אילנה יֹפה

המשחק, עורך: פרופ' גבריאל מוקד, הוצאת "עכשיו", 144 עמ'

כשאבנר חזקיהו הקריא ליוסי בנאי במסגרת תוכנית הבידור "יוסי-חזקי-יונה" את שירה של המשוררת לילי אננסובה, "הפינה משתלחנת", טיפס לאחר מכן בנאי על כיסא ודיקלם בפאתוס: "השילק שנדם בשולי הזליף/ את מלמול השעון וכו'."

נזכרתי במערכון הזה, הלועג ללשון המטפורית של המשוררים, כשקראתי את ספר השירה החידתי של אילנה יֹפה, אבל דווקא מהסיבות הנכונות והחיוביות. הגם ששיריה החידתיים של יֹפה לא תמיד מובנים או מפוענחים, שורה על כתיבתה הווירטואוזית, המתאפיינת בצירופי מילים ייחודיים וחד-פעמיים, קסם פואטי שמצליח לעיתים לגשר על חוסר ההבנה, ולהפוך את הלא מובן למובן.

את סוד שירתה של יֹפה אפשר אולי לפענח בעזרת השיר "המשחק", שפותח את ספר שיריה. "הוא חש, שהמשחק הוא למעלה/ מהשגת אנוש. סודו, היותו נסתר" (עמ' 7), כותבת יֹפה, וכמדומה שגם סוד שירתה הוא בנסתרותה. שירתה אף היא בעיניה סוג של משחק, שבו, כמדומה, מהתלת יֹפה בקורא. "המשחק שיחק בו, לא אחת היתל בו/ אבל אמונתו במשחק רק התחזקה" (7). במהלך הקריאה בספר, חשתי כאילו יֹפה קצת מהתלת בקורא, אבל אמונתי בכוח שירתה רק התחזקה בעקבות הקריאה בו.

גם השיר "הסוכן" (עמ' 41) עשוי להעניק פרשנות להבנת שירתה המודעת-לא-מודעת של יֹפה. מסופר בו על סוכן מכירות המציע סחורה סודית, כה סודית שקשה למכור אותה. שיר מעניין נוסף שעשוי לסייע בפיענוח צפונות שירתה של יֹפה הוא ה"ממש שלי", המעיד שהממש שלה אינו לגמרי ממשי. "אני מנסה להקליד את הממש," כותבת יֹפה, "אך לפתע כיוון הרוח משתנה. הממש/ הולך ומתרחק ממני" (17). הממש הזה גם הולך ומתרחק מן הקורא, השואל את עצמו, כמו המשוררת, האם הוא "בדיה מתוקה או אגדה לילדים" ( 17).

"המשחק" הוא ספר השירים השני של יֹפה שאני קורא, בעודי אומר לעיתים לעצמי: כמה לא מובן אך כמה יפה. מדובר ללא ספק בספר שירה למיטיבי קריאה. כל השירים הנכללים בספר חתומים ומתוארכים ביום ובשעה שבה הם נכתבו. למרות הניסיון להפכם לקונקרטיים בזמן ובמרחב, הם כתובים בשפת חלום מקורית ומיסטית, היוצרת רושם הפוך מלוח זמנים מדויק. הספר מחולק לחמישה שערים: הגות, פנטסיה, דמויות, נופים ויהדות. כיוון שהסגנון השירי וגם נושאי השירים בכל השערים די דומים, אין מדובר הפעם בחלוקה דיכוטומית חד משמעית, וכך שירי ההגות נשמעים כמו שירי פנטסיה ולהפך.

לא מעט משיריה של יֹפה נוגעים כמו בפלומת נוצה בעולם הילדות, שאליו מתגעגעת המשוררת. "בארכיון הילדות רוחשות נימפות קסומות/ הן נוברות במחשבות הילדות הקטנות" (45), היא כותבת בשיר אחד, ובשיר נוסף: "המזוודה שלך הנעולה באלפי מנעולים,/ קווה אליה, שתתמלא בחפצי ילדותך"(51).

לצד הגעגועים לילדות, שואפת המשוררת להיות בת אלמוות וכותבת: "בשער האלמוות ניצבים חלקי הייתי" (22). מה כוללים חלקי ה'הייתי' האלה? ישאל את עצמו הקורא. שירים? רעיונות? אותיות? ניקוד? מכל מקום, החיבור של כל חלקי ה"הייתי" יוצרים ללא ספק ספר מיוחד, שאולי אינו מתאים לכל קורא, אבל מתאים מאין כמוהו למדף השירה הצרופה והאיכותית.