"'קץ הפלאות” | בן־ציון יהושע
ספרי ניב, 2021, 255 עמ'.

 

אפתח בציטוט מן הסיפור 'מעמול לקצין אנגלי':

"בלי צל של בושה מטילדה ניצלה יום אחד את היעדרן של אחיותיה והשתלטה להן גם על הגרדרובה. היא לבשה את השמלה הפרחונית של בלהה, נעלה את נעלי העקב האלגנטיות של זילפה ורוקנה לאסנת את ה'אודם' שאותו מרחה על שפתיה, רוז' על לחייה, מניקור אדום על ציפורני ידיה ורגליה ובטרם יצאה לדרכה התיזה על עצמה גשם נדבות של פרפיום מלפניה, מאחוריה ומצדדיה. עם כל הכבודה הריחנית והצבעונית הלכה מטילדה הלוך ושוב במשולש הרחובות יפו, המלך קינג ג'ורג' ובן-יהודה שטראסה, חלפה על פני חנויות היוקרה של היקים במורד בן-יהודה, חשקה בנעלי אופנה ב'קומפורט', בחנה את טובי העיר המבלים בנעימים בבתי קפה 'זִיכֵל', 'עטרה', 'וְיֵינָה' ו'אירופה' בכיכר ציון. היא הריחה את ריחות הטבק אצל 'לְוִיזוֹן'…".

הרי לכם מסע כיבוש שיש בו מן הניחוח של השיבה המאוחרת. ולא מדובר רק בנוסטלגיה. אין המדובר רק במסלול של חנויות אופנה ובשמים. בן־ציון יהושע כמספר מיומן מוכיח לנו שוב ושוב את קסם העט. אנו נסחפים אחר המסע הראוותני-תאוותני של מטילה בדרכה לאמץ לה זהות נשית אחרת. המספר שבוי בסחרחרת העולם המתמודד עם הרוחות החדשות, ודמויותיו בסיפוריו השונים מבקשות דרכים שונות למצוא מה החלום, מה שברו, כיצד להשאיר חותם.

קוראים ירושלמיים חשים, שהשורות המתפעמות מטלטלות אותם לתקופה אחרת. זה כבר לא האודם והמניקור, זה לא הפרפיום ולא הנעלים האופנתיות או הטבק. מדובר בכתיבה מכושפת שמטריפה את החושים, מלאכת מחשבת של מספר, שמטריף את הדמויות בעלילה – שכל כולה מרקחת מיוחדת עד לפואנטה הגואלת. לפנינו סופר שהוא אמן חושים, אמן קסמים, אמן בישול – ואם הגעתם עם פנקס קטן, התחילו לאסוף 'טיפים' מיוחדים בין השורות. לאט לאט תבינו: מעבר לריחות ולניחוחות יש כאן מנהג ישן של בן־ציון יהושע לשזור לנו משנה רוחנית-ריחנית מיוחדת.

מי שעוקב שנים אחר ספריו של בן־ציון יהושע לא צריך לחכות לביקור ברומא, יש לו בסיפוריו של בן־ציון יהושע טונות של ארומה. הנוסטלגיה כמו מבקשת להקל עלינו להתמודד עם המשברים, עם צער הדמויות.

סיפורי הקובץ "קץ הפלאות" יודעים תמיד ללפֵּף אותנו באווירה ובמעטפת מערפלת של סוד, תפילות קסם וחלומות גאולה. סיפוריו רוויים בניסיון של דמויות שונות לחפּש נחמה במיסטיקה, באוטופיות של ישועה על טבעית, באמונות תפלות של שדים ומזיקים, והכאב רב: דבר לא מצליח להושיע את הגיבורים.

כשבן־ציון יהושע כותב, הוא חי את האווירה של אותם ימים, את אביזרי התקופה, את המאכלים, את המנהגים.

אבל המעטפת הצבעונית אינה מסתירה משברים, ואנו מתוודעים למאבק עם חברה משתנה, זמנים שבהם סדרי חברה נסדקים. מטילדה מנסה למרוד, ואל תצפו שהארומה והצבעים יכסו את המשבּרים. ראו מה קורה להתמודדות של מטילדה עם החוקים הנוקשים של העולם הישן.

"בעיניים אדומות ובקול חנוק צעדה מטילדה לחדר המנהלת, שם פגשה את אִמָּהּ הבוכייה. פניה של המנהלת היו הפוכות, שפתיה הדקות היו קפוצות ונבלעו בין שיניה. בידיים רועדות ובשיניים נוקשות סיננה המנהלת: "נשגב מבינתי, איך אתם, חכם מאיר מצליח והרבנית ברוריה, נכשלתם בחינוך בתכם?" (עמוד 22).

הנוסטלגיה והאווירה הקסומה – כל זה אינו מצליח להסתיר סדקים, משברים.

בעטו של בן־ציון יהושע נמצא תיאורים מרטיטים, והדימויים אינם עדינים. הנה – למשל – תיאור של ריב אחר. ספריו של בן־ציון יהושע מתכתבים זה עם זה. קחו למשל תיאור מספרו 'יונים מעל החומה'. ברגע מסוים של משבר, כאשר הוא מתאר ריב בין אבי המשפחה לאם, הוא כותב: "פניו היו אדומים כמו הבורשט של זלדה השכנה." הדימויים שאובים מעולם הבית: חלב, בורשט. תבלינים חריפים. מצרכי יסוד פשוטים. אלה רכיבי המטפוריקה בעולם המבע של הכותב.

חלק מן התמונות קשור לעולם הנוף הירושלמי, לגוונים המיוחדים של הסביבה הירושלמית, הדימויים הירושלמיים: "איש מאיתנו לא יכול היה לעצור בעד הזמן הדוהר. היינו כמו מכונית, שאיבדה את הבלמים בכביש שבע האחיות."

כך, לדוגמה, עולמו של הילד ב"שתיקת התרנגול" חושף מסלול שנוסק לגבהים, ואנו חשים את רעד הנפילה: "הרגשתי כמו עפיפון שאיבד את החוט בסערה והוא נסחף אל יעד בלתי ידוע."

סיפוריו של בן־ציון יהושע סוחפים אותנו למציאות טעונה מאוד, צומת של מתחים, ומעל הכול: ניגוד קורע לב בין עולם של ילדות, שהולך וקורס, לבין עולם של חומרנות ואנוכיות חסרת רגישות. עולם ריקני הולך וכובש את מקומו של העולם החם והעשיר, העולם הישן. דור חדש, קר וציני מנצח את עולם המסורת, התמימות, הערכים.

אבל, הייחוד בסיפוריו, זו היכולת לשלב רגעים מענגים עם מציאות של התרסקות. הטלטלה אינה פוסקת. הקריאה סוחפת אותנו, וכל זה בשל יכולת המספר לשאוב אותנו עמוק פנימה לאופי המקורי של התקופה: אנו נרקחים בתוך תבלינים ומיני מאפה, ובסופו של יום מתברר לנו, שלאותם אביזרים מושכי לב יש משמעות גורלית. המעמול מתחבר בסופו של דבר לאותו קצין אנגלית, ושם הסיפור מתפענח כחלק מסיפור אהבה גדול. המעמול אינו רק מתכון לרתק אותנו בניחוחות משכרים, אלא מוטיב מרכזי משנה עולמות.

"אני לא מבינה עד היום איזה נס קרה לי… הרומן שלי עם טוני התחיל מעוגיות 'מַעֲמוּל' שלמדתי להכין מאימא. בסוף כל שבוע אפיתי למשפחת זלצבורגר עוגיות 'מַעֲמוּל'. טוני, שהיה אצלם בן בית, השתגע על עוגיות ה'מַעֲמוּל' שאפיתי" (עמוד 36).

