם.

הצפי של התפתחות התרבות הישראלית היום איננו נותן תקווה כי שירה זו, שהיא פיגורטיבית, מורכבת, מחויבת, מוצהרת ומודעת לעצמה, תיקלט. אלא אם כן, אתה רואה את המהלך היהודי לאורך הדורות, כמהלך, שהיסטורית, שוב ושוב, בניגוד לצפי הסביר המקובל, מגלה כוחות מיתיים של זהות אחרת, של התחדשות, של פלא.