close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • דואט חודשי

    ארכיון ההמלצות החודשיות

    מוזמנים להוסיף ביקורת או סקירה ולשתף אותה עם קוראי סלונט

    הוסיפו ביקורת

    כתבות נקראות

    בלי תוכנית שום דבר לא יזוז פה

    מערכת סלונט
    אחרי שיש לדמות שלנו רצון [טיפ 10], אבל יש גם מי...

    דיוניסוס ראסטה*

    מתי שמואלוף
    בִּמְהִירוּת הַמָּוֶת, הַמִּלִּים הֵעִירוּ אוֹתִי לִזְכֹּר שֶׁהַכֹּל בַּר חֲלוֹף. גַּם הַשִּׁיר...

    לא מקסים

    שי מרקוביץ'
    העולם הספרותי יציין השנה 150 שנה להולדתו של גורקי, אך כיום...

    דואט - נובמבר 2018

    "אקורדים בשיפוע" | אילן שאול הוצאת עמדה, 2015 "אקורדים בשיפוע", ספרו של אילן שאול, הנראה כמושפע מאוד ממשורר היאוש והחספוס האמריקני צ'רלס בוקובסקי, נכתב "במהלך עשר שנות נדודים בין השנים 1974-1984", וראה אור בשנת 2015. זהו ספר ארוך למדי, המחזיק לא מעט שירים, ארוכים מאוד לפעמים, בארבעה שערים. השירים עמוסי דימויים, מטאפורות, סמלים, שפיתוחם נוטה להיות מורחב מאוד ובארוקי. נימת הספר ישירה, כנה, בוטה, מחוספסת, ועמדתו היא של מי שחפץ להסיר את כל המסיכות ואת כל הקליפות מעל לעצמו ולמניעיו ומעל למניעים של חברתו ושל סובביו, ולהביט ולהראות את המציאות של קיומו ושל העולם שהוא חי בו כמות שהיא, עירום ועריה. שאול מתמודד עם ייאוש, עם הכרה עצמית חשופה ומדכאת, המציגה פגיעות ופגמים פנימיים ודלות פנימית רבה, והוא מבקש להיעזר בשירה ככלי של וידוי, בכדי למצוא איזו גאולה של יופי, הנובע ממבט המכיל יושר ויושרה. "סוהר שהושתל בי בגיל ילדות/ יודע עלי את כל האמת/ יד קשה/ אחוזה בבריח האטלס/ מחזירה אותי תמיד/ אל מאחורי הסורגים/ מהם רק לברוח/ אל המרחבים שלאחר המוות."  
    "סלפי" | גד קינר-קיסינגר הוצאת ספרא, 2018 "סלפי", ספר השירה החדש של המתרגם והמשורר הוותיק גד קינר-קיסינגר, מכיל שמונה שערים ועוסק בנושאים שונים, שהבולטים ביניהם הם בוודאי ההתמודדות עם זיקנה ועם התפוררות; אהבה ואהבה מוחמצת, מאמץ לאהבה לעת זקנה; וסבך הגעגועים לילדות וזעזועי הילדות, הצפים ועולים בגיל מבוגר. השירה היא רזה וישירה; הדימויים והסמלים עשויים להזכיר לפעמים את יהודה עמיחי, אבל יש בהם ממד ופיתוח אישיים. נימת הספר נוטה להיות חשופה, חושפנית, מתייסרת, מורבידית או אכולת חרטה, רגשית מאוד, כנה: "מעלית קשישה מפהקת מולי/ ציריה חורקים בדכאון/ של אחרי בלותה./ נפערת אלי כרחם/ לאסף ברחמים רבים/ עבר קשיש שאחר/ להפלה." קינר-קיסינגר מבקש לחדור אל תוך עומקו של יאוש קיומי, אישי מאוד, נטול אלוהים, ולאתר בתוכו בכל זאת איזה אור של חמלה, רוך, אהבה וזיקה אל הפלאי ואל הלא-ידוע ולא-נודע.    

    דואט - אוקטובר 2018

     שלושת המוסקטרים | אלכסנדר דיומא במרכז "שלושת המוסקטרים" ניצבים דמויות של שלושה חברים, אם כי הגיבור הראשי בכלל בא מחוץ לחבורה, אך מצטרף אליה בשלב מוקדם של הסיפור. ספר הרפתקאות של אלכסנדר דיומא האב זכה להצלחה כל כך גדולה שהוא כתב לו שני המשכים, והוא עובד לקולנוע באינספור סרטים. סיפורם של ארבעת החברים – ד'ארטניאן האמיץ, פורטוס בעל הלב הטוב, אראמיס יפה התואר והאלגנטי ואתוס האצילי, מתרחש על רקע אכזריות, מזימות ותאוות בצע בחצר המלכותית של צרפת במאה ה-17, שבה מולך אמנם לואי ה-13 החלש, אך השליט בפועל הוא החשמן רישלייה הרשע. ארבעת החברים נסחפים בעל כורחם לכל מערבולת המזימות הזו, עם ססמתם "אחד בעד כולם, כולם בעד אחד". גיבורי הרומן מוכנים להקריב הכל זה למען זה; הם יודעים כיצד להגיע ליעדם, בדרך ישרה או חשאית. אך הסוד האמיתי של המוסקטרים הוא בכך שדמויותיהם שנחרתו לנצח בתולדות הספרות העולמית, מגלמים בתוכן תכונות כאומץ, נאמנות ואצילות.
    שלושה חברים | אריך מריה רמרק כנרת זמורה ביתן, 1992 אין ספק כי אריך מריה רמרק (1898 – 1970) כתב ספרים משפיעים יותר ("במערב אין כל חדש", "שער הניצחון", "האובליסק השחור"), אך אם תשאלו מהו הספר האהוב ביותר שלו, הבחירה תיפול, מן הסתם, על "שלושה חברים". ספר רומנטי מאוד, שבמרכזו ידידות אמיצה בין שלושה חברים: רובי, נהג המרוצים קסטר ו"הרומנטיקן האחרון" לנץ. לאחר השירות בחזית במלחמת העולם הראשונה, הם חוזרים לגרמניה ומקימים מוסך קטן. ולמרות שסיוטי המלחמה עדיין רודפים אותם, הם לא נותנים להם להעכיר את ההווה. כאן נכנסת לתמונה פט הנפלאה והעצובה, אהובתו של רובי, אשר מפזרת את הדי חוסר המשמעות של קיומו. אך אותם הדי מלחמה מאיימים על האושר הזוגי הזה. מאז שנכתב ב-1938, הסיפור המרגש הזה כבש את לבבות מיליוני קוראים בעולם. דורות גדלו על הספר הזה, הוא עובד מספר פעמים לקולנוע ועדיין ממשיך להציג בתיאטרון, והוא עדיין מרטיט לבבות. הפעם האחרונה שהספר יצא בעברית הייתה בהוצאת "כנרת זמורה ביתן" ב-1992, ולא יזיק אם יזכה לתרגום חדש.