האופָה וכוחה המכשף מצליחה במזימותיה, והמוטיב המתפתח הוא סיפור המעמול:

כל תהליך האפייה מקבל גוונים של לישת חיים, השפעה על הסובבים. ביצירותיו לאורך הדרך למדנו להכיר את המיומנות שלו לחשוף גוונים שונים של העולם הישן.

והוא יודע גם להציג מודלים שונים. בסיפור אחר אנו מקבלים דמות אופָה אחרת, הפעם היא צבועה בצבעי אופל וגוונים כמעט שטניים. ראו נא, כיצד הסופר מפגיש אותנו עם האופָה הקווקזית בסיפור 'לחם ומלחמה' (עמוד 58).

"המוות הלך והתקרב למחוזותינו. יפה, האופה הקווקזית, סירבה להציע לנו מחסה בכוך המצחין שלה. עכברים זעירים טיילו כבני חורין על שולחן האוכל שלה והביטו בנו בפליאה מבעד לשפם שלהם. האופָה פתחה עלינו פה ואמרה בשצף קצף: "אתם מסַכְּנִים את החיים שלי. אתם מביאים את המוות לפתח ביתי."

בסיפורים אחרים ראינו את בן־ציון יהושע, פורש כנפיים מעל אווירה כה קשה, כדי לסחוף אותנו להבנת המציאות, להבנת הקורה בעולם. בסיפור האופה הקווקזית אנו מעומתים עם סצנה של מאבק בין תרבויות. התנהגותה של האופה גורמת להתלקחות.

"אבא, שתמיד היה מאופק, יצא הפעם מכליו ואמר: "יא מרשעת, אופה לא יפה, את לא תישרפי באש הגיהינום… את תישרפי באש התנור שלך שבו את אופה פיתות", כשפיקת הגרגרת שלו נעה מעלה ומטה ושיניו חרקו את עצמן למוות. נראה היה שבעוד רגע יאבד את עשתונותיו ויהלום מכת מחץ באופה שקפאה על שמריה" (עמוד 59).

סיפוריו של בן־ציון יהושע יודעים תמיד להתעלות מעל האווירה המכושפת ועומק היגון, ואנו חשים בהמשך העלילה נלקחים אל מבט מרוחק משהו, למסלול של פרספקטיבה, שיש בה גם הומור עצמי, אירוניה, שילוב של דמע ובת צחוק, ומעל לכול – יש כאן ניסיון להבין בהבזקים של חכמת חיים מרוחקת את ההוויה הכאובה, שסדקה את חיי גיבוריו.

בן־ציון יהושע יודע לטלטל את המעשים והדברים במבוכים אפלים של חוויות מרעישות, חזיונות בלהה, גלגולי נשמות מעוררי צמרמורת. העלילות רחוקות מימי החול הרגילים ומן המקומות המוכרים – וכל כולן מעשה מרקחת של צבעים, טעמים וריחות, שילוב מטורף. תמצאו כאן בליל של אגדה ומציאות, כשפים, מיסטיקה, אהבות ושנאות, יצרים פרועים ורומנטיקה, תככים ומזימות. כל זה מהווה חישוק רוחני להבנת עולמם הרוחני של הגיבורים.

אנו חיים דרך סיפוריו הווי ישן נושן, מטיילים ברחובות ההם, בקסם הלא נגמר של היישוב הישן בירושלים. וזה לוקח אותנו אל מעמקי החיים, אל החלום ואל הקשיים. לא זמן של תפנוקים. אנו מוצאים עצמנו בסיפורים שונים, וגם בספריו לאורך הדרך בתקופת מלחמת הקוממיות, ימים של מחסור, מאבקים בין זרמים שונים. אנו מתוודעים לעולמם של גיבורים שמחויבים להתמודד לא רק על מאבק בין עולמות, בין ישן לחדש, בין מסורת למודרנה, אלא גם מאבקים קיומיים מממשיים. המלחמה אינה רק פנימית, יש גם מלחמה גם בחוץ, והפגזים פוגעים בתושבי השכונה. הפגז ליד חנות המכולת, והלקוחות נאבקים על התור למצרכים וגם מבינים שיש ערבות הדדית, הם מחויבים לשלם את החוב לאחר המלחמה.

"עננה של מוות ריחפה מעל השכונה. פגז רועם, עשן שחור, חלונות מנופצים ורעפים מתעופפים. הנשים נותרו נחושות ואף אחת מהן לא ויתרה על התור שלה. כסף לא היה בנמצא והלקוחות ביקשו מאבא: "תרשום בפנקס… נשלם לך אחרי המלחמה, בלי נדר אם נחיה." אבא רשם את החוב בפנקס הגדול בלי ציפיות שהחוב יוחזר בתום המלחמה" (עמוד 64).

אכן זכינו, והעולם שהיה לא נשכח. דרך סיפוריו של בן־ציון יהושע אנו לומדים להכיר גיבורים מעולם אחר, דמויות מעולם הקודש במאבקן בעולם המשתנה, במסלולים של חיי חול המעמידים אותן בניסיונות קשים. במאבקים קיומיים, בחיים שהופכים לחזית.

אבל, אין לפנינו רק דמויות קשות יום – ובסיפוריו של בן־ציון יהושע אנו נחשפים להסרת הלוט מעל דמויות מיתולוגיות בהווי הירושלמי. כך נקבל באחד הסיפורים דרכי אהבים של הצעיר ממשפחת קוקיא המפתה נערה, וטורח לספר לה, מי הוא וכמה רחובות יש למשפחה שלו:

"הוא קד קידה לאחת הגרציות והזמין אותה לרקוד לצלילי התזמורת. במהלך הריקוד הרעיף עליה מחמאות שהשתרעו לאורך כל רחוב יפו, מכיכר ציון בואכה בית החולים של ד"ר ואלך, כולל הסמטאות שבדרך. הוא רקד עם הגרציה ואלס אנגלי, ואלס וינאי, טנגו, פוקסטרוט, צ'רלסטון, פאסו-דובלה וסמבה. בין לבין הזמין סטיקים משובחים שניצלו באסכלת גחלים לוחשות והשיק עם הגרציה גביעים של שמפנייה צרפתית וויסקי סקוטי."

ואז נחשף הסוד באוזני הצעירה כמגלה סדרי בראשית, אושיות של חברה:

"לחש לאוזנה של הגרציה סוד כמוס: יפהפייה, אני מבקש שלא תספרי לאיש. אני הבן של סניור קוקיא, שחצי רחוב יפו שלו. אני מחזיק בתי דירות, חנויות, משרדים ומגרשים רבים. אבא מינה אותי כמנהל כללי של עסקי הנפט והחשמל ובקרוב אני אנהל את השלוחה של 'ברקליס בנק' בפלסטינה-א"י'."

כך בסיפורו 'מוסר של גנבים' (עמוד 105).

גם בסיפורים בספר זה אנו חשים את טעמיו של המטבח הירושלמי, והכול מעניק משנה עוצמה לכוחה של העיר בסיפורים אלה, הקדושה נמסכת בתאווה, וזה כולל גם תאווה לאוכל. קשה לשכוח תיאורים כאלה גם בספרים אחרים של בן־ציון יהושע, והנה דוגמה מספרו "יונים מעל החומה":

"לעת ערב הגענו לבלמונטה. לאחר מנוחה קצרה יצאנו לשוטט בסמטאותיה. נכנסנו למסעדת קזה דה קאסטלו והזמנו סרדינים טריים מתובלים וצלויים במחבת ברזל, וריחם וטעמם גירו את בלוטות הריר. לצדם של הדגים הצלויים הונחה לחמנייה חמה, שזה עתה רדו מן התנור. לגמנו כוסיות יין לבן מיקב מקומי שהוגשו בקנקן חרסינה, והעולם נראה ורוד ומבטיח." (שם, עמוד 24).

המעטפת הצבעונית יוצרת מעין רקע של אידיליה שקטה, הכנה רגועה לקראת הסערה שתבוא. החורבן, שייחשף צעד צעד, מוביל אותנו בעגלה קופצנית למעמקי ההיסטוריה, למהמורות הטרגדיה היהודית. גם כשאנו פוגשים את גיבוריו מנסים לבנות זהות בארץ אחרת, אין הסופר משאיר אותנו ללא ארומה יהודית. גיבוריו יודעים למצוא את חוט הזהב של המורשת, את השביל אל ההיסטוריה היהודית, לספר התפילה, לגעגועים הפנימיים למורשת האחת ואין בלתה.

כך בסיפור: 'לדינו של מוכר בורקס בפלורנטין' (עמוד 158). הפרופסור המצליח יוצא לרגע מן המעטפת הזרה, הנוצצת, המכבדת – והנה אנו עדים לתהליך של תמורה. הוא מנסה לשוב אל זהותו:

"חדרי חדרים, בינו לבין עצמו, הוא מכיר היטב את ארון הספרים היהודי. לא פעם ראיתי אותו בשעת לילה מאוחרת שקוע לאור מנורת שולחן בדף של גמרא. בוקר אחד ראיתי אותו לתדהמתי מניח תפילין. 'אל תדאגי, סופי. לא כל יום אני מניח תפילין', אמר, 'היום יום השנה של אבי'. בבית הוא הקפיד לדבר איתי עברית, קרא בפניי ספרים עבריים וציווה עליי לכתוב חיבורים בעברית. כשסיימתי את התיכון נשלחתי לשנה לאולפנה בקיבוץ דתי בעמק בית שאן במטרה לחזק את הזיקה שלי ליהדות ולארץ ולשפר את העברית. איש של הפכים" (עמוד 166).

גיבוריו של בן-ציון יהושע עוברים מסיפור לסיפור, ומפתה מאד להשוות מוטיבים משיחיים והתמודדות בין חלום למציאות בספרים קודמים שלו כמו 'שתיקת התרנגול' או 'פורצי גדר'. לרקוח מחדש מוטיבים מספרו 'עיר באופק' עם שביבים מן הספר 'יונים מעל החומה. אתה משוטט עם גיבוריו, נלווה אליהם בדרך לא דרך, גם בתוך מבוכים ללא קצה. אתה רואה גיבורים מתחבטים ומתלבטים, יוצאים הם אל מחוזות מרוחקים בעולם. מנסים לפתור חידה רחוקה, שאינה אלה תשובה לשאלה של זהות אישית.

וכמובן, לא פעם נראה את הנקודה שמתחברת לחיינו. המספר מוביל את ההתרחשות לתהייה של גיבוריו אחר הקשר הנפשי שלהם לצופן היהודי, אחַר הקשר למולדת הנפשית שלהם. אנו כקוראים עוקבים בשקיקה אחר השינויים העוברים עליהם לכל אורך ההרפתקאות המופלאות – ותמיד נרגיש בכוחו המוביל של היוצר, אותו מספּר-על, הדואג להשיב בנים לגבולם.

הגוונים לאט משתנים, ואנו מוקסמים מן התהליך הרוחני: הם חוזרים לנקודת המוצא של הווייתם, מוצאים את שורש קיומם. והשבר לעתים לא קל, יש גם קשיים. במקרים רבים  נגלה אותם שבים אל עירם או מתרסקים בהתנגשות הקשה הזאת בין חלום לבין הגשמה. בספר 'היונים על החומה' ידע המספר לתאר זאת כמטאפורה לכל גיבוריו: הציפייה הפנימית לגאולה, כמה כיסופים יש בלב הכותב לתיקון הרוחני, להתמודדות עם השינויים, לראות את היונים שבות אל מחוז חייהן.

אנו כקוראים עוקבים אחר גיבוריו, חשים את קשיי הדרך, הסערה, לראותם קרבים. והלב יודע, הם ישובו, גיבורי העלילות, ייענו למשאלות הלב, יגיעו אל מרכז הכיסופים, אל חבל הטבור של ישותם, אל ירושלים.