"העובר והשב" | כנרת רובינשטיין
עורך: עמיחי שלו, פרדס הוצאה לאור, 2020, 235 עמ'.

גילוי נאות שיש בו משום הגאווה האישית. אני הייתי אחד משניים, השנייה היא הסופרת והמו"לית יעל שכנאי, שראיתי באופן ברור את כישרונה הסיפּוֹרתי המוכח של כנרת רובינשטיין כבר ברומן הביכורים שלה. מה ראיתי? את הדיוק בפרטים, את הדיוק במשפט ובפסקה, ואת היכולת לגולל עלילה מבלי שתיזול לה משני הצדדים ותיתעל למקומות לא רצויים. לכן הוצאנו, שכנאי ואני, את הרומן הראשון שלה "תיבת נוח" בסדרת ספרי ביכורים שערכנו בצוותא בעבר בשם "בראשית", שהיתה שיתוף פעולה בין הוצאת "רימונים" להוצאת "עמדה".

"תיבת נוח" (עורך: עמיחי שלו, רימונים/עמדה, 2013) עוסקת בנוח – קשיש מסתורי, שנעלם עם חוה – עוד שם סמלי ביותר, אולי סמלי מדי, אֵם כל חַי, מבית האבות. ההיעלמות חושפת את חולשת משפחת חוה ועולה השאלה האם חוה מוחזקת בניגוד לרצונה והאם מצבה הבריאותי הידרדר ומה בדיוק רוצה נוח המקורי? האם כסף? האם את הדירה של חוה, או רק תשומת לב תקשורתית.

לרובינשטיין שפה ציורית ביותר, והיא מטפלת בחוכמה, כבר ברומן הזה, בהיבטים חברתיים ישראליים כְּמצב הקשישים בישראל. רומן הביכורים הזה, בקוראי אותו, העלה בי מחשבות על רומנים העוסקים בבתי אבות, כָּרומן המצוין "ריקוד על המים" (עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה, 1994) על לֶני הקסומה שמלמדת אותנו הקוראים משהו על החיים ועל המוות דרך שהותה בבית אבות כְּאֵם הבית. אבל הייתי מֵעֵז ואומר כי הממד הסוריאליסטי הקיים ביתר שאת אצל פרי, הוא החסר קמעה בפרוזה של רובינשטיין. עוד אחזור לעסוק בזה. נושא זה, הקשישים בישראל, מטואטא לא אחת אל מתחת לשטיח, ודווקא תקופת הקורונה, הרומן של רובינשטיין ראה אור ב-2013 הרבה לפני המגיפה, הציפה את העיסוק בדבר.

אחר כך בא ספר סיפורים קצרים אלגנטי בשם היפה: "חבלי הלידה של הירח" (פרדס, 2016). סיפוריה הקצרים של רובינשטיין מתאפיינים ביכולת לרתק את הקורא על פני כמה עמודים עם פואנטה שאינה מובנת מאליה, שיש בה מהיסוד האירוני, דק מן הדק, וזו פואנטה מתפתחת ולא רק גחה לה ממקום אין יודע. ויש הרבה ממעמדה וממצב האישה בעולם. ניכר כי אלה טורדים את המספרת. הייתי מגייס את המונח היווני שבו הגדיר ג'יימס ג'ויס את סיפוריו הקצרים "אפיפניות קטנות" המתאים מאוד לסיפוריה, כלומר התגלויות של אמת דקות הנובעות מן המצבים שבהן נמצאות הדמויות. דווקא ברגעי ההתנדנדות הזאת, כשהן פגועות וחשופות בוקעת מהן אמת מתריסה, כואבת וסינגולארית.

הספר השלישי של רובינשטיין הוא רומן "העובר והשב" (פרדס, 2020) ובו עסקינן. אין ספק כי ניכרת אצלה התפתחות כסופרת מספר לספר. בספר זה היא מעלה דמות דיוקן של גבר ישראלי צעיר ומורכב. לנגד עיניה עמד, כך אמרה בריאיון שנתנה ל"ישראל היום", אחרת לא הייתי מֵעֵז לציין זאת, אחיה שהתאבד. רובינשטיין יודעת לבנות דמויות חיות בשר ודם, והיא שולחת אותן אל תוך מצבי-נפש מורכבים ואף אותם היא משכילה לתאר באופן אותנטי. כמו-כן יש לה היכולת הנדירה לתאר במילים ייחודיות נוף ומקום.

