“גַּנֵּי הָאַיִן” | זלדה
עריכה מתוך כתבי יד: ראובן קסל, ד"ר רבקה גולדברג, הוצאת עמותת זלדה, 2020, 170 עמ'.

לציון 106 שנים להולדתה של המשוררת זלדה (ב-20.6), רשימה מיוחדת על "גני האין" – ספר שיצא לאור לאחרונה המבוסס על כתבים וציורים מעזבונה

המשוררת זלדה נולדה בעשרים ביוני 1914. הספר "ציפור אחוזת קסם", המקיף כתבים וציורים מעיזבונה, הודפס במלאת מאה שנים להולדתה וספר ההמשך שלו "גני האין" ראה אור לאחרונה. בחייה זלדה מיעטה להתראיין משום שלא רצתה שדמותה תתקבע בכבלי רושם ההווה הרגעי, "… ובשביל מה היה נחוץ כל העניין הזה של עיתונות?" ענתה זלדה כשנשאלה על השפעות הפרסום על כתיבתה והוסיפה, "כי אדם חי הוא משתנה כל רגע והוא זורם;  אדם שקבעו אותו במסמרות שהוא כך וכך – זה רק אחרי מותו…"

הקנאות לפרטיותה וההתקוממות שחשה לנוכח הטיפול בכתביו של פרנץ קפקא לאחר מותו דרבנו את זלדה להכתיב לידידה ראובן קסל מסמך קצר ובו דרישה מגנזים לא לפרסם מסמכים הקשורים בה משך עשרים שנה. קסל המתין עוד עשור עד שהחל בעבודת המיפוי והמיון של כתביה יחד עם ד"ר רבקה גולדברג והמשורר יהונדב קפלן שהיו כולם חבריה הקרובים של זלדה. על אף משנה הזהירות ויראת הכבוד שנקטו העורכים במיון חומריה האישיים של המשוררת שכה סלדה מחטטנות בחייה הפרטיים, "גני האין" מצליח ללכוד רגעים מהותיים ומרכזיים בחייה של זלדה. הספר משקף את מתח הכוחות המנוגדים שהפרו את יצירתה ובעיקר מאפשר הצצה לחומרי הנפש מהם עשויה משוררת, ובלשונה הפיוטית-מקראית של זלדה – עוקב כיצד הפכה מ"עץ שתול על פלגי מים לרוח שורקת בחלל."

"גני האין" מרמז על הקונפליקטים שגעשו בנפשה של המשוררת עוד מילדות. את צמד המילים "גני האין", שצירופן יוצר אוקסימורון, חיברה זלדה במכתב לבנה עוד בילדותה ברוסיה: "אליך שלא נולדת עוד, אני כותבת; בני זך המצח! הלא אוהב אתה אותי, שם בגני האין הלבנים — " (עמ' 12) בשורות העזות הללו ביטאה זלדה את כמיהתה לבן (כמיהה שלא התממשה בחייה) ואת יכולתה לראות אותו ממשי במרחבי האופק הלבנים של דמיונה. בחירתה בצמד המילים הטעון "גני האין" מצביעה על סתירה מודגשת בין שני מרכיבי הסמיכות "גני האין". המילה "גני" משמשת כסומך וכתובה ברבים וכך מעצימה את תחושת הריבוי, השפע, הפריון והארוטיות ("גנים" מתכתבת עם הדימוי הארוטי של המילה גנים בשיר השירים) ואילו מילת הנסמך "האין" מצביעה על כיליון, חידלון והתרוקנות. וכך גם בעוד "גני" מצביעה על מקום פיזי קונקרטי, מסמלת "האין" מילת שלילה כללית גורפת. בשורות בולטת לא רק רגישותה יוצאת הדופן של זלדה מגיל צעיר, אלא גם אומץ להישיר מבט מפוכח ומודע אל עצמה ואל ערגותיה.

גם את בני משפחתה הקרובים ביותר תיארה ברשימותיה בספר בעין צלולה ולשון בהירה כמו היו שקופים לפניה, ועל אף תעתועי האינטימיות תיארה אותם בריחוק כנה. אותה קרבה נפשית הממוטטת מחיצות בין האני לאחר חשה לא רק אל בני משפחתה, אלא אף לזרים גמורים, וביניהם גם קבצן תועה: "הזיתי שהקבצן הצהוב הוא אני. שחיי רק חלום […] אותו עני שאפשר היה ואפשר חלמתיו, שייך לחיי כמו אבי ואמי." (שם, עמ' 15)

חייה של זלדה היו רצופי הפכים. ייחוסה המשפחתי כבת לשושלת אדמו"רים מיוחסת (זלדה היא בת דודתו של הרבי מליובאוויטש) ומנגד – אורחותיה הצנועות בשכונת כרם אברהם בירושלים. משאלתה למשפחה ולילדים, אך היותה חשוכת ילדים ואלמנה. תקוותיה להתפרנס מציור, והתפשרותה על עבודה כמורה בבית הספר. פשטותה לעומת עומקה הרוחני. צימאונה לקשר אנושי, ורתיעתה מהמולת הרחוב הסואן. נטייתה לדכדוך לעומת חיוניותה והחשיבות שייחסה לשמחה: "קבצן בוכה תקוע בלבי מצד אחד ונהר צוחק בלבי מצד אחר…" (שם, עמ' 19)

אחד הקונפליקטים המרכזיים שבערו בה היה הצורך העז לכתוב ומאידך מחיר החשיפה הכבד הכרוך בכתיבה. שאיפתה הנאיבית היתה ששיר יעבור מאדם אחד לשני באופן בלתי אמצעי וששום צינור לא יחצוץ במפגש בין הנשמה המוסרת לנשמה המקבלת. הדרך האידיאלית בעיניה למסור שיר היתה כשמשורר/ת כותב/ת את שירו במהלך נסיעה ברכבת וזורק את הפתק מחוץ לחלון. זר הפוסע במקרה במרחבי השממה מוצא את הפתק וקורא בו.

בעיניי עצמה הצטיירה זלדה כאישה ביתית, פשוטה ורפה (כפי שכתבה בשירה "רצון שיכור, מסוכסך" שפורסם בספר הביכורים שלה "פנאי") אך כאמור בערו בה הרצון להשפיע, להיקרא, לעורר הדים – תשוקות שללא ספק היו זרות לחברה החרדית והשמרנית בה גדלה. את מערבולת הסתירות שבנפשה ניסחה ברשימה "בחלומי": "מסתכלת אני על התכלת וחושבת, בחלומותיי הנסתרים שבהקיץ רציתי להיות עץ שתול על פלגי מים, איך הפכתי לרוח שורקת בחלל. הצורך להתחלק ברשמיי, לחשוף נפשי לא רק בפניי עלים ורמשים, אלא לשמוע קול אדם; תשובת אדם חי […] הלא לא התחלתי עוד לספר, לא התחלתי עוד לשיר מן המוסיקה שאני נושאת בחובי, מן האהבה לעירי, לשערי הנחושת, למגדלים, להרים ולאוויר שלה." (שם, עמ' 68)

ברשימה לירית אחרת בספר "הרבה שנים מיאנתי להיוולד" מתארת זלדה כיצד נשמתה שנועדה לשתיקה הפכה כמעט בעל כורחה לרוח שורקת. הצורך לכתוב ולהתבטא מתואר כדחף שכמו נכפה עליה והיה מנוגד לטבעה הראשוני, "וכאשר נולדתי, אמר הנהר הלבן שחופיו לבנים לנפשי שאלבלב כעץ רענן, וכשתעלה על גדותיה צמיחתי הפנימית, יפרצו עלים ופירות מלאים לשד ויין מתוכי. שאהיה עץ שותק מרוב עסיס, שותק את עסיסיו. איך הפכתי לרוח שורקת בחלל, מגלה לעוברים את נגעיה. נולדתי בשביל לשתוק, ושנים רבות חיכיתי שההבטחה תתגשם." (שם, עמ' 56)

ובכל זאת, המוזיקה שנשאה בחובה זלדה ביקשה להבקיע קול ולהותיר שרטת בעולם. תהליך צמיחתה כמשוררת היה אטי ורק בגיל חמישים ושלוש (!) הוציאה לאור זלדה את ספר השירים הראשון שלה "פנאי" בעידודם ובעזרתם של חבריה ולאחריו פרסמה עוד חמישה ספרי שירה.

"גני האין" מסתיים במסה היפה "הכמיהה לידידות" שכתבה עליה חברתה עזה צבי. המסה ראתה אור לראשונה לאחר מותה של זלדה באמצע שנות השמונים בכתב העת חדרים, ופרסומה מחדש בספר משלים עוד פיסות אינטימיות מפאזל חייה. עזה צבי סיפרה, למשל, שזלדה חששה מכל חריצת דין פסקנית וכך התריסה פעם נגדה: "את חושבת שאת מכירה אותי כולי? שאין כבר שום הפתעות? את מתייחסת אליי כאל דבר שנחתם, נגמר. כאילו אמרתי את כל מה שהיה לי, ועכשיו תהיינה רק חזרות. זה כמו גזר-דין מוות!" (שם, עמ' 152) כל גזרת דין הכעיסה את זלדה (וכאמור בפרט חריצת דין עיתונאית) עקב ביטול האפשרויות החלופיות וסתימת הגולל על רעיון הסוד שהאמינה בו.

רגע פלאי נוסף המתועד במסה הוא סיפור פגישתן של יונה וולך וזלדה, שתי משוררות שבאו מעולמות כה שונים. זלדה, כך סיפרה עזה צבי, קראה בפני וולך כמה שירים שכתבה: "יונה הייתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה? היא אמרה, למה הדברים מתגלגלים ככה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהדפיס בספר! [….] זה היה רגע של עדן, שהכול עדיין טהור בלא שום כוונות כעסים ודעות קדומות. ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה. משוררת צעירה שעוד לא פרסמה ספר, מושיטה יד בבטחה ובתוקף למשוררת בוגרת ממנה." (עמ' 165-164) כמה ימים אחר כך השאילה יונה לזלדה את מכונת הכתיבה הישנה שלה וזלדה הדפיסה את צרור השירים הראשונים. חברותן הסתיימה ברבות השנים בריב ידוע לשמצה, ובכל זאת הסולידריות הנשית ותמיכת הכתף שהציעה וולך ושסייעה לזלדה לראות בפתקים שכתבה שירים הראויים לפרסום היא רגע מכונן בדפי היסטוריית השירה העברית.

רגע בלתי שגרתי נוסף המתואר במסה התרחש כשזלדה התפללה מעומק לבה לאחר צאת אחד מספריה שימתחו עליו ביקורת קשה, גם אם חששה מאוד, וכך סיפרה עזה צבי: "זה היה חשוב לה כדי להרגיש יותר את 'קרבת האלוהים'. אלה המקרבים אותה לאלוהים טובים אליה, והמרחיקים אותה מן הרוחניות רעים אליה." בפעם אחרת שיתפה זלדה את חברתה בתפילת בתו של הבעש"ט, "אלוהים תן לנו להבין את הטוב שאתה נותן לנו." (שם, עמ' 168) הזדהותה של זלדה עם התפילה מעידה על צניעותה המופלגת שנשמרה גם לאחר שנשמעו שריקות רוחה והיא זכתה ל"פנסי פרסום" ולהכרה כמשוררת משפיעה.

.