"פרחי הערפד" | שולמית חוה הלוי
הקיבוץ המאוחד, 2017, 92 עמ'.

שש-עשרה שנה לאחר שפירסמה את ספר שיריה הקודם, מפרסמת החוקרת שולמית חווה הלוי את ספר שיריה השלישי בסך הכול, "פרחי הערפד" – שירה אישית הממשיכה את מסורת ה"רק על עצמי לספר ידעתי". אלא שהפעם לא מדובר רק בעצמי בהכרח הביוגראפי אלא גם המדומיין. ולמרות תחושת ה"אני" המרחפת על הספר כמו רוח אלוהים על פני תהום, ספרה החדש של הלוי חובק תרבויות שונות ומייצר את התחושה, שבסיכומו של דבר הלוי לא כותבת על עצמה רק מהפריזמה הצרה של האני, אלא מזווית רחבה הרבה יותר של מפגש עם עולם ססגוני.

שיריה של הלוי הם מטפוריים מאוד ושורה עליהם רוח מיסטית ואמונית, מלווה לעיתים בחידתיות מסוימת. השירים עוסקים בנושאים מגוונים, משוק מחנה יהודה בירושלים, עובר במלחמות ובפוליטיקה (למשל השיר "עוד מעט"), בשואה (למשל השיר "פיס") ובכאב האישי. אבל על כולם שורה כמדומה האמונה באל, שאיתו מתכתבת המשוררת בתדר ישיר. הלוי פונה לאלוהים במכתבים שיריים מנוקדים ולעיתים אף בחריזה.

מדובר בשירים בדרך כלל ארוכים, לעיתים פואמות של שניים עד ארבעה עמודים, כשרק שיר קצרצר אחד מצאתי בספר. השפה היא לעיתים חגיגית, והדת היהודית משתלבת כאן בהרמוניה עם אמונות אחרות, ככתוב: "בגדי הלבן של ראש השנה… עם דופרטה שקופה מהודו" (עמ' 18).

הלוי מאמינה ש"הגוף הוא התיאטרון של הנפש" (16), ומשום כך שיריה האישיים הם מסע תודעתי נושא תפילה. שיריה עוסקים בתהומות הנפש, וחלקם יכולים גם להרעיד את נפשו של הקורא. מבין השירים האישיים, צדים את העין שירים חזקים העוסקים ככל הנראה בהפלות, וכאלו המרמזים על אונס ומחלה. למשל, השיר החזק "קינה": "עכשיו סופרת ומונה/ את כל הילדים שאיבדתי/ כל התינוקות שבכל מאודי רציתים/ ואתה שמעת לעצת הרופאים/ ומנעת אותם…/ חושך מסביב, ילדי ואני/ מבקשים להתחבר אל/ החיים…/ עכשיו בחושך מכינה תיבות/ קטנות בעבור ילדי האבודים" (65).

והשיר רב העוצמה "פטל", העוסק באונס: "נערה אנוסה/ כמו פטל בשל בשיאו שנקטף/ מן השיח רך ואדום/ ומורסה בפנימו/ שנים יעברו/ היא תגדל ועמה המורסה…/ תקום המורסה על בית גידולה ותסרטן, והגוף ייעלם ויפחת/ היא תכה את הנפש בדיכאון/ וזו תפנה ליוצרה/ ותבקש לשוב ולישון" (52).

ושיר מעניין נוסף העוסק במחלה ובכאבים, "הרימה הגנטית": "סייחים דוהרים בדמי הדואב/ ובמחשב מוצגת תוצאת הנזק/ עולה בקלות מקופת החולים/ הכול תמורת סיסמה ומספר/ זהות./ על שולחן המטבח קופסת מזון גדולה/ ממוחזרת גדלה שלל תרופות,/ אלה לתפקודים החסרים/ ואלה לעודפים/ ואלה ואלה ואלה/ לכאב" (27).

לצד שירים מאוד אישיים, אפשר גם למצוא שירים לא מעטים שהם חובקי עולם, ונכתבים ככל הנראה בהשפעת מסעותיה הרבים של הלוי כחוקרת של מסורות יהודיות שנשתמרו בקרב צאצאי האנוסים, בעיקר במקסיקו ובאמריקה הלטינית. במסגרת מחקרה, נוצר הקשר בינינו בשעה שביימתי את סרט המחקר התיעודי שלי, "אמריקה לדינה", על ההיסטוריה של ראשוני האנוסים בדרום אמריקה וצאצאיהם החיים עד ימינו ביבשת.

בספר שיריה של הלוי אפשר לפגוש שירים אולי מחמש יבשות. הלוי ממזגת בכתיבתה מכל העולמות ומוהלת לא פעם בשירים תרבויות שונות. וכך אפשר למצוא שירים העוסקים בישראל ובתרבות היהודית, שירים העוסקים בתרבות הנוצרית-לטינית, שירים העוסקים במיתולוגיה היוונית, שירים העוסקים בתרבות ההודית (למשל "פרקי שיבה"), ולקינוח שירים העוסקים גם בתרבות הילידית-אבוריג'ינית של אוסטרליה.

אחד מהשירים עוסק באמו, הציפור המיתולוגית של האבוריג'ינים. וכך כותבת הלוי: "כשיגיע סופי וגופי לא יכול עוד/ אדרים אל מעבר לקו המשווה/ ואצלול ואצלול אל תוך השחור והרך/ עד בלי די" ( 46).

לרגע, כשקראתי את השיר, הרגשתי כאילו הלוי כותבת למעשה על עצמה ולא רק על הציפור הפלאית, שאולי בעצם סייעה לה ללקט במקורה את השירים היפים לספרה החדש.