אלא מאי, ויש כאן אלא מאי שראוי להתעכב עליו, משהו עוצר אותה בפרוזה שלה. בעוד היא אוהבת לשטוח בפנינו דמויות קצה כדי להאיר לנו את החברה הישראלית שלנו על כל פגמיה וחולשותיה, סובלת הפרוזה שלה באופן אינהרנטי מתקינות יתר. זוהי אי-חריגה-מיינסטרימית המאפיינת ספרות של אמצע הדרך באמפליטודה שבין אילת שמיר לענת עינהר ועינת יקיר (כולן אגב סופרות ראויות וטובות, אך תקניות מדי). זוהי צחיחות הדיוק שבאה על חשבון המקוריות. יש כאמור מידה של מקוריות בנרטיב וביכולת התיאור, אך זו נחנקת בדלות החומר ובתחביר השגור. חסרה אפוא בכתיבה התנופה המאפיינת ספרות בעלת מסה דחוסה בקשת שבין עמליה כהנא-כרמון ולאה איני. לא כולן צריכות להיות רונית מטלוניות קטנות או יהושע קנזים קטנים.

אך כדאי להוסיף ולסייג כאן כי לעתים פורץ הפנטסטי הרצוי גם אצל רובינשטיין והפוטנציאל קיים ואף מתממש. כך למשל ברומן הראשון שלה "תיבת נוח", הבית של חוה הגיבורה דובר אלינו ומספר לנו על הדמויות שבו, ולא רק הדמויות מעידות על הבית. רעיון מן הסוג הזה מצוי לא אחת בפרוזה הטובה והלא מספיק מוכרת של אורציון ברתנא – חפצים ונכסים שמעידים על הגיבורים. ובכן אפוא בתוך השבילים המוכרים של הפרוזה עושה רובינשטיין חַיִל. גיבורה ברומן "העובר והשב" הוא נמרוד. איש צעיר זה אינו מסתדר, מצוי בין עבודות ולא יודע מה לעשות עם עצמו ולאן להוליך את חייו. הוא הולך ומתפתח למה ש"כוורת" היו שרים "ילד מזדקן" והולך לכיוון "מהרי נא" הידוע יותר בשם "הילד בן שלושים" של אהוד בנאי.

יש לו חבר מן העבר ושמו עומרי. עומרי גר על רצועת חוף בים המלח ומתפרנס מן היד אל הפה ומן הים והחוף. עומרי אומר שיש לו בתוך כל הבאסה משהו טוב להגיד לו. זאת אחרי שנמרוד איבד את חברתו יעל בסצינת אלימות מתוחה בין השניים, די מרשימה, הכתובה היטב בתחילת הספר וגורמת לנו לשקוע בתוכו, בעוד שנמרוד שוקע בדיכאון לא בגלל הלם קרב או פציעה אנושה בשדה הקרב, כמו אצל אורפז ("מסע דניאל") או דן בן אמוץ ("לא שם זין"), אצל הראשון זו פגיעה נפשית ואצל השני פגיעה פיזית קשה שגורמת לנכות. אבל נמרוד רק נפגע, לא קשה במיוחד, בשעת ריצת אימונים ביחידה הקרבית, הואשם ברמייה ובהעמדת פנים ונשר מן היחידה.

במשפחתו אח בעל צרכים מיוחדים וכל הלחץ הנפשי, הלא חריג במיוחד והאנושי הזה, מתנקז לסצינת הפתיחה החזקה עם יעל. בהדרגה אנו למדים כי האח, מן הסתם, לקח את תשומת הלב של האֵם ולנמרוד נותר רק להצטיין בכול. הוא תמיד רוצה להיות הכי טוב: ספורטאי מצטיין, תלמיד מצטיין, חייל מצטיין; אבל כל המצטיין ההישגי הזה לא בדיוק מתאים לאופיו הפריך. נמרוד הוא בָּחוּר וָטוֹב ועל אף אישיותו הנרקיסית משהו, הוא בא לבקר את אחיו המצוי במוסד. רובינשטיין מתארת יפה במילים את אובדן השליטה של נמרוד על חייו.

בכל אופן עומרי אומר לו שיש אי בים הצפוני, סמוך לנורווגיה, שם יוכל בקרב קהילה קיומנית טבעונית חמוּרת סֵבֶר לעשות ריסטארט לחייו. קשה מאוד הקבלה לאותו האי ולאותה הקהילה הסגורה וגם קשה מאוד להיקלט. ועם זאת, ההשתלבות קוסמת ומשתלמת. הרומן הזכיר לי במידת מה את שיריו היפים של המשורר הצעיר עמנואל יצחק לוי בספרו "השמש שרה למלכיור" (הבה לאור, עורך: עודד כרמלי, 2020). ספר שכולו חיפוש אמת בעלת יסוד אירוני באיים רחוקים בעלי שמות מוזרים על פני העולם.

אסור באי לקיים יחסי מין. זהו כלל ברזל! (מעניינת הבחירה הנזירית, הפריג'ידית הזאת, ברומן של רובינשטיין) מדוע דווקא לבחור בכלל הנוקשה הזה? הבחירה של תושבי האי היא לא להתרבות. הם חיים שם במעין קומונה. לאי קוראים מונדריי. כיוון שהאי סודי, אף לא אחד יצא משם כדי לספר מה קורה שם. משול אי זה באופן מלאכי למעין חיים שאחרי המוות. עם זאת, יש ועדת קבלה. נמרוד מנסה להתקבל ואומרים לו כן. נו, אתם כבר מבינים, בלי הרבה ספוילרים, שהוא מֵפֵר את הכללים.

כל הספר הזה סב סביב הגאולה שלו, של הצליין החילוני הצעיר, שנמצא תמיד בחיפוש אחר הדרך אל האֵינְהֵיכָל והאֵינְמִקְדָּש. אפשר לומר שספר מן הסוג הזה במציאות מו"לית נורמלית היה זוכה לקוראים רבים נאיביים-משהו המחפשים עצמם בין הודו לדרום אמריקה על פני הכדור שלנו, יוצאי צבא תועי דרך. אי אפשר שלא למתוח קו בין מצבי הנפש של נמרוד (שם סמלי מאוד, תסכימו איתי) לבין דניאל ברומן "מסע דניאל" של יצחק אורפז משנות השישים שלאחר מלחמת ששת הימים. היה זה הרומן הראשון שעסק בצורה מורחבת בפוסטראומה מהצבא שרובצת על אישיות צעירה ומורכבת, גברית. דניאל לא מגיע עד נורווגיה. הוא נוחת, בדומה לעומרי חברו של נמרוד, בחלקת חוף עזובה ליד שפך הירקון, ושם הוא מחפש את עצמו ואת ייעודו. אבל להבדיל מרובינשטיין לאורפז תנופת כתיבה ניסיונית פילוסופית אוונגרדית, ספרות סמלית ומופשטת, שממצבת וממרכזת את ספרו באופן בלתי נשכח וחד פעמי מבחינתי. הספר ההוא "מסע דניאל" היה רומן אופנתי של צעירים מחפשים, ילדי הפרחים של שנות השישים והשבעים, אך היום כשאני חוזר אליו כמבקר הוא עומד בשל סגנונו הייחודי.

לבסוף, על אף שרובינשטיין כותבת על הנוֹן-קונפורמיסט בצורה קונפורמיסטית-משהו, הרומן הזה בכל זאת שווה קריאה וכתוב נהדר. קו נמתח בין אנה (בחורה שנמרוד פוגש על האי) ונמרוד הצעירים, ובין חוה ונוח הזקנים, הנמלטים, הנעלמים מבית האבות, ברומן הביכורים שלה "תיבת נוח". מהו אותו הקו? אלה אותם אדם וחוה בראשיתיים שציווה לנו אלבר קאמי, הסופר הנהדר, בקובעו בספרו האוטוביוגרפי שלא הושלם "אדם הראשון", כי כל אדם הוא בעצם אדם הראשון ועליו לברוא את עצמו מאל"ף באופן אקזיסטנציאליסטי ולא על הרקע המשפחתי בנהר הדורות האינסופי. אתה אחד העומד לגורלך. רובינשטיין הפמיניסטית כמובן בכתיבתה, מוסיפה לנו את חוה. גם היא אמורה כיחידה בודדת לברוא את עצמה יש מאַיִן בכל פעם מחדש. לכל אישה או אדם יש חיים שאותם יש לחיות גם אם נדמיין את השניים מאושרים, ורובינשטיין אכן שותלת את אדם וחוה שלה, נמרוד ואנה, בגן העדן האנושי שלהם. כמה יפה. ועם זאת, מתקיים כאן לקראת הסוף שוב הרמז כי האושר גלום בתוכך. מה לך אדם כי תרחיק לתור אחריו במקומות זרים, כמו בפזמון הסינגולארי והבלתי נשכח של חנה גולדברג "אמסטרדם": "עד להודו הגעת כבר / והשקט איננו / בביתך מתחבא הוא". אוי נמרוד, בוא הביתה.