"אלא דלת" | רוני אדם
עורכת: ענת זכריה, עמדה, צילום על העטיפה: אלי שני-שבילי, עימוד ועיצוב: ציפי הראל, 82 עמ', 2022.

דומה ששם ספרה האניגמטי של רוני אדם, "אלא דלת", הוא לכשעצמו מהווה מיניאטורה שירית מזוקקת, בחינת "מעט שמחזיק את המרובה" ולא ה"מעט" הוא העיקר כאן, אלא החסר המזמין, זה הקורא להשלים את חלקו הראשון של המשפט. וגם בזה לא די, שכן הוראותיה של "אלא" בעברית מגוונות ומציינות קישוריות של "אבל", זולת (חוץ מ…), אך גם כזו של "לכן" וכן הדגשה המציינת "רק" או "בלבד". הדלת אף היא סמל רב-משמעי: היא עשויה לסמן חיץ בין העצמי ובין הזולת, כניסה או מוצא (ואף מילוט) ומכל מקום, היא מסמנת לימינליות וטשטוש של תחומים. הזיהוי בשיר הראשון, הנושא את שם הספר, בין העצמי לבין הדלת הוא אמנם זיהוי מטונימי בעיקרו , אך הוא מהווה סוג של קריאת כיוון, הגם שאינו מכנס את כל משמעויותיה, כפי שאלה מופיעות בשירים: "עצמי דלת סגורה/ ובדלת/ לא יהיה איש" (עמ' 7).

שירי ספרה של אדם הם שירים אקזיסטנציאליסטיים הכוללים בחלקם אלמנטים אוטוביוגרפיים, שאינם מקהים את נטיית השירים אל המוכלל. היסוד האקזיסטנציאלי בשירים עולה בעיקר מן הזיקה שבין העולם לגוף האנושי. זיקה זו משקפת זרות בסיסית של העולם, שההתמודדות אתה היא רק באמצעות המשמעות המוענקת לפעולה האנושית. המפגש עם העולם הוא מפגש ממשי שבמרכזו אני גופני המושלך אליו לבדו ומחולל בכך את משמעות קיומו: "היינו בעיקר / עיניים, שפתיים, אצבעות/ גוף לוקח גוף נותן / עור נוגע עור/ אויר / מלוא נגוהה, מלוא אפלה / נתן, נלקח, נתן, נלקח / נלקח/ יהי גוף הגוף מבורך" (עמ' 26). הגוף האנושי, המפורק לכמה מאיבריו ומתואר במונחי פעילות וסבילות, זוכה למעמד אלוהי מבורך מכוח הריפרור לאיוב ("ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך")  ומושגי הנתינה וההלקחות, המסמנים עונג וסבל, חיים ומוות – זוכים למעמד של צידוק דין בשל קשר לאותו המקור. קדושתו של הגוף מודגשת באמצעות צירוף סמיכות מוכפל, "גוף הגוף", המהדהד על דרך האירוניה את "שם השם" מן המקור ומדגיש את היעדרה של כל ישות רוחנית.

השיר "אגרטל" אף הוא מסמן זיקה בין גוף ובין משמעות: "מעל עגול זגוגי מתקמר גוף/ שקוף פעור פה/ למים שיזכירו לו / שהוא" (עמ' 50). תיאורו המואנש של האגרטל (או תיאורו המטאפורי המוחפץ של בן האנוש) הוא גופני והמים הנוצקים בו מחוללים זיכרון שמאשש את קיומו. גם כאן, בדומה לשם השיר, התחביר החסר, המתבטא בהיעדרו של נשוא יותר משהוא מחסיר הוא מוסיף- ללמדנו על הפואטיקה של אדם שהיא פואטיקה של "חסר מפרה". שתי השורות החותמות את השיר מדגישות את קדימותו של הקיום על המהות וכן את עוררותו של זיכרון, שאינו יסוד בתהליך קוגנטיבי, אלא כזה שמסמן משקעי זיכרון ארכיטיפליים קדומים: "כולנו יונקים, רתוקים לעוד טיפה/ מפטמת הזיכרון, מגששים/ אחר חיק / אמא, מהלכים מהכא לתם", היא כותבת בשיר "יונקים" (עמ' 39) ובני-האדם מכונים בשיר אחר "בני הדם": "מגיחים מאוקיינוס מי שפיר /כדי ששפת דמם / תכתב על קלף עורם/ עד תהיה לאור/המתפענח ברשתית האחר" (עמ' 45). השפה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיר, אינה שפה שהיא תוצר של תרבות. כמו ב'האני -העור'  של דידיה אנזיה, הבחינה של מקור השפה מעוגנת בגוף החי ומתקיים קשר בין התפקודים החושיים לבין ממדים מופשטים של חלל וזמן. המלים אינן מנותקות אפוא מן ההקשר הגופני, המאפשר את ייצורן והעור, המהווה את מעטפת המישוש, מכיל, מארגן ומתחם בין עולם החושים ובין מערכות ההסמלה והפונקציות המנטליות. הגוף, על פי השקפה זו, שמייצגה המובהק הוא מרלו פונטי- הוא מקור ההכרה, והתפיסה אינה יכולה להיות מוסברת רק בנטייה השכלית הטהורה, אלא היא מעורבת עם "בשרו" של האובייקט אותו היא תופסת.

הביטוי הפואטי של החסר, שבו השלם נשאף מסכום העדריו, דומה שאינו מצטמצם רק למימד שתואר והוא עומד כתפיסת עולם, שהביטוי הפואטי הוא אך מקרה פרטי שלה. בשיר "הרגל" כותבת המשוררת: "אחת ועוד אחד/ אינו תמיד מעשה חיבור / פעמים רבות זה הרגל /בו שוב מוכח שאת חסרה" (עמ' 36). נכון הוא שהמדובר בשיר הוא בכישלונם של יחסים אישיים שהחיבור בהם מתברר כחסר אלא שניתן כאמור לראות בו גם סוג של הבלחה ארס – פואטית לא מודעת וביטוי לתפיסה בסיסית המתפרטת למישורי-חיים שונים.

מושגי ה"היות" בשירים מתנסחים בשירים כיחס בין הקטבים למצבים לימינאליים. בקוטב האחד מופיעים הגוף או הגופניות המזוהים כ"אמת" ובקוטב השני – "עולם המעשה" שבו האני-השרה מתרחקת מעצמיותה ומנוכרת לה. בשיר "פרי" היא אומרת: "וגם אני, רוצה/ לאהוב גוף אל גוף / חמה לסמן שהייתי" (עמ' 16). מוטיב הסימון זוכה לביטוי מהופך בשיר "נישואים"- שם היא כותבת: "עוד רגע אני שקט מונח/ מוכן לסימון בגיר סביבי" (עמ' 11) כשזירת הנישואים הופכת לזירת תאונה או אסון. האני-השרה נעה אפוא בין שני קוטבי סימון, שניתן לכלול את שניהם בשדה סמאנטי של מוות. את האחד ניתן לכנות, אם לנקוט בלשונו של עוז, "מוות בחיים" ואילו את השני- "חיים במוות". שני קטבים אלה מוגדרים באמצעות האיון של 'האני' כאשר בקוטב האחד 'האני' נשכח ולא 'נאמר' מרוב שקיעה בענייני מעשה (מוות בחיים),ואילו בקוטב השני הוא מתאחד עם העולם או מוטמע בו עד לבלי הבחן (חיים במוות). בשיר, "לא, אני" כותבת המשוררת: "ממש בעולם המעשה/ טובלת בבוץ עד מרפק/ מבלי לטבוע וכבר שוחה/ קונה מוכרת מגישה ניירות/ משלמת יוצאת ובאה ובאה / לא אני לא עוצרת/ לא מתבוננת מהרהרת/ לא כותבת מילה / לא אומרת, אני" (עמ' 19).

הקיום בעולם המעשה מודגש באמצעות רצף של נשואים קטומי נושא כביטוי לשכחת 'האני'- ובין אלה לא נותר מרווח להתבוננות, להרהור וליצירה. בין השורה "לא אני לא עוצרת" לשורה החותמת, "לא אומרת, אני" מתקיימת לכאורה סתירה אלא שהמטבע "לא אני" משמשת במשפט הראשון כנושא ("לא אני" במקום "אני") כביטוי לאינותו של 'האני'. היותם של המשפטים נעדרי מושא והתבניות הכפולות (ובאה ובאה) מאיינים את המשמעות של הפעולות ומסמנים אותן כריקות. בשיר "בדממה" מופיע הקוטב של "חיים במוות" באמצעות היפעלות מועצמת (9 פעלי נפעל בשיר כה קצר) כביטוי לסבילות קיצונית ולהיעדר שליטה. האני-השרה נשטפת בזרם הימים ומתמוססת כדבשה (סירופ) "בפה החם של העולם", עד כדי יצירת איחוד וזהות מלאים: "אני, עולם" (עמ' 23). הכמיהה להיטרף (לשון בחישה וגם לשון היאכלות על ידי יצור אחר) מופיע גם בשירים אחרים, כמו "חרוב": "לב שחור שזרעיו נרעדים יום יום/ על שלא יהיה/ טרף לשיני אוהב / ובבשרו לא יבוא" (עמ' 17).

כמו במצב של שכחת האני בעולם המעשה גם במצב ההיטרפות האני-השרה מצהירה בתבנית משולשת שהיא נאחזת באצבעות "לא כותבות". אמירה זו המצטרפת ל"לא כותבת" מהשיר "לא, אני" היא בעלת היבט ארס-פואטי ולפיה מצבי הכתיבה אינם מתקיימים בקטבים אלא במצבים ספיים, לימינאליים, בהיותה של הדוברת "דלת". מצבים אלה מאפשרים מרווח או מרחק של התבוננות וכן קיום של 'אני' מודע ולא נטרף או מסוחרר. הם מהווים עבור האני-השרה עמדה שממנה תוכל לממש אופציות קיומיות מגוונות חרף העובדה שמצב-הביניים אינו מסמן מצב היות מובהק. במלים אחרות, הטוטליות או קסם ההיטרפות שאליהם ייחלה גובים מחיר כבד והאי היות מזמן מצבים קיומיים חדשים, שהאני-השרה מתנחמת בהם ומשלימה עמם: "אם הייתי תותים סגולים/ לא הייתי צווחת עטלף בלילות/ אם הייתי לילות/ לא הייתי נעדרת חלומות/ אם הייתי נעדרת/ לא הייתי רוח אם./ אם הייתי רחם/ לא הייתי רוח יולדת שיר,/ אם הייתי שיר , בתי/ שאין לה מקום, לא הייתי, / אבל אני אם/ ומקומי בין עץ תות לשיר" (עמ' 72). עמדה זו מוצאת ביטוי גם בשיר "עצם הבית" בו נכתב: "בריק הנפער בין דבר לדבר קם העיקר" (עמ' 29), אמירה שגם בה נוכל לראות הבלחה ארס-פואטית.

הזמן בשירים מעוצב כזמן ליניארי, ההולך לכיוון אחד, בלתי הפיך ומבחינת המשמעות האנושית המיוחסת לו כ"הבל יום". המרחב הוא מרחב מישורי, שבו מתקיימת תנועת הגוף, ש"שואף אוויר דליל מאהבה". התנועה על פני מישור מהווה ביטוי לתנועה מודעת ומפוכחת, המערטלת את המציאות ממשמעויותיה. ועם זאת, האני-השרה באמצעות דיבור אל העצמי מבקשת לזכור ולשמור "להתעורר מול/ אשכול טפות/ על ענף ועל/ עוד ענף/ למרות הבל יום" (עמ' 38). הביטוי המנוגד ל"יום יום" בשירים הוא "שעה". אם היום הוא הבל, הרי שהשעה היא יחידת זמן סובייקטיבית, המבטלת את מהלכו של הזמן הליניארי והופכת אותו לשעת חסד או רצון. הדברים אף מתכתבים עם פרקי אבות: הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום (ד, ג). על פי גישה זו לכל דבר יש ערך מיוחד ומקום בנסיבות מסוימות. בשיר "עד אור הבוקר, עד שחר ינצנץ" הדוברת נוקטת ניכוס עצמי של ה"שעה" ביחס לחוויות ילדות שהתנגשו עם הסמכות ההורית. במצבים אלה הערך נוסח על ידי התוויית הגבולות, כאשר גם ההתעניינות של ההורים שהיא אכן ישנה והחשש שתתעורר מעוררים בה לכאורה תחושת ערך.

בשיר "מה השעה" היא כותבת: "איני רוצה לשאול מה, למה, אלא מתי / הוה שעה היודעת אותי / ללא מועד מדוד על יד/ אין אפשרות להקדימה, לחנוט אותה בעודה/ שעתי הוה דקה דקה בה אני אהבה" (עמ' 24). השאלה השגורה, "מה השעה", מקבלת בשיר משמעות שונה ובמקום שהיא תדע מה השעה- "הוה שעה היודעת אותי". הדוברת מבקשת שעת חסד, לא מדידה, שבה ההוויה היא אהבה, המבטלת את הליניאריות של הזמן, והיא נפעלת תחתיה: "שעה שעה/ טובה אני אומרת לך/ טובה", היא כותבת בשיר אחר (ללא שם, עמ' 32).

הדלת בשיריה של רוני אדם היא דלת החוצצת בין עולמה הפנימי לזולת, אך גם הדלת שתוחמת בינה ובין העצמי. הזרות עם העצמי מודגשת באמצעות דיבור בגוף שלישי כביטוי לניכור: "אני מתדפקת על דלתה/ פני אינה מזהה/ אשה זרה מאשרת את קיומה / לעצמה פותחת דלת" (עמ' 69). בשיר הנפלא, "אני שאלה", החותם את הספר ומהווה את שיאו הפואטי, התנועה היא מן החידה של הזולת אל החידה של גרעין העצמיות. השיר, הארוג בשאלות המהדהדות "מה" ו"מי" ומושתת על גלישות לשוניות, מעמיד בספק את שאלות המהות ותוהה  על דבר היחס בין הפרדיקטים השונים לבין נושאם: "האם אי פעם אפתח דלת/ מבלי לשאול/ מי זה? / מה יהיה רוחב הסדק / האם אמרו לי פעם/ האם היה רגע אמת/ ואחריו מה/ לבד מגע גע / ומדוע איני זוכרת חלומות / ולמה יש לי כל כך הרבה חולצות / אדומות. מה כבר בי ונעלם /כשאפלה עולה בחלונות / ומי אני בשממה שפשטה בכל חלקה מאז/ שאיני מאמינה / האם אמות לבד ללא מי/ שיאחז ביד וישקה / ואם כל זה נשל/ מי יזחל מתוכי."

"אלא דלת" הוא ספרה השני של רוני אדם. זהו ספר שירה אניגמטי, מרתק וכזה המשלב בין נימה אישית אוטוביוגרפית לבין האוניברסלי והמוכלל. שירי הספר נקראים אמנם לעצמם, אך הם מקיימים גם דיאלוג עם שירים אחרים-וכולם נתפסים כחלק מאמירה כוללת, המציבה אתגר אינטלקטואלי בפני הקורא ומעניקה לו חוויה של ממש. חיבור זה ניסה להביא מקצת מגופו ומרוחו.