    דואט - ספטמבר 2018

    הקובץ "פרחי הרוע", ספרו הראשון של המשורר הצרפתי בן המאה ה-19, ממש הגדיר את גורלו. לאחר צאתו לאור של הספר, שהכיל שירה פילוסופית, בודלר הואשם בעלבון הדת ובפגיעה במוסר, ועם זאת, דווקא הספר הזה הביא לבודלר פרסום ותהילת עולם. בודלר עצמו אמר שהשירים באוסף מלאים בתיעוב כלפי הרוע, ועם זאת הפנה את תשומת הלב לכך שאם מתאמצים, גם מתוך רשע אפשר לראות את ניצני היופי. בשיריו נוגע בודלר בסוגיות שונות, כגון: יופי, פילוסופיה, חיי החברה ועוד, אך כל הסוגיות הללו לא קיימות בנפרד, אלא באמצעות קשר פנימי הדוק והדדי עם הרגשות האנושיים. גם יוצרי ספרות אחרים, בני תקופתו של בודלר, עסקו ברעיונות הללו, אך בודלר היה זה שביטא בשיריו את הטרגדיה האישית שלו – עימות בין העולמות הפנימי והחיצוני. הספר הופיע בתרגום עברי מספר פעמים, הנחשב שבהן הוא של דורי מנור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
    לואי בוסנאר, "שודדי היהלומים" למרות שהיה בין הקלאסיקונים הראשונים בספרות ההרפתקות, לואי בוסנאר (1847 – 1910) הצרפתי הוא דמות כמעט נשכחת בימינו, וכדאי להוציא אותו מהחשיכה, כי תקופה ארוכה הוא נחשב ליוצר מוערך מאוד, ולא רק בקרב בני נוער. בוסנאר, שהיה רופא צבאי ואף נפצע קשה באחד הקרבות במלחמת צרפת-פרוסיה, סייר רבות בעולם, וכתב עשרות סיפורי מסעות והרפתקאות, כשהוא משלב לרוב בין שני נושאים. "שודדי היהלומים" הוא אחד הספרים היותר ידועים שלו. זהו סיפורם של שלושה גברים צרפתים, היוצאים לחפש אוצרות בדרום אפריקה. בדרך אל האוצר השלושה נקלעים להרפתקאות מרתקות. ספריו של בוסנאר היו מבוקשים בכל העולם, מבקר הספרות הישראלי אוריאל אופק כתב עליו: "בוסנאר השכיל לשלב בספריו הרבים עלילה דרמטית רבת מתח, תיאורים ססגוניים של נופים אקזוטיים וטיפוסים אמיצי לב, כאשר על כל אלה שורה אווירת מרחבים. אין בסיפוריו עומק רב, אך יש בהם סגנון קל ובידור שווה לכל נפש".

    דואט - אוגוסט 2018

    אי הפינגווינים | אנטול פראנס הוצ' הקיבוץ המאוחד, תרגום: א(הר)ן ראובני, 1975 פארודיה מתוחכמת שלא יודעת רחמים על החברה האנושית ועל ההיסטוריה שלה. בני האדם ברומן הדיסטופי של הסופר הצרפתי הגדול, חתן פרס נובל, אנטול פראנס (1844 – 1924) הופכים לפינגווינים המתגוררים על אי המוקף בקרח. ומנגד, עקב טעות של נזיר מטורף, העופות הימיים המטופשים הופכים לבני אדם. יחד עם הבגדים הם יורשים מבני האדם את החסרונות האנושיים: רשעות, תאוות בצע, גזענות וכו'. הציוויליזציה שלהם מתהווה בדרכי אלימות, מעשי שוד ורציחות ברוטאליות, כשהדת מכשירה את כל אלה. בציוויליזציה הזו, מתוך תאוות בצע שאינה יודעת שובע, בני אדם רוצחים זה את זה ללא רחמים, תוך הרס יצירות תרבות עתיקות. כל זה מוכרח להסתיים בחורבן האנושות והעולם. מבעד לחצי הסאטירה ביקש אנטול פראנס, שנטה לסוציאליזם וספריו הוחרמו בפקודת הכנסייה, ברומן זה משנת 1908 להראות את תהליך יצירת אי השוויון בין האנשים.
      מלחמת העולמות | ה.ג' וולס הוצ' ידיעות אחרונות, תרגום: ירון בן עמי, 2005 זהו התרגום האחרון, לפי שעה, של הרברט ג'ורג' וולס הגאון (1866 – 1946), המוגדר, לצד ז'ול ורן, כ"אבי המדע הבדיוני". ספריו, כמו "האדם הבלתי נראה" או "מכונת הזמן", הלהיבו וממשיכים להלהיב את דמיונם של דורות שלמים בקרב קוראים צעירים. אך וולס לא כתב רק לצעירים. "מלחמת העולמות" הוא עדות, לכאורה, לפלישת חייזרים ממאדים לכדור הארץ. הרומן פשוט, לכאורה, ומשכנע, ועם זאת אי אפשר שלא להבחין בנימות הסאטיריות שבו. המספר, שמפיו מובא הסיפור, מתאר ב"דיוק רב" את החייזרים, את מכונות ההרס שלהם ואת מעשיהם המזוויעים, וחושף את הפילוסופיה שלהם, שבמרכזה – על-אדם. לא בכדי היצורים ממאדים ניזונים מדם של בני אנוש. הם זוממים לכבוש את כדור הארץ ולהפוך אותו לאחת המושבות שלהם. ב-1898, שנת יציאת הרומן, הזהיר וולס את העולם מהשלכות הלאומנות שהחלה להרים את ראשה המכוער בסוף המאה ה-19.

    דואט - יולי 2018

    דברי הימים | עדי קיסר הוצאת ערס פואטיקה, 2018 כדי להבין את כוחו של ספר שיריה השלישי של המשוררת ומייסדת ערס פואטיקה עדי קיסר, "דברי הימים", יש להבין את הרעיון העומד בבסיס התנועה השירית שלה. רעיון הסוחף קהלים והופך ערבי שירה מדשדשים לקול המון שואג – נוף זר בקהילת השירה הישראלית. קיסר היא דוגמה למשוררת עם אמירה בעלת עוצמה ועדינות הדרושים לעשיית שינוי חברתי. היומיומי אצל קיסר מצוי בתאונת דרכים תמידית עם הנשגב, מצב זה יוצר יופי בלתי נמנע. שירתה היא שופר לקול המחאה, והפואטיקה של המדוכא, הבוער בעצמותיה.   גם אלוהים שותָה קפה בַּבֹּקֶר שֶׁיָּצָאת מִמֶּנִּי לַאֲוִיר הָעוֹלָם אַחֲרֵי שֶׁבָּכִית בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וַאֲנִי צָחַקְתִּי צְחוֹק מְשֻׁגָּע וְאַחֲרֵי שֶׁסִּיַּמְתִּי אֶת מַעֲשֵׂה הַבְּרִיאָה וְאַחֲרֵי שֶׁהַחֶדֶר הִתְרוֹקֵן וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנִּי אֶת הַשִּׁלְיָה וְאַחֲרֵי שֶׁנּוֹתַרְתִּי רֵיקָה וְנִשְׁאַרְתִּי מוּטֶלֶת תְּשׁוּשָׁה רַגְלַיִם רוֹעֲדוֹת מֻרְדָּמוֹת מֵאֶפִּידוּרָל עַל הַמִּטָּה בִּקַּשְׁתִּי מֵאִמָּא תָּבִיאִי לִי קָפֶה כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ בַּבַּיִת יוֹשְׁבוֹת בַּסָּלוֹן וְלֹא בְּבֵית חוֹלִים כְּאִלּוּ לֹא סִיַּמְתִּי הָרֶגַע לִהְיוֹת אֱלֹהִים.
    אם לב נופל | יונית נעמן הוצאת לוקוס, 2018 גם המשוררת, העורכת וחוקרת התרבות יונית נעמן, מדברת בעוצמה ובגילוי בכל הקשור לפואטיקת הזהויות. על אף שגם ספר שיריה השני, "אם לב נופל", מונע מאותה עדינות פוליטית, אין היא הליבה הרעיונית שלו – ולכן, אפשר לומר במבט שטחי, שנעמן צועדת במרחבי נפש אישיים יותר, ואוניברסליים יותר. אבל עצם העיסוק "באישה כותבת" הוא הצהרה פוליטית, שגם נעמן וגם קיסר מדברות אותו בהכרח. שיחה זו עם האישי ועם הציבורי, יוצרת דיאלוג עדין וסימבולי, שנוגע בעצבים החשופים של החברה.   כאילו גוגן בא לבקר אַתְּ חוּמָה וַאֲנִי לָבָן אוֹמֵר לִי הַיֶּלֶד וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הָעוֹלָם נִפְרָד לְטוֹבִים וְרָעִים הַמִּלִּים כְּצַלָּף מְשַׁטְּחוֹת אוֹתִי אַרְצָה וּכְבָר הוּא מִתְרַחֵק קָדִימָה מִמֶּנִּי וְהָלְאָה אַתְּ חוּמָה וַאֲנִי לָבָן הַיֶּלֶד חוֹגֵג אֶת נִצְחוֹנוֹ   לִפְנֵי שֶׁאֲנִי מִתְפַּנָּה לְחִנּוּךְ חִיּוּךְ מִטָּהִיטִי קוֹפֵא עַל פָּנַי לָמָּה פָּסַח עָלָיו עִוְרוֹן הַצְּבָעִים וְאֵיךְ הוּא כָּל כָּךְ צָעִיר וּכְבָר יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַתּוֹרָה

    דואט - יוני 2018

    המכתב הגנוב ואחרים | אדגר אלן פו תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010. חושך, רטיבות לחה, רעש עמום של חול. ואז היא פתחה את עיניה בתוך ארון קבורה, ארון קבורתה, ונדהמה לגלות שהיא עדיין בחיים... הגל הראשון של הספרות הגותית, אותה ייסד אבי סיפורי האימה, אדגר אלן פו, התאפיין בזרות, בהרחקתו של המאיים מהמוכר והידוע לקוראים. המאיים נמצא בתקופת פו מחוץ לעיר הגדולה: ביערות הרחוקים, בטירות הרפאים האריסטוקרטיות שהסעירו את הדמיון, מחוץ לגבולות הפרברים. בסיפורים של פו, האימה תוקפת את הקורא מן הרגע הראשון. המסתורין, המתח וצירופי המקרים הבלתי מוסברים מעבירים צמרמורת בקוראים הציניים ביותר עד ימינו. העוצמה של הסיפורים מסתתרת בדרך שבה מצליח פו להלך על חבלי הפסיכולוגיה האנושית ולהפעיל מניפולציות גותיות אף על הרציונליים שבאנשים. אחת הדוגמאות הנפלאות הממחישות כיצד כותבים אימה נחשפת בסיפור נפילתו של בית אשר, המעמיד יחסי אחאוּת באור סוטה ומאיים. הסיפור מצליח לשחק באחד הפחדים העמוקים ביותר שקיימים באדם: להיקבר בעודך בחיים, והוא אבן יסוד במחשבה על הפחד.
    המכתב הגנוב ואחרים | אדגר אלן פו תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010. חושך, רטיבות לחה, רעש עמום של חול. ואז היא פתחה את עיניה בתוך ארון קבורה, ארון קבורתה, ונחלצה משם ברגע האחרון משום שנזכרה במכתב שקיבלה הבוקר לפני שנה... אין זה פלא שאבי ספרות האימה, אדגר אלן פו, הוא גם אבי הספרות הבלשית. מה שאולי נראה בתחילה כז'אנר מנותק לחלוטין מהמאיים, דווקא מתחבר אליו ממש כפתרון תעלומה. שני הז'אנרים מהלכים על אותו חבל דק שנע בין המסתורין המפחיד לבין הפתרון הקתרטי. בשניהם מופעלת מניפולציה על גבול העל־טבעי, שבלי התיווך של הבלש הגאון אינה יכולה להיות מובנת. אך בניגוד לאפקט הפחד – האינטואיציות של הבלש של פו הן המאיים בסיפורי המתח, משום שעל אף שנראה שהן נוטות להסבר לוגי, למעשה הן רחוקות מכך ונשענות על קפיצות לוגיות לא מובנות מאליהן. הבלש הגאון של פו, אוגוסט דופאן, הוא האב־טיפוס שנתן את ההשראה לכל שאר הבלשים הגאונים שבאו אחריו. זה כלל אינו מקרי שהבלש המפורסם בעולם, שרלוק הולמס, המבוסס על אב טיפוס זה, נדרש למתווך – ווטסון, כדי לגשר על הפער הזה שבין האינטואיציות המאיימות שלו לבין הלוגיקה. המאיים הוא סוד הקסם בשני הז'אנרים שאוגדו לא בכדי לקובץ סיפורים אחד.

    דואט - מאי 2018

    האפר של אנג'לה | פרנק מק'קורט תרגום: עידית פז, כתר, 1996, 2016 האירים הם קורבנות פחות מתוקשרים של הקולוניאליזם הבריטי שמוראותיו מפורסמים לרוב. ואכן, תקופה ארוכה, "השמש לעולם לא שקעה באימפריה הבריטית" ואירלנד היתה החצר האחורית המוזנחת שלה. מק'קורט יצר רומן אוטוביוגרפי מכמיר לב על המעבר של אמו ואביו הקתולים עם ילדיהם מניו יורק, לאירלנד, לעיר מולדתה של אמו. הם חזרו כי קרובי משפחה בלימריק היו יכולים לעזור להם. חלק מעוצמת הדרמה של המשפחה נעוץ באלמנט הבחירה באמונה הקתולית, יחד עם השתיינות הכפייתית של אביו שלעיתים היה "שותה את כל המשכורת" הם אלו שמובילים את פרנק (פרנסיס) הקטן ואחיו הצעירים ממנו עוד יותר לרעב בצל מחלות על רקע מערכת החינוך הנוקשה. מק'קורט בחר ליצור לעצמו תפיסת עולם המשתדלת לראות את המגוכך והמשעשע בחיים הבלתי אפשריים. יתרה מזו, הוא בחר להישאר נאמן לאביו ששר לו שירים שנועדו לעשות אותו אירי טוב, בעוד הוא שותה, מפוטר ממשרות אליהן התקבל ואף בורח בסופו של דבר.
    לב האפלה + מוצב של קִדמה | ג'וזף קונרד תרגום: אברהם יבין, עם עובד, 2018 הקולנוניאליזם האכזר באפריקה היה בשיאו, המלך הבלגי ליאופולד השני הפך את קונגו לקניינו הפרטי. תמונות הילדים שכף ידם נכרתה, בגלל שלא עמדו במכסה היומית של תוצרת, עמדו בסתירה מוחלטת של היומרה להביא את התרבות והנצרות לאזור. הללו יצרו את הטראומה שעבר קונרד בעת שירותו בצי הסוחר האנגלי והיוו את ההשראה לספר הזה משנת 1899. מרלו, סוחר שנהב, וחבריו, מחפשים את קורץ, הסוכן המצטיין שנעלם במרחבי הג'ונגל. תוך כדי כך הם נחשפים לשחיתות, לצביעות ולרוע הצרוף של חלק גדול מהפקידים האירופאים בקונגו. הטראגי מכולם הוא הפגישה עם קורץ שבינתיים הפך לעריץ רב-עוצמה ותהליך ההשחתה שעובר מרלו הסוגל לחברו העריץ גם אחרי מותו. אחד הלקחים הוא שגם האינדיווידואל המערבי, התרבותי כביכול, משתלב היטב בסביבה המעודדת הסתאבות ואכזריות. הספר השפיע על יוצרים והוגים רבים ועתה יוצא מחדש בהוצאת עם עובד, יחד עם סיפור חשוב נוסף בשם "מוצב של קִדמה".

    דואט - אפריל 2018

    חול כבד | אנטולי ריבקוב

    תרגום: צבי ארד, עם עובד, 1980

    "חול כבד", מאת הסופר היהודי רוסי אנטולי ריבקוב ("ילדי ארבאט"), יצא לאור ב־1978. במרכזו – סיפור אהבה בין בני זוג יהודים, יעקב ורחל, ומשפחתם לאורך יותר מ־30 שנה, בין 1909 לבין 1942. יחד עם בני הזוג ובני משפחתם נפרשת העלילה החל מהמהפכה הבולשביקית, שתי מלחמות העולם, תהפוכות משפחתיות רבות, אהבה ומוות. בעיקר עוסק הרומן האפי הזה בימי השואה ובהתנגדות האמיצה לכיבוש הנאצי.

    מה שתומאס מאן עושה למשפחת בודנברוק ב"שקיעתה של משפחה", עושה ריבקוב ב"חול כבד", אך ביותר מז'וריות. גיבורי הספר מצליחים לא רק לשרוד (ורבים מהם לא) נוכח מהפכת הדמים של אוקטובר, ימי הסטאליניזם וזוועות השואה – הם גם מצליחים לשמור על צלם אנוש. זה ספר בעל עוצמה גדולה, מפחיד ומטלטל. ואל תיראו מהתרגום שנכתב בשנות ה־80 - זה לא היה כל כך מזמן, וגם בני הדור הנוכחי יכולים להבין את השפה שלו בקלות.

    פרסום הרומן נאסר במשך שנים רבות, במידה רבה בשל התמטיקה החריגה יחסית. ובכל זאת, ריבקוב הצליח, תוך כדי מאבקים קשים, להביא לפרסומו. הרומן גרם לסנסציה מיידית, ותורגם לשפות רבות.

     

    החיים והגורל | וסילי גרוסמן

    תרגום: עמנואל ויחובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986

    "החיים והגורל" הוא רומן אפי של הסופר הסובייטי וסילי גרוסמן, שנכתב בשנות ה־50 ועוסק במלחמת העולם השנייה. הוא מתאר את קורות המלחמה, הן בחזית והן בעורף, כאשר במרכזו מואר גורלה של משפחה יהודית אחת בבריה"מ וקרוביה. האפוס מחולק לשני חלקים, כשהראשון תואם את הקנון של הסוציאליזם הריאליסטי, אך את עיקר תהילתו זכה גרוסמן בזכות החלק השני שלו, שנכתב ב־1952 לאחר מותו של סטאלין, וכולל ביקורת חריפה על הסטאליניזם. טבעי היה הדבר שהשלטונות אסרו אותו לפרסום. הרומן, שראה אור ברוסיה רק בשנות הפרסטרויקה, פורש יריעה רחבה של חיי היומיום במדינה תוך כדי התמקדות בחיי היהודים – רדיפות נגד מדענים יהודים, רדיפות נגד יהודים, משפט הרופאים, או מחנות המאסר שנשלחו אליהם.

    הרומן זכה לתרגומים ולביקורות נפלאות ברחבי העולם. אלכסנדר סולז'ניצין השווה אותו ל"מלחמה ושלום" של ל.נ. טולסטוי, ואילו "וול סטריט ג'ורנל" ציין אותו כאחד הספרים הגדולים של המאה ה־20.

     הרומן יצא בתרגום עברי בהוצאת "ספריית הפועלים – הקיבוץ המאוחד".

     

    דואט - מרץ 2018

    רקוויאם | אנה אחמטובה תרגום: עזרא זוסמן, הוצאת עקד, 1937   בתור הזהב של השירה הרוסית, שחל מתחילת המאה ה-19 עד מחציתה בערך, התבלטו משוררות רבות, אך אין ספק כי הבולטת שבהן – ומהיחידות שתורגמו לעברית (בין השאר על ידי רחל המשוררת) הייתה אנה אחמטובה. אחמטובה לא הייתה נערצת רק במולדתה, אלא בכל העולם. פעמיים הייתה מועמדת לפרס נובל (1965ב-  וב-1966) אך לא זכתה. אחמטובה (1889 – 1966) לא הייתה מן הפיגורות החביבות על השלטון ועברה תלאות רבות בחייה. בעלה הראשון, ניקולאי גומילב, הוצא להורג על ידי השלטונות ב-1921, בעלה השלישי, ניקולאי פונין, נשלח שלוש פעמים למאסרים בגולאג, ובמאסר האחרון מת שם, ב-1953. בנה היחיד, לב, נידון פעמיים לתקופות מאסר בין שנות ה-30 ל-50, וריצה בסך הכול 10 שנים. הטרגדיה של נשים ואמהות של "אויבי העם" משתקפת היטב בפואמה "רקוויאם", יצירתה הבולטת ביותר של אחמטובה, שיצאה גם בתרגום עברי כ-10 שנים לאחר מותה של המשוררת. אמנם אחמטובה נחשבה לקלסיקאית של השירה הרוסית עוד בשנות ה-20, אך מאוחר יותר סר חינה בעיני השלטונות, יצירותיה הושתקו וצונזרו, והיא עצמה נרדפה על ידי זרועות המפלגה הקומוניסטית. רבות מיצירותיה פורסמו ברוסיה רק כשני עשורים לאחר מותה, בעוד שזכו לתהילה בקרב אוהבי השירה ברוסיה וגם בחוגי האינטליגנציה הרוסית במדינות אליהן הגרו לאחר המהפכה הבולשביקית. המאפיינים הבולטים ביצירתה של אחמטובה היו הנאמנות לערכי המוסר הבסיסיים של החיים, הבנה מדויקת של רגשות פסיכולוגיים, התייחסות כלפי הטרגדיות של המאה ה-20, בשילוב חוויותיה האישיות, ומשיכה כלפי הסגנון הקלאסי של השפה הלירית. הפואמה האוטוביוגרפית "רקוויאם", שנכתבה בין השנים 1935 – 1940, פורסמה לראשונה בגרמניה, במסגרת סאמיזדט (מה שלא הוסיף לאהבה יתרה בינה לבין השלטונות, בגרמניה ב-1963, ובבריה"מ – רק ב-1987). "רקוויאם" הייתה אחת היצירות השיריות הראשונות שהוקדשו לקורבנות הדיכוי של סטאלין בשנות ה-30. תחילה ביקשה אחמטובה ליצור סדרת שירים בנושא, אחר כך החליטה להפוך אותם לפואמה. היא שיכתבה ושיכתבה את היצירה במשך שנים, הראתה אותה רק לאנשים ששמה אמונה בהם, ולאחר מכן מיד שרפה את כתב היד. הטקסט השלם של "רקוויאם" פורסם רק בתקופת הפרסטרויקה ב-1987 בירחונים "אוקטובר" ו"נבה", וכיום הוא נכלל בתוכנית הלימודים של בתי הספר. בהקדמה לפואמה כתבה אחמטובה: "בשנים הנוראיות של יז'ובשינה (תקופת "הטרור הגדול", שהונהג על ידי שר הפנים ייז'וב – ש.מ.) עמדתי 17 חודשים בתורים לביקורים בבתי הכלא. פעם מישהו זיהה אותי. ואז אשה עם שפתי תכלת שעמדה מאחוריי, שכמובן לא שמעה את שמי מעולם, ניעורה מקיפאונה, שכולנו היינו שרויים בו, קירבה את פיה לאזני ושאלה בלחש (כולם דיברו שם בלחש): "ועל זה את יכולה לכתוב?" "יכולה", אמרתי. ואז משהו דמוי חיוך חלף על מה שהיה פעם פנים." שני הפרקים הראשונים של הפואמה מהווים פרולוג, ואילו שני האחרונים – אפילוג. הם נבדלים מעט משאר חלקי הפואמה. "רקוויאם" רווי בתלאות ליריות, ואילו ארבעת השירים האלה נוטים כלפי האלמנט האפי. אלה קולות של אמהות מן העבר – תקופת המרידות נגד שלטון הצאר, בנוסף לפרק שכאילו נכתב כטרגדיה של שייקספיר, וקולה האישי של אחמטובה.    
    קבוצת ספרים | לודמילה אוליצקאיה   הקורא הישראלי התוודע לראשונה ללודמילה אוליצקאיה ב-2006, עם צאת התרגום של הרומאן המריר-מתוק שלה "לוויה עליזה" (כתר, תרגום: תמיר להב), שגיבוריו הם אמנים רוסים שהיגרו לניו יורק. ב-2011 יצא בארץ רומן נוסף שלה, "מדיאה ובניה", שעסק בתהפוכות בחיי משפחה אחת לאורך שלושה דורות. שני הרומנים זכו בארץ לביקורות נלהבות, אך בזה נגמר העניין. מאז "מדיאה" לא תורגמה לעברית שום יצירה של אוליצקאיה, למרות שחלק גדול מהדמויות שלה נוגעות ביהדות ובישראל. ברוסיה, לעומת זאת, אוליצקאיה, שחגגה בשבוע שעבר 75 שנה, נחשבת לאחת הסופרות הפופולאריות. היא זכתה שם לשורה של פרסים ספרותיים יוקרתיים הן ברוסיה והן במערב. בצרפת מאוד אוהבים אותה. ועכשיו לנקודה היהודית: אוליצקאיה היא בת עמנו, שהמירה את דתה לנצרות, אך עדיין נשאר לה קשר חם ליהדות בעקבות פגישתה עם דניאל רופאייזן (האח דניאל), לרגל כתיבת הרומן הגדול שלה, "דניאל שטיין, מתרגם", יהודי יליד פולין, שהפך לכומר קתולי – הוא הוא דניאל רופאייזן, האח דניאל. הרומן, עליו עבדה אוליצקאיה שנים רבות, ובין השאר סיירה לצורך התחקיר בארץ, יצא ברוסיה ב-2007 וגם עליו היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים. אך למרות שהרומן עוסק בסימביוזה המרתקת בין נצרות ליהדות, הוא לא תורגם לעברית. בראיון שנתנה ל-Ynet בשנת 2011, לרגל השתתפותה בפסטיבל הסופרים היהודיים בירושלים, אמרה אוליצקאיה כי היא סבורה שהנצרות והיהדות מנהלות ביניהם יחסים אינטימיים הרבה יותר ממה שנדמה. "רוב המאמינים הפרבוסלאבים ברוסיה פשוט אינם יודעים שהנצרות נוצרה כפלג של היהדות, והמיעוט הפחות נאור סבור לחלוטין שישו היה רוסי במוצאו, ושהוא נצלב על ידי היהודים." לודמילה אוליצקאיה נולדה ב-1943, במחוז באשקיריה שבדרום מערב רוסיה, אליו הוגלתה משפחתה. לאחר סיום לימודי התיכון שלה היא למדה ביולוגיה באוניברסיטה במוסקבה, ובתום לימודיה החלה לעבוד במכון הגנטיקה הלאומי של בריה"מ, משם התפטרה ב-1970. מאז היא לא הסכימה לעבוד בשירות המדינה הסובייטית אלא החלה לעסוק בכתיבה במשרה מלאה: סיפורים, מחזות לילדים, תסכיתים לרדיו, הצגות לתיאטרוני בובות, עריכה ותרגום שירה מהשפה המונגולית. בין השאר, גם שימשה כדרמטורגית של התיאטרון היהודי המוזיקלי ברוסיה. לפרסום הגדול ברוסיה היא זכתה בעקבות תסריטים שכתבה לשני סרטים מצליחים. ספרה "סונייצ'קה" זכה לתואר הספר המתורגם הטוב ביותר בצרפת בשנת 1994. היא כתבה יותר מ-20 ספרים – רומנים, נובלות וסיפורים, שתורגמו ל-25 שפות, וזכו בפרסים רבים. ב-2001 היא זכתה בפרס בוקר הרוסי, ובכך "הפרה" מסורת: עד אז הפרס הזה ברוסיה היה נחלתם של גברים בלבד. אוליצקאיה נשואה בשלישית, ואם לשני בנים – האחד איש עסקים מצליח, האחר מוסיקאי ג'אז כושל, שהתמכר לסמים. היא פעילה פוליטית וחברה במפלגה האופוזיציונית "תפוח" ב"דומה", הפרלמנט הרוסי, המורכבת מסוציאל-דמוקרטים ומליברלים. היא מתנגדת חריפה למדיניות של פוטין ואומרת שזו "הופכת את רוסיה לארץ של ברברים." "הארץ שלי הכריזה מלחמה נגד התרבות, נגד ערכי ההומניזם וזכויות האדם, שהשיגה הציוויליזציה לאורך כל ההיסטוריה שלה. הארץ שלי נגועה בבורות תוקפנית, בלאומנות ובמאניה אימפריאלית," היא צוטטה פעם.  

    דואט - פברואר 2018

    לחטוב עצים | תומס ברנהרד, בבל ומשכל, תרגום מגרמנית: רחל בר חיים, 2017    הרומן השלישי בטרילוגיית האמנויות שכתב הסופר האוסטרי הידוע תומס ברנהרד בעשור האחרון לחייו. רחל בר-חיים, שתרגמה גם את שני הספרים האחרים בטרילוגיה, הספיקה להשלים את תרגום את הספר לפני מותה ממחלה קשה בשנת 2013. בדומה לשני הספרים הראשונים בטרילוגיה, גם כאן שוטח ברנהרד בפני הקורא מונולוג זועם, אינטנסיבי וסוער. מתוך הפרק הראשון: באותו יום, זמן קצר לפני צאתי לרחוב, הודיעה לי חברת ילדות של יואנה מקילב, שיואנה תלתה את עצמה; תחילה לא רצתה החברה, בעלת מכולת מקילב, לומר שיואנה תלתה את עצמה, בשיחת הטלפון היא אמרה לי שיואנה מתה, אבל אני אמרתי לה חד וחלק שיואנה לא מתה אלא התאבדה, היא בוודאי ידעה איך זה קרה, אבל לא אמרה לי; רתיעתם של הכפריים מלומר בגלוי שמישהו התאבד גדולה עוד יותר מזו של העירוניים, ובייחוד קשה להם לומר איך זה קרה; אני חשבתי מיד שיואנה תלתה את עצמה ובאמת אמרתי לבעלת המכולת בשיחת הטלפון,  יואנה תלתה את עצמה, זה הפליא את בעלת המכולת והיא אמרה רק  כן. אנשים כמו יואנה תולים את עצמם, אמרתי לה בטלפון, הם לא קופצים לאיזה נהר, ולא קופצים מהקומה הרביעית לרחוב, הם לוקחים חבל, קושרים אותו במיומנות ומתמסרים ללולאת החנק.                                                                                                                                                                                  תומס ברנהרד (1931 - 1989) נמנה על גדולי הסופרים בשפה הגרמנית בחצי השני של המאה העשרים. הוא כתב ספרים רבים, הכוללים רומנים, שירה ומחזות. במקרים רבים על עבודתו הייחודית והמיוחדת, המשלבת ביקורת חברתית שאף גרמה לחלוקי דעות רבים, זכה בפרסים כמו פרס ביכנר - הפרס לספרות החשוב ביותר בגרמניה המערבית. בעוד ש״הטובע״ הוקדש למוזיקה ו״מייסטרים דגולים״ לאמנות הציור, ״לחטוב עצים״ עוסק באמנות התיאטרון. עלילת הרומן מגוללת את הרהוריו של המספר בן-דמותו של ברנהרד, שלאחר שהות בת שני עשורים בלונדון חוזר לווינה ונקלע בנסיבות מצערות למפגש חברתי עם דמויות שהכיר בעבר. בעת יציאתו עורר הספר מהומה גדולה בעולם התרבות האוסטרי בשל העובדה שניתן היה לזהות כמה מהדמויות שהופיעו בספר, שאותם תיאר ברנהרד באופן  לא-מחמיא.  
    "נעורים ללא אל" | אדן פון הורבאט, ספריה לעם - עם עובד, תרגום: שירי שפירא, 2017.   גיבורי הספר נעורים ללא אל הם תלמידי בית ספר בשנות ה-30 בגרמניה. הספר מסופר מפיו של מורה בבית הספר, כשבפרק הפותח את הספר הוא מתאר בעקיפין את אווירת אותה התקופה: ״כל שידוע לי כעת הוא ששוב עליי לקרוא בעיון 26 חיבורים, חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות. כמה טוב יהיה אם ה״עקום״ וה״שגוי״ ייעלמו מן העולם, אבל הם מסרבים להעלם. הם משלבים זרוע בזרוע וצועדים יחדיו בעודם מזמרים סיסמאות ריקות. בהיותי עובד ציבור, עליי להימנע מלמתוח ביקורת, ולו הקלה ביותר, על הפזמון החביב הזה! ועם כל הכאב שבדבר, מה יכול האדם היחיד לעשות לעומת הכלל? כל שביכולתו לעשות הוא לכעוס בחשאי. ואני לא מעוניין לכעוס עוד!" לאחר מכן מתרחשת רוב העלילה במחנה בן ארבעה שבועות אליו יוצאים התלמידים והמורה, מחנה שנועד לחזק את הלאומיות של הנערים, ולהעניק להם חינוך קדם-צבאי. כך מתוארת החברה בספר ככזאת המטביעה את ערכיה בלבבות הילדים, שבקלות הופכים למכונות הרג בשם אותה אידיאולוגיה. במחנה פורץ סכסוך בין שני נערים, ואחד מהם נרצח. המורה ניצב על פרשת דרכים: האם לחשוף פרט מכריע שידוע רק לו ועשוי לשנות את הכרעת הדין וכך לסכן את משׂרתו ואותו עצמו? או לשתוק ולעמוד מנגד כאשר אחד מתלמידיו עומד לבלות את שארית חייו מאחורי סוגר ובריח? מה שנדמה ראשית כמשפט רצח מתגלה כמשפטו של כל אדם, לא הרוצח הוא הניצב על דוכן הנאשמים אלא המצפון – מצפונו של האדם הרגיל, העומד מן הצד, הדואג לעורו, העוצם עין. אדן פון הורבאט, מן הסופרים הקלאסיים המודרניים בשפה הגרמנית, כתב את נעורים ללא אל בשנת 1937 מגלותו שבאוסטרייה. אף שהספר נמנה עם רשימת הספרים האסורים ברייך הגרמני, הוא זכה מיד עם פרסומו להצלחה גדולה מחוץ לגבולות הרייך ותורגם לשפות רבות. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה הספר לאחת הקלסיקות המודרניות בשפה הגרמנית, והוא נכלל בתוכניות הלימודים באוסטרייה ובגרמניה עד היום. הספר זכה גם לעיבודים קולנועיים אחדים, האחרון שבהם יצא לאקרנים בשנת 2017. גם היום נקרא נעורים ללא אל בנשימה אחת, נעתקת, ומציב לנגד עינינו ראי שבו על כל אדם ואדם לבחון את עצמו בכל תקופה.  

    דואט - ינואר 2018

    שדים | פיודור דוסטויבסקי, תרגום: גרשון חזנוב, כרמל, 2003 אותן רוחות המהפכה, שבאו לידי הביטוי ב"אבות ובנים", מנשבים ביתר שאת ב"שדים", הרומן של דוסטויבסקי מ-1872. גם רומן זה, הנחשב לפוליטי ביותר של דוסטויבסקי, נכתב בהשראת ההשפעה ההולכת וגדלה של התנועות הרדיקליות השונות מקרב האינטליגנציה הרוסית במחצית השנייה של המאה ה-19. העילה הישירה לכתיבתו הייתה פרשת רציחתו של הסטודנט איוואן איוואנוב בשנת 1869, שתוכננה על ידי הניהיליסט סרגיי ניצ'אייב, במטרה לחזק את שלטונו בקרב התנועה שבהנהגתו. העלילה מתרחשת בעיירה רוסית קטנה ובאחוזה אצילים הסמוכה אליה. במרכזה – פיוטר ורחובנסקי, מנהיג תא מהפכני מחתרתי, המנסה לגייס אליו את בנה של בעלת האחוזה, ניקולאי סטברוגין. ורחובנסקי אוסף סביבו קבוצה קטנה של אינטלקטואלים בעלי נטיות ליברליות, ומתכנן את רציחתו של איוואן שאטוב, חבר התא לשעבר, שהפסיק להאמין במטרותיו ועומד לדווח על חבריו לשלטונות. זה, כמובן, על רגל אחת. הרומן הוא רב משתתפים, ולכל אחד ואחת מוקדש פרופיל פסיכולוגי מורכב משלו. עם צאתו, הרומן קומם עליו רבים. היו מבקרים שהגדירו אותו כ"הזיה מרושעת". החוגים הליברליים בוודאי שלא התייחסו אליו בחיוב, ולדידם "שדים" הוכיח שוב את היותו של דוסטויבסקי "ריאקציונר חשוך". במערב הוא התקבל באהדה רבה יתר, ויש הטוענים כי הייתה לו השפעה רבה על הגותם של ניטשה וקאמי. עם הזמן, ברוסיה הפוסט-סובייטית היחס אליו השתנה לטובה, וכיום רצונו של דוסטויבסקי להראות לעולם את הסכנה הגלומה במהפכות רדיקליות וברעיונות אתאיסטיים, הפך למובן ובהיר יותר לקוראים. כידוע, דוסטויבסקי עצמו היה חבר בתא מחתרתי שכזה, אם כי יותר אינטלקטואלי מאשר מעשי. החברות הזו עלתה לדוסטויבסקי בגזר דין מוות שהומר ברגע האחרון בגלות בסיביר. בסיביר נפגש דוסטויבסקי עם אסירים פוליטיים רבים כמוהו, והגיע למסקנה שרוב הפשעים שלהם בוצעו על רקע אי שביעות רצונם מהמבנה החברתי של רוסיה. אך את המוצא למצב הזה הוא ראה לא במהפכה אלימה אלא בהתפתחות הרוחנית של העם באמצעות המוסר הנוצרי. לאמונתו של דוסטויבסקי, הגאולה והאושר הכללי עתידים להגיע רק באמצעות עשיית הטוב והחסד. אמונה, אהבה והצדק הנוצרי הם שצריכים לשלוט בעולם, ולא האכזריות והמאבק על השלטון.
    אבות ובנים | איוואן טורגנייב, הספריה החדשה, תרגום: נילי מירסקי, 1994 איוואן סרגייביץ' טורגנייב (1818 – 1883) לא זכה אמנם לתהילה כענקים בני דורו וארצו – טולסטוי, דוסטוייבסקי וגוגול – אך אין ספק כי מדובר בדמות חשובה ביותר בספרות הרוסית של המאה ה-19 ובספרות העולמית בכלל. ייתכן וטורגנייב מוכר יותר בשל הנובלות הקצרות שלו, כמו "אהבה ראשונה" ו"פלגים באביב", אך אין עוררין על כך שיצירתו החשובה ביותר היא הרומן "אבות ובנים" מ-1861. ברומן, הדי חריג במכלול יצירתו, ביקש טורגנייב לבטא את האופי הטראגי של הקונפליקטים ברוסיה הצארית של אותה התקופה שהלכו והחריפו ללא הרף. הדלות המחפירה של פשוטי העם, פירוק המסורות, אי היציבות בכל רבדי החברה הרוסית – כל אלה הם הרקע עליו מתנהל ויכוח עז על הדרכים להציל את רוסיה. הוויכוח, המתחיל בין אב לבן למשפחת קירסאנוב, צובר תאוצה והופך לעימות פוליטי וחברתי על עתידה של רוסיה, כמו גם לקונפליקט בין דורי. אך בהדרגה המוקד עובר לגיבורו האמיתי של הרומן – בזארוב, מהפכן ציני ואכזרי, שלאחר תלאות החיים הרבות שעבר, מצא בניהיליזם את הדרך הנכונה מבחינתו לפתור קונפליקטים. טורגנייב מבקש להצביע ברומן שההגיון של הניהיליