close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אקזיסטנציאליזם וציונות ב”שכול וכישלון” של ברנר - Post Image
    • אקזיסטנציאליזם וציונות ב”שכול וכישלון” של ברנר
    • אורציון ברתנא
    • התפרסם ב - 01.05.21

    גאונות ללא פתרון


    ”שכול וכישלון” | י.ח. ברנר
    הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, 252 עמ’.

     

    1. פתיחה

    בשנת 1920, כשנה לפני הרצחו של ברנר ב-2.5.1921, הופיע בהוצאת שטיבל בניו-יורק הרומן “שכול וכישלון”, הרומן האחרון שכתב ופרסם. לדעת רבים הרומן הטוב ביותר של ברנר. ויותר מזה, לדעת רבים, ואני ביניהם, הוא לא רק הטוב שביצירותיו, אלא גם אחד הרומנים הגדולים ביותר שנכתבו בעברית. גם עכשיו, מאה שנים להירצחו, וקצת יותר ממאה שנים להופעתו, הרומן נקרא כרומן ענק. מאה השנים שחלפו הן מאה שנים בהן ההיסטוריה העברית עברה שינויים מדהימים, והספרות העברית שיקפה אותם בדרך זו או אחרת. למרות השינויים המופלגים בהיסטוריה ובספרות, ולמרות התפתחות השפה העברית החדשה לאורך מאה שנים אלה, אני שב וקורא עכשיו את הרומן, מרותק גם בשל היכולת הספרותית המובעת בו – היכולת לספר סיפור – וגם בשל העומק ההגותי התקף בו היום כפי שהיה כשנכתב.

    את עיקרי הרומן ואת עיקרי תפישתי אותו אביא כאן בקצרה.

    2. רומן משפחה

    “שכול וכישלון” הוא “רומן משפחה”, שכמוהו נכתבו רבים מאוד למן המאה ה-18, וחלוקת הדמויות בו מובלטת לקורא כמעין ציר סלול, המוליך אותו לקראת ההבנה הפילוסופית, כמו ברומנים אקזיסטנציאליסטיים בולטים – “האחים קרמזוב” של דוסטוייבסקי ו”הדבר” של קאמי – האחד רומן משפחה גם הוא, והשני רומן דמויות במתכונת רומן משפחה, שהרי ב’הדבר’ של קאמי, כל אלה שנסגרו בעיר אוּרׇן בשל הדבר הפכו משפחה אנושית אחת גדולה.

    הדמויות נחלקות בבירור לשני “בתים”, שכל אחד מהם כולל משפחה אחת גדולה והנלווים לה. מן הצד האחד – “בית חפץ” ומן הצד השני – “בית גולדמן”. כבר שני השמות הם שמות סמליים (כמעט אלגוריים) המאפיינים את דמויותיו: חפץ הוא חפץ הקיום, חפץ החיים. גולדמן הוא צבירת הרכוש, המעמד והכוח בזכות החומר. שני בתים אלה הם שתי גישות-אב שונות למציאות האנושית, כפי שזו מוצגת ברומנים הריאליסטיים הגדולים של המאה ה-19 (מהם הושפע ברנר). שני בתי האב נמצאים בעימות מתמיד. כל דמות ראשית ברומן משתייכת לאחד משני הבתים, שתי המשפחות, שתי גישות-האב הקוטביות, ובמסגרת משפחה היא מציגה ניואנס פרטי ואישי שלה – גישתה המיוחדת אל הקיום. שני הבתים נמצאים בעימות מתמיד.

    בבית האב של יוסף חפץ נמצאים אסתר ומרים בנותיו, חיים אחיו, חנוך בנו של חיים, יחזקאל קרובם הרחוק; ונלווים אליהם שניאורסון וקאופמן. המאפיינים את כל אלה הם: א. חפץ הקיום למרות בעיות הקיום הקשות; ב. מודעות לכישלון, ועיסוק בכישלון בדרכים שונות, שעיקרן: בריחה מתמדת, התקדמות לכישלון וניסיונות מסוימים להתמודד איתו. בבית גולדמן מצויים גולדמן, הניה בתו, אמו, אשתו, ונלווה אליהם החתן המיועד הד”ר חמילין. מאפיינים אותם: א. צבירת הכסף והרכוש; ב. סיפוק היצרים; ג. התעלמות מנושאים מוסריים; ד. הצלחה חומרית מתמדת הולכת וגדלה.

    הנטייה לדיבור או לכתיבה היא מאפיין קבוע של כמעט כל הדמויות ברומן, ובפרט – של בני משפחת חפץ. דמויות אלה עוסקות או בווידוי (התוודות), או בניסיון להשפיע על הזולת ולחנך אותו. ניתן לומר כי פעולת הדיבור קובעת את מידת מרכזיותה של הדמות בסיפור. דמויות שאינן יכולות לדבר חשודות כשליליות. אכן, גם על פי קביעה זו, בני משפחת חפץ הן הדמויות החיוביות ברומן, הדמויות מעוררות אמפטיה – דיבוריהן מהווים את מרבית הרומן. דמות חיובית שמסיבות שונות אינה מדברת בעצמה, ידברו עליה הדמויות האחרות ויישאו את משנתה. זהו מקרה חנוך, הגיבור הראשי ב”שכול וכישלון”, שיובהר להלן.

    מכיוון שכל דמות מייצגת עמדה ברומן האקזיסטנציאליסטי, מרבית הדיבורים של הדמויות הם מונולוגים ומונולוגים פנימיים. הדברים מושמעים לקורא, יותר משהם מושמעים לדמויות האחרות. כלומר, אין דיאלוג אמיתי בין הדמויות. הן אינן משתנות. הפילוסופיה של הזולת אינה משפיעה עליהן. לכן, הדיאלוגים ברומן שטוחים. לא נוצרים קשרי-הבנה בין הדמויות. דמות דמות וגורלה הבודד. אין דמות המבינה באמת את הדמויות האחרות.

    אי-תקשורת (דיס-קומוניקציה) זו מתבטאת ברומן הקיומי במשבר אמונה וערכים ובמשבר ארוטי.  הטקסט משופע בביטויים כמו: “דממה”, “התרגזות”, “פחד”, “אימת קיום”, “הדבר”, “בריחה”, “שיממון”, והם קשורים בתסכול ארוטי. בבית חפץ כל הדמויות הצעירות שואפות, מטבע הדברים, לאהבה. זו כמיהה טבעית לחיים, לקשר שיחזק את זהותן העצמית. המחשבה הארוטית היא מלכודת מעגלית בת שלושה שלבים:

    א. בגלל חולשתן של הדמויות בנות בית חפץ, השואפות לארוס, הן חושבות כי לו מימשו עצמן ארוטית, הארוס היה פתרון לבעיותיהן הקיומיות. ד”ר חמילין החזק, החומרי, מבית גולדמן, הדמות האנטיתטית לדמויות הקיומיות, אינו רואה בארוס פתרון נכסף אלא מכשיר בידיו;

    ב. הארוס מועלה לדרגת אושר נכסף;

    ג. עצם חולשתן של הדמויות מונעת מן הארוס להיות פתרון. חולשתן הקיומית, ממנה נובעת שאיפתן לאושר הארוס, היא היא המונעת מהן להגיע אליו.

    הבריחה היא הפתרון הנוח ביותר לדמויות התלושות. הבריחה עשויה להיות בריחה פיסית. בריחה פיסית היא בריחתה של מרים ליפו, היא הדקירה שהיא דוקרת אצבעה במחט מזוהמת, שהיא בריחתה אל המוות. בריחה פיסית הם נדודיו חסרי התוחלת של יחזקאל מן הארץ לאירופה ובחזרה, ובארץ – נדודיו מן הקבוצה לירושלים. בריחות אלה משקפות היטב את מצוקותיהם של חלוצי העלייה השנייה, שתשעים אחוזים מהם לא מצאו, בסופו של דבר, את מקומם בארץ. הבריחה יכולה לשקף מצבם של סופרים רבים בשנים אותן מתאר הרומן, שלא התערו בארץ וחזרו כלעומת שבאו (חלקם – אל המוות בשואה). הבריחה עשויה להיות נפשית, כמנגנון העמדת הפנים אצל אסתר שאינה רואה אלא את שהיא רוצה לראות, כהעמדת הפנים אצל שניאורסון וקאופמן בשיחותיהם חסרות הטעם. ובעיקר – בריחה נפשית הוא טירופו של יחזקאל, המתרחש בשיאו הפסיכולוגי של הרומן.

    את המסר האקזיסטנציאליסטי נושאות בעיקר שתי דמויות, שבעצם משלימות זו את זו, וכך משלימות יחד את פני המסר האקזיסטנציאליסטי. דמות אחת היא דמותו של חנוך חפץ, החי את עצם התפישה הקיומית – זו הדמות של החזק כסלע, המממש את החיים האקזיסטנציאליסטיים. דמות שנייה היא דמותו של יחזקאל חפץ, המלמד כיצד יש להתנסות כדי להגיע לעצם המחשבה האקזיסטנציאליסטית – זו הדמות של הרגיש, שרגישותו מאפשרת לו להגיע לחשיבה הקיומית, אבל אינה מאפשרת לו לחיות אותה, לממש אותה.

    יחזקאל חפץ הוא הדמות היחידה המתפתחת ברומן. בעמדות כל שאר הדמויות לא חלים שינויים: בני בית גולדמן אינם מגיעים כלל לרמה של בני אנוש המודעים להיותם בני אנוש. הם חסרי מודעות קיומית. בני בית חפץ נוקטים, כל אחד בבדידותו, עמדה קבועה ביחס לחיים, ללא יכולת ללמוד, לשנות. יחזקאל חפץ הוא הגיבור הטראגי של הרומן, כי תובנתו היא כשל הגיבור, חנוך חפץ, העושה ואינו מדבר, אבל כוחותיו ויכולתו המעשית פחותים הרבה מעומק הכרתו. כשפער זה נעשה מודע במלואו ליחזקאל, וכמובן – גם לקורא המזדהה עם דמותו העצובה של יחזקאל – מגיע יחזקאל לשיא הכרתו האקזיסטנציאליסטית המסתיימת במשבר כפול: ראשית משבר פיזי – הוא לוקה בבקע, שבר (קילה), שהוא משבר ארוטי קומי-טראגי. הוא “לא גבר”, יש לו קילה. זו חולשה שאינה ניתנת לריפוי, ומן ההכרה המכאיבה  בכך הוא אינו יכול להימלט. וכך, המשבר השני נובע מהראשון – דעתו נטרפת עליו. הוא משתגע. השיגעון הוא בריחה מן ההכרה הצלולה בשבר הקיומי שלו – בריחה מאי יכולתו לעשות את מה שצריך לעשות.

    3. הפנים השונות של משפחת חפץ – בית חפץ

    כאמור, הרומן הוא רומן דמויות או רומן משפחה. הדמויות הן בנות שתי משפחות, שני בתים – בית חפץ ובית גולדמן. בבית חפץ, מנסות הדמויות להתמודד עם הבעיות הקיומיות. פתרונותיהן השונים מייצגים את פניו השונות של בית חפץ:

    • זה שנכשל בהתמודדות ובורח להעמדת הפנים: יוסף חפץ; שניאורסון; קאופמן
    • זה שנכשל בהתמודדות ונמלט לעבודה המייגעת והמטמטמת: חיים חפץ; אסתר חפץ
    • זה שנכשל בהתמודדות ואינו יכול להימלט מן ההכרה בכישלונו: יחזקאל חפץ; מרים חפץ
    • בודדים המנסים להיאבק בשכול והכישלון ולחיות חיים קיומיים מלאים, על-פי הכרתם: חנוך חפץ

    בבית גולדמן, הדמויות לא יכולות להגיע להכרה קיומית של המציאות. ההתנהגויות השונות של דמויות אלה מסמלות את פניו החברתיים השונים של אלה שאינן מבינות הבנה קיומית:

    • גולדמן האב – רצון השררה
    • הניה הבת (גרושתו של חנוך) – תאוות הבשרים
    • אם גולמן – “האם הגדולה” – תאוות הממון
    • חמילין – החתן החדש – “האדם השלם”: התגבשות כל התכונות השליליות באדם אחד

    בקבוצה הראשונה נכלל הרוב של אלה שהם בני-אדם, על-פי המפתח של רומן זה; קרי, רוב רובם של בני  “בית חפץ” האנושי. אלה הם בעלי מפתח רגשי-ערכי, אבל, להוציא את חנוך חפץ, הם חסרי יכולת להתנהג על-פי הכרתם זו. אלה אינם מצליחים לעמוד בנורמות שלהם עצמם והם נוקטים התגוננות שהיא פעולה של צמצום הציפיות מן החיים, של העמדת פנים שהם בעלי נכות מסוימת, כדי לכסות על נכותם העיקרית שהיא אי-יכולתם לחיות על-פי הכרתם העצמית.

    יוסף חפץ, “אב הבית”, הוא נציגה הבולט של קבוצה זו. יוסף חפץ מעמיד פנים של בעל יכולת, ומשאין הוא יכול לממש יכולת זו, הוא בורח אל המחלה. הוא, כביכול חולה, ומחלתו המדומה היא הצדקתו העצמית לאין-האונים שלו. סופה של העמדת הפנים שהיא הופכת אמיתית. העמדת הפנים של חולה עושה אותו חולה באמת. הדיבורים על החידלון מביאים את יוסף אל סיפו של החידלון עצמו. במושגים הקיומיים, אי-יכולתו של יוסף להיות אחראי (לעצמו, ועקב כך – גם לאחרים, לביתו ל”בית חפץ”) הולכת ומקרבת אותו אל מותו. ללא אחריות אין קיום. יוסף הוא הבורח מאחריות לעצמו ולאחרים אל העמדת הפנים של חולה, ההופכת להיות מחלה המקרבת אותו אל סופו.

    הנציג מובהק של הקבוצה השנייה שבבית חפץ הוא חיים חפץ, אחיו של יוסף. חיים בורח אל העבודה המטמטמת ש”משחררת” אותו מן הצורך לחשוב ולהתמודד. בדומה לאחיו הוא אינו יכול להכיר במציאות הנוראה מבלי להירתע, וודאי שאינו יכול להתמודד איתה.  בניגוד לאחיו, הוא אינו יכול לדבוק בעמדת פנים מלאה. הוא אינו יכול לרמות את הכרתו לגמרי או להשתיק אותה. אם מושג-המפתח אצל יוסף הוא רמייה-עצמית, הרי אצל חיים מושג-המפתח הוא אימה:

    “העמידה על פי הפחת הפחידה אותו בלא יודעים. אמונת האלוהים שלו, של חיים, כי יש אב בשמים המשגיח עליו, לא נתנה לו אחיזה גמורה, אחרי שראה כי נסתרו דרכי ההשגחה [—] ואולם אימה גדולה ונוראה הייתה להישאר בלעדיה.

    [—]

    ואולם היה מסביב לו דבר-מה, דבר-מה מרפרף [—] דבר-מה מנהם: כלל לא כך… כלל לא כך… לנשום, אמנם, אי אפשר… אחיזה אין… החלל ריק… אבל דבר אינו ממלא אותו, אינו ממלא… אין אלוהים…” (“שכול וכישלון”, מהדורת 2006, ע’ 201)

    חיים מנסה להתגבר על אימת המציאות על ידי ביטול עצמו – הוא מנסה לשקוע בעבודה מייגעת בכל כוחו, להיות עסוק כמה שיותר כדי שלא תהיה לו אפשרות לחשוב. עבודתו של חיים היא עבודה פיזית קשה, שבצידה ביטול עצמו מפני אחרים. הם אומרים והוא עושה. הוא אינו חייב לבחור, אלא אחרים בוחרים והוא מקיים ועושה בחירתם. בדמותו של חיים יש גם ביקורת מסוימת של ברנר את העבודה, ערך חשוב בעולם של העלייה השנייה. העבודה צריכה להיעשות מתוך בחירה חיובית, בחירה בעלת משמעות. אולי זה גם חלק מהצטדקותו המתמדת של ברנר כי הוא לא הצליח לעבוד עבודה פיזית בארץ ישראל. כוחו לא עמד לו.

    דו-ערכיות זו יש גם בעצם שמו של חיים. הוא בוחר בחיים. אבל הדבקות הקטנה והאפורה בחיים אינה מספיקה כשלא מתוספות אליה ההעזה לבחור וההעזה לדבוק בבחירה. בסצנת הסיום של הרומן, יושב חיים על שפת הכינרת ומסתכל בבדואים השוחים באגם. הוא מסתכל בגופות הספורטיביים של הערבים הרוחצים ובלשונו של המספר “…מחשבות-נחמה משונות התרוצצו בקרבו” (שם, ע’ 246) מחשבות-נחמה שעיקרן: “המפחד מפני המים לא יטבע…” הבדואים הרוחצים הם המעזים לחיות. חיים, היושב על שפת הכנרת, אינו מעז לשחות, וכך אינו מסתכן בטביעה והוא ממשיך לחיות. הדבקות בחיים חשובה, אך לא מספיקה ללא משמעות, ללא יצירת הערך על-ידי בחירה ועמידה בבחירה.

    4. יחזקאל חפץ – בן דמותו של ברנר

    הדמות הראשית ברומן, יחזקאל חפץ, היא המאפיינת את הקבוצה השלישית שבבית חפץ, ובה עוסק מרבית הרומן. שמא ברנר רואה את יחזקאל חפץ הקרוב ביותר אליו, אל הסופר.

    מאפיינו העיקרי של יחזקאל חפץ, הטירוף, הוא המבדיל אותו מרוב הדמויות. זהו רומן פסיכולוגי, והתיאורים הפסיכולוגיים של הדמויות והתנהגויותיהן, הם הסמלים נושאי האידיאולוגיה שברומן. שוב ושוב משתמש כסופר במאפיין פסיכולוגי של דמות כדי להבהיר את המשמעות ההגותית הערכית של התנהלותה. יחזקאל הוא בעל מודעות עצמית גדולה יותר מזו של הדמויות האחרות החיות איתו ברומן. הטירוף הוא תוצאת הפער הטראגי שבין יכולתו של יחזקאל ובין מודעותו העצמית. הטירוף הוא ההגנה שלו מפני רגש האימה הקיומית והרצון לברוח מהכול, ומפני המשבר הארוטי שהוא חווה. בטירוף הוא מצהיר – אני יודע אבל אינני אחראי לעצמי. הטירוף גם הוא דרך לברוח מן ה”אחריות” – המושג המרכזי בפילוסופיה הקיומית, שהיא פילוסופיה הומאנית העוסקת בפרט.

    אומנם הטירוף פורק את יחזקאל מן האחריות בכך שהטירוף הוא מחלה המשחררת מעבודת היומיום, אבל אינו משחררו מן המודעות, שנעשית עוד יותר חריפה, עוד יותר נוראה. אכן, בהיותו מטורף, ממשיך יחזקאל חפץ בדיונים הקיומיים שלו, שעיקרם ניסיונות של התגוננות פנימית מפני האימה, מפני המשבר הארוטי, מפני התביעות המוסריות העצמיות, שאינו יכול לעמוד בהם.

    “והוא, בעל הדבר, המוכה בעצמו, טען מצדו בקול מתחנן, כבלתי מטורף כלל, לכאורה… – טומטס… עגבניות… האבל האומנם עוגב אני, האומנם? שבור אני… שבור מלכא… שבר למטה, שבר למעלה ושבר באמצע… לב האדם הוא באמצע… כולנו מנוולים, כולנו בלתי-מנוולים… טוב – איני מכחיש, אבל איני מבין, איני יודע… איני מכחיש שאני חולה… שאני צריך לבית חולים… [—] אבל עגבניות איני רוצה: איני עגבן… יאמר הרופא מה שיאמר… אני יודע את הנשים זה עשרים ושמונה שנים…” (שם, ע’ 94)

    טירופו של יחזקאל נובע משבר שסמלית הוא גופני ונפשי בו בזמן. זהו השבר, הבקע, הקילה, שמאפיין אף שבר ארוטי. ושבר ארוטי הריהו הכשל של כל הדמויות הצעירות לבית חפץ במימוש עצמן בעולם. נושא האהבה והגשמתה הוא הנושא שבו חפצים הצעירים לבית חפץ לממש את תביעותיהם הקיומיות מעצמם ומן העולם, ובו מתממש רק כישלונן האכזר. הדמויות המנוגדות, הדמויות של בית גולדמן, מצליחות בכל התחומים הפיזיים, ובכללם אהבת הבשרים, משום שאינן מייחסות ליצריהן כל משמעות סמלית. חמילין, ה”בריא” מצליח באהבה משום שהוא רואה אותה כאהבת-בשרים וכמכשיר לקידום שאיפותיו החומריות.

    יחזקאל מעלה שורה של נושאים ערכיים לדיון קיומי. הבסיס להצלחה בהם הוא בעיניו במימוש עצמי ביומיום הפשוט. המימוש העצמי כאדם מותנה במימוש פעילותו היומיומית הבסיסית של האדם:

    “בתורתו עכשיו כתוב: טוב מאד – אלה החיים. החיים הם טוב, הטוב היחידי. אין טוב בלעדיהם. כדי שיהיו טובים ביחוד, טובים מאד, נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית-נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן, ‘תוכן-החיים המצוי’ שבלעדיו אין תוכן…” (שם, ע’ 118)

    גם זה בלתי אפשרי כפי שנראה ברומן. לא רק שאי אפשר לממש את הנשגב, אי אפשר לממש גם את היומיומי. אימת הקיום הופכת כל פעולה קשה מאוד. וכך, היומיומי הוא פשוט לכאורה בלבד.

    לרומן קרא ברנר, “שכול וכישלון”. הסבל הוא ה”שכול” שבשם הרומן והוא נובע מן ה”כישלון”. בפרולוג, המתרחש, בעצם, לאחר סיום עלילת הרומן, פוגש המחבר את יחזקאל בנדודיו – הפעם לאלכסנדריה. בסופו של דבר – גם שם הוא שב ומשתגע.

    5. חנוך חפץ – האידיאל הציוני האקזיסטנציאליסטי

    להתמודד עם בעיות הקיום בהצלחה מתמודדת רק דמות אחת שבבית חפץ – הלא הוא חנוך חפץ. חנוך חפץ הוא היחידי שאינו נכשל על-פי קנה המידה האקזיסטנציאליסטי. הוא מודע לבעיות הקיום, כמו שמודע להן יחזקאל חפץ, והוא חזק מספיק להתמודד איתן, ולעמוד בהתמודדות בקנה המידה ההגותי. עם זאת, בהתמודדות זו הוא מפסיד את חייו. בזמן העלילה הוא כבר מת, ונוכחותו היא רק כזיכרון שנזכרים בו, ברצף העלילה, המספר ודמויות שונות.

    בספר בראשית מצוי פסוק אחד המלמד את חיי חנוך: “ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים” (בראשית ה: 24). בסיום הסיפור בא המספר ומעלה פסוק זה לדרגה הגבוהה ביותר. בסיום הרומן, לאחר שמותו של חנוך כבר ידוע למשפחתו, מהרהר יחזקאל חפץ, כי בנו של חנוך יובא אליו לטבריה וישב וישמע פרק בחומש מפי יוסף, אחי סבו, חיים. הילד ישמע את המקור העברי, ובצידו הפירוש באידיש. ויחזקאל שומע בדמיונו כיצד זה יישמע:

    “ומחשבותיו של יחזקאל חפץ נסבו על נכדו של חיים [—] אם לא ילך מפה, ישב וישמע את פרשות-החומש אשר ילמדהו ר’ יוסף: ‘ויתהלך – איז געגאנגען – חנוך – חנוך – את – מיט – אלוהים – גאט – איז חנוך געגאנגען מיט גאט… ואיננו – און איז ניטא… אוט איז ניט געווארען… ניט געווארען חנוך…’ חנוך איננו, אבל בחומש ישנו… חנוך איננו, אבל יוסף וחיים ישנם…” (שם, ע’ 244).

    כך מסוכמת דמותו של חנוך, בהדגשה קונוטטיבית-סמלית של חשיבות הדמות המקראית של חנוך וקשרו של חנוך מן המציאות הארץ-ישראלית, מן הרומן, אל חנוך של ספר בראשית.

    בבית חפץ מהווה דמותו של חנוך השלמה לדמותו של יחזקאל – חנוך מגיע למקומות אליהם רצה יחזקאל להגיע ולא יכול. הוא האידיאל שיחזקאל לא הצליח להגיע אליו. יחזקאל נוטש את עבודת-האדמה, וחנוך נשאר נאמן לה; יחזקאל חי בעיר וחנוך – מחוץ לה; יחזקאל בורח שוב ושוב, וחנוך נשאר במקום שהחליט להיות בו; יחזקאל משתוקק לאישה ואינו מגיע, וחנוך אינו מצר על שנעזב על ידי אישה, ויש לו בן שימשיכו; יחזקאל מקנא בחמילין, על אף שהוא גם בז לו, וחנוך אינו מתייחס אליו כלל, למרות שהוא יהיה בעל האישה שהיתה שלו של חנוך.

    יחזקאל הוא הדמות הראשית ברומן חנוך הוא הגיבור בו. חנוך הוא הדמות החיובית. הוא האידיאל שהמחבר יכול להעמיד בפני יחזקאל – ובפני הקורא.

    תכונותיו המרכזיות של חנוך הן העקשנות החיובית ליצירת ערכים במקום בו אינו מוצא אותם קיימים אובייקטיבית. חנוך אינו מדבר, הוא עילג, אבל הוא עושה את מה שעליו דמויות אחרות יכולות, לכל היותר, לדבר. למרות שמו, חנוך, המתעלה בסיום הרומן לרמה סמלית-דתית, הרי לאורך הרומן, משנזכרות בו הדמויות הן נזכרות בו כבאדם הנכון להתנהל מתוך הנחת-הריק, אי-בקשת עזרה, חסד מאיש, ויצירת לוח-הערכים שלו מתוך עצמו. העקשנות, העמידה על שלו, מאפיינת את כל התנהלותו. סיכומה היפה הוא בסיפור קצר אחד שמספר אביו, חיים, על דרכיו. כך מספר חיים על התנהגותו של חנוך בבית:

    “וכשגדל קצת – עם סוסו היה ישן באורווה. וזאת למודעי: הסוס ההוא לא היה סוס בעלמא. זה היה סוס ערבי, שוטף, משוגע, ממש פרא כערבי, כאדונו. למלחמה היה יותר מתאים מאשר לחרישה. בשעת חרישה היה משתער, כאילו כלב שוטה נושך אותו. חנוך היה אוחז במושכות בכל כוחו. יש שהסוס היה מפיל אותו, סוחב אותו – וחנוך, שעדיין לא היה בקי בחרישה כל צרכו, היה נסחב אחר הסוס ואינו עוזב אותו. [—] …פעם אחת אמר לו הוא, האב: בשביל סוסך, חנוך, עליך לקנות מחרשה קטנה – במחרשה גדולה לא תעבוד בו לעולם. אך חנוך ענה: ‘אני אחרוש במה שיש’. התעקש כאבן” (שם, ע’ 51).

    משל זה, הכורך כיבוש הארץ ברוח העלייה השנייה ואפיון אופיו של חנוך, כולל את הסיסמה האקזיסטנציאליסטית העיקרית ברומן: “אני אחרוש במה שיש”.

    “אני אחרוש במה שיש” הוא הסמל האקזיסטנציאליסטי-הציוני של ברנר ברומן. זהו האידיאל הקיומי – יצירת ההבטחה וקיומה בכוחות העצמיים, בכל כוח החיים שיש באדם. את החלל הריק של אי-הבנת הקיום ממלאות ההחלטה והאחריות של העמידה בהחלטה. הערכים נוצרים על ידי הפרט לעצמו, והוא האחראי למימושם. זהו ה”אף-על-פי-כן”. לגבי היהודי הציוני של העלייה השנייה וגם של העלייה השלישית, ערכים אלה הם ערכי יומיום ותוקפם באותו מישור ריאליסטי של מציאות ארץ-ישראלית של תחילת המאה ה-20, שהוא עיקר עניינו של ברנר.

    כאמור, בעצם היותו מת בזמן התרחשות העלילה, בעצם הקונוטציה שבשמו, בעצם עילגותו, ההופכת את דבריו המעטים לסמלים המצוטטים אחרי מותו על ידי דמויות אחרות הזוכרות אותו היטב, חנוך הוא “דמות אחרת”, שמעמדה שונה.

    חנוך הוא כבד-לשון. אין הוא יכול לבטא עצמו ברהיטות. דבריו קטועים ומגומגמים. כל בני הקבוצות האחרות בבית חפץ, וכל בני בית גולדמן – מדברים דיבור רהוט, כל אחד וסגנונו. בבית חפץ יכולת הדיבור היא מאפיין בולט. ככל שהדמות חדלת-אונים במעשיה, כך היא בעלת דיבור רהוט, המחפה על אין-אונים זה. אצל חנוך, הגמגום הוא בן-הזוג המובהק של העשייה. הגמגום עושה את חנוך שונה ומוזר בכל מפגש שלו עם דמויות אחרות. הוא מציג אותו בכל עלבון חייו, ובכל האומץ שלו לגבור על עלבון החיים. בכך מואצל עליו, במישור החילוני והאנטי-רומנטי של הרומן, משהו מן המשמעות החגיגית שקיימת בדמותו של חנוך במקרא. הוא אחר, הוא “התהלך את האלוהים”.

    גמגומו של חנוך דומה לסגנון הכתיבה של ברנר. הוא קטוע, נמוך, בלתי-אמנותי לכאורה. אותה אי-אמנות של ברנר, שלא הובנה על-ידי אחרים מבני זמנו שביקרוה. דוגמה מובהקת היא העלבון שנעלב ברנר מביקורתו של ביאליק על לשונו הלא מהוקצעת, כאילו היא כישלון ולא כוונת יוצר לתאר בלשון המציאות.  ועוד, בלשון דמותו של חנוך ברומן, הגימגום הוא במכוון סמל אמנותי מוצהר של ברנר, שהפך גם כסמל בתולדות הספרות העברית. גם בכך חנוך הוא הגיבור הברנרי ברומן.

    6. הציונות על כתפי האקזיסטנציאליזם

    לסיכום, על סף השכול והכישלון, החיוב יכול לצמוח רק מן האקזיסטנציאליזם. את כל הציונות משתית ברנר על מבחן יומיומי בארץ ישראל, בו על כל אדם לעמוד בנפרד, בפני עצמו. שאלה היא האם מסגרת לאומית אפשר לבנות על התנסות אישית כזו, של הפרט היהודי כפרט. ברנר עושה זאת בצורה נוגעת ללב. אבל ספק אם מודל זה מספיק, גם אם ברנר מגניב לתוכו את המטען היהודי, התנ”כי, של חנוך. עם כל גדולתו של רומן מופלא זה, שאלה היא האם זהו יכול להיות פתרון לאומי קיומי. זהו ספק שאינו מפחית מגאוניות הרומן.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית