close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בין חג בלב לבין זכוכית נשברת - Post Image
    • בין חג בלב לבין זכוכית נשברת
    • בלפור חקק
    • התפרסם ב - 28.07.20

    “מכאן וממרחקים” | רות ארטמן
    סלונט – בית הוצאה לאור, 2020, 100 עמ’.

     

    יָד מְהַסֶּסֶת
    אֵי מִשָּׁם,
    מַגָּע קַלִּיל
    רוֹפֵף
    בַּגְּבוּל הַדַּק
    בֵּין חַג בַּלֵּב
    לְבֵין זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת (25)

    המשוררת רות ארטמן חיה על החוט הדק שבין עולם אגדי מתוק ובין הסדקים וההתפוררות. היא מחפשת על כן תמיד בכל פינה את הפּיוס, את הנחמה ואת האהבה. השירים נכתבים מתוך תחושת מצוקה וחוסר נחת, עד ההתרה מן הפּקעת המרה, עד המַרפא ומנוחת הנפש. השירים הולכים על החוט הדק בין החג בלב לבין הזכוכית שנשברת, וכתיבת השיר היא ההגנה לחוט, שלא ייקרע ולזכוכית שלא תישָבר.

     

    גשר אל האור

    השירים של רותי ארטמן מבקשים דרכם בין החוץ לבין הפְּנים, בין השלמות לבין השברים: בתוך המציאוּת סביבה אין המשוררת מוותרת לַטוב שיופיע, ואם יופיע לפניה אבק דרכים היא תִדלה מתוכו פירורים של זהב, הנסתרים בתוכו.

    הקובץ נקרא “מכאן וממרחקים”, אך כמה טוב לה לדלות את השירים מן ה”כאן” הכי קרוב, ולא ממרחקים שאינה רואה, והיא מנסחת את מראותיהם מן הזיכרון. הזמנים נוגעים זה בזה, גם כשהיא כאן עיניה למרחקים, גם כשהיא מפליגה הרחק, לבה שבוי בתוך הכאן.

    כל מצב של ייסורים, סֵבֶל או חרדה הוא מצב של בינתיים. הציפייה היא במהלך החוויה המייסרת, שרגעים יחלפו והיא תגיע אל גשר צר, גשר שהוא מַעֲבר  אל האור, אל הגאולה, אל החוויה המפייסת.

    יָרַדְתִּי בַּמִּדְרוֹן הַתָּלוּל
    חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי נוֹפִים מֻכָּרִים
    גַּבִּי עָמוּס חֲבִילוֹת תְּפוּחוֹת
    קְשׁוּרוֹת בְּעַתִּיקַי חֲבָלִים
    חוֹתְכִים עַד זוֹב דָּם
    בְּאֶצְבָּעוֹת קְמוּצוֹת
    גּוּפִי כָּמֵהַּ, לְהִשְׁתַּחְרֵר
    לַעֲבֹר בַּגֶּשֶׁר הַצַּר הַבָּא (24)

    שירתה של רות היא שירה של מתח, מתח בין ריחוק וקרבה, בין כמיהה להגשמתה בדרך לא קלה, באצבעות קמוצות.

    החלל הביתי הקרוב הוא מקום צמיחתם של השירים, והתחושה היא תמיד, שהבית הוא מקום נעים והכתיבה על מראוֹת מן הבית היא ברירת המחדל הראשונה.  לא פלא שהשיר נקרא “מִקָרוב”:

    גיליון של עיתון, שמונח לידם, מקיים דו שיח עם הזוג בחלל הביתי שלהם:

    הַגִּלָּיוֹן הַגָּדוֹל מִתְקַפֵּל
    נוֹחֵת עַל רָאשֵׁינוּ.
    בָּאַפְלוּלִית שֶׁנּוֹצְרָה
    יָדְךָ לוֹחֶצֶת אֶת יָדִי,
    בִּדְמָמָה (12).

    כדי להבין את העולם סביבה, היא מבקשת לשאוב ממנו צופן להביע אותו: המשוררת ממַלֶלת אותו בשפה פואטית אישית: היא אוספת מן המציאות היומיומית את חומרי השירה: את הסיפורים האנושיים, את מגוון הצבעים ואת המוזיקה של החיים. בַּכּתיבה היא מוצאת את הנחמה. ולא פלא: הכתיבה היא המבּט הרוחני:  יש תמיד קשר בין המַראות הגשמיים ובין הרוחניות העוטפת אותם.

    היא מרימה את עצמה מן היומיום, וּמאֲצילה על הציפור החולפת בשמים את חלומותיה, עד כי אנו חשים שנגענו בציפור נפשה: לפנינו סוג של הַאֲנשה. בדרך זו, היא עצמה הופכת להיות בהינף שורה לִדמוּת ציפורית שממריאה מַעלה,  מן הארצי אל השמימי:

    גּוּפְךָ סוֹבֵב אֵלִי
    לְאַט,
    מְחַפֵּשׂ נִחוּמִים,
    בְּעוֹד אֲנִי אוֹמֶרֶת:
    הִנֵּה צִפּוֹר חוֹלֶפֶת בַּשָּׁמַיִם. (23)

     

    הומור עצמי מן החלל הביתי

    במצבים של מצוקה, הומור עצמי הוא סוג של התרה מרגעי שבירה או נפילה.

    הנשים, שהיו בעבר לבן הזוג, משנות כיוון: לרגע כמו מאיימות על שלוות הנפש ועל בלעדיות האהבה. וכאן באה הפואנטה:

    דְּמוּיוֹת נָשִׁים
    שֶׁאָהַבְתָּ פַּעַם
    חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי
    כְּמוֹ בְּסֶרֶט יָשָׁן
    וְנָדוֹת בְּרֹאשָׁן כְּאוֹמְרוֹת:
    הִנֵּה עוֹד אַחַת. (13)

    הפואנטה היא גם משעשעת וגם אירונית:

    דווקא היא שהיא הרעיה, האחת והיחידה (היא זו שמשמשת בת זוג!) – מכוּנה על ידי הנשים האחרות: “הִנה עוד אחת”. בַּמציאות ההפוכה, היא זו שנקראת “עוד אחת”, כינוי שמבטא סתמיות וחוסר משמעות. למעשה, בדרך של הומור עצמי, היא מעצימה את עצמה ואומרת ב’הפוּך על הפוּך’: אני לא “עוד אחת”.

     

    בלפור חקק קורא בספרה של רות ארטמן. צילום: תפארת חקק

     

    ההתמודדות עם הרוע

     ההסתגרות בחלל הביתי ובחוויות יומיומית נעשית תוך מוּדעות שהיא מסתגרת מן הכָּאוס שבחוץ, מן הקטסטרופות והעֶצב, שהעולם עלול לזַמֵן לה. ההסתגרות משמעה גם חוסר מעורָבות במציאוּת, כשהיא חשה, שאולי יכולה הייתה לעשות יותר.

    למשל, בשיר “קולות” (39), ערה הכותבת לכך, שהיא חיה את חיי החולין שלה, ושמה וילון מול עיניה שלא לראות את המציאות. החיפוש אחר המנוחה והנחלה משמעו לפעמים וילון אטוּם מול המציאות החיצונית:

    כּוֹס קָפֶה, יוֹם חֹל,
    אוֹר דַּק מִסְתַּנֵּן מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת,
    נִפְרַשׂ עַל רִצְפַּת הָעֵץ הַמְּלֻטֶּשֶׁת,
    מְרַפֵּד אֶת הַשֶּׁקֶט בַּחֶדֶר.
    הַאִם הִגַּעְתִּי אֶת הַמְּנוּחָה?

    כך בבית הראשון. יש סימנים של אור מבחוץ, שיכול היה לחשׂוף בפניה את החוץ. אך הוא נפרשׂ על הרצפה ומרפֵּד את השקט, הזוכה לאיטום נוסף.

    ההמשך קשה:

    קוֹנְכִיּוֹת אָזְנַי רוֹעֲדוֹת –
    עוֹר הַתֹּף הֶעָדִין מִזְדַּעְזֵעַ
    מִקּוֹלוֹת נִדְכָּאִים.

    מתברר, שהעוול החיצוני מבקיע אל הכותבת, מפלס דרכו אל נפש המשוררת המחפשת מנוחה ונחלה. ובכל זאת, בהמשך השיר החיבוטים הנפשיים מקבלים ביטוי בדרך סמלית: הכותבת בחלל המסתגר נמצאת בכיסא נַדנדה:

    מִתַּחַת לְכִסֵּא הַנַּדְנֵדָה הָעַתִּיק
    כַּפּוֹת רַגְלַי כְּבוּלוֹת
    בְּשַׁלְשֶׁלֶת מַדְוֵי עוֹלָם.

    הרוע החיצוני, העוול הזועק חודר את המעטפת האטומה עד כדי תחושה, שֶכַּפּוֹת רגליה כבולות: השרשראות החיצוניות המעיקות על הזולת הסובל מעיקות גם עליהָ. היא חשה את צער העולם. ובכל זאת, הסיום יש בו העדפה של החלל הביתי על מעורבוּת:

    מְצוּקוֹת נֶפֶשׁ
    וּמַחְשָׁבוֹת קוֹדְרוֹת
    תּוֹלוֹת וִילוֹנוֹת אֲטוּמִים
    עַל אִישׁוֹנֵי עֵינַי. (39)

    ההסתגרות בחלל הביתי החם ובנדנדה הנעימה מקשוֹת על היחשפות למציאות: וילון אטום, וילון פנימי מכסה את הכול. יש תחושה במהלך קריאת השירים, שהעֶמדה של מתבוננת מן הצד, בלי רצון או יכולת להיטמע בהוויה החיצונית, היא סוג של עֶמדה מְשוֹררית, סוג של מבט מבחוץ על העולם, מבט של משוררת שחוֹוה את העולם כמתבוננת מן הצד.

     

    חיפוש אחר חמלה

    הכתיבה עבורה היא סוג של אסקפיזם, בריחה ממציאות שטומנת בחובה גם רע. השאיפה לטוב מניעה את חייה ואת כתיבתה. וגם אם קשה לה הרוע, היא מחפשת תמיד את הטוב, גם כשהוא נסתר:

    בשיר שלה “ובחרתָ בטוב” (54) היא מציבה זאת כציווי קטגורי: “ובחרתָ בטוב”. האם יש משורר לפניה, שכתב שיר בשם זה?

    וזו הפתיחה לשיר:

    בְּעוֹלָם שֶׁל רֹעַ
    טוּב לֵב נִגָּר
    מִמַּעְיַן מַיִם קָטָן, נִסְתָּר.
    הוּא מְפַכֶּה, מֵפִיץ חֶמְלָה וְזֹהַר
    נוֹקֵשׁ עַל דֶּלֶת הַסּוֹבְלִים בְּמַחְשַׁכִּים.
    בְּכָל מָקוֹם הוּא נִכָּר.

    הרגישות האנושית ניכּרת בכל השירים. חובה לציין, שרות ארטמן גרה היום בארה”ב, ולא פעם בקריאת הנופים שבשירים, לא ברור, אם היא חיה את נופֵי הגולה או את נופי ארץ מְכוֹרה- ארץ ישראל.

    בתוך חווית ההמון הרווחת בארה”ב, יש תחושה של פרטים הנבלעים בהמון אדם, ואיש אין לו עניין בהם. רות ארטמן מעלָה לא פעם בשיריה את החוויה האמריקאית. והשיר המצמרר מכולם הוא השיר על השתתפות שלה בכינוס ליד “קבר אחים” בלוס אנג’לס: מתברר שהרשות המקומית אספה גופות של 1689 אנשים, שלא נמצא להם דורש, וזהותם לא ידועה. הם חוּברו יחד לקבר אחים אחד. המשוררת כותבת קינה מרגשת ונוקבת בשם “מי אתם?” (169). היא מסיימת במסר אוניברסלי:

    וְדִמְעָה רוֹתַחַת
    זָלְגָה עַל לֶחְיִי עַד בּוֹשׁ,
    וְזָכַרְתִּי זָכוֹר
    אֶת שִׁמְכֶם
    שֶׁאָבַד,
    וְצָעַקְתִּי אוֹתוֹ לֶחָלָל –
    נַחֲמוּ נַחֲמוּ אַחַי, בְּנֵי אֱנוֹשׁ.

    יש כאן שילוב של טקסטים מקודשים, ההופכים את המבע, לחוויה ששואבת מימי קדם, למגילה תנ”כית חדשה של ‘זכור ושמור’, של בקשת נחמה נבואית: ‘נחמו, נחמו’.

    הרטט בין המצבים, בין מפלסי הלשון הופך את הצעקה לתפילה דתית עמוקה – ובה בעת לצעקה אנושית שאין לה מנוחה.

    היציאה מן החלל הביתי החם, מן ההוויה המְשוררִית הסגורה המשקיפה על  הכול מבחוץ, מביאה להתפרצות רגשית: דמעות, זעקה, בקשַת נחמה. כיהודייה, היא כותבת שיר אוניברסלי, אך מתחברת  בַּד בבד עם נבואת הנביא: “נחמוּ נחמוּ עַמי” (ישעיהו מ’,1).בקשַת הנחמה הלאומית של הנביא הופכת לבקשַת נחמה למין האנושי כולו.

    הרצל ובלפור חקק עם רות ארטמן (2019). צילום: תפארת חקק

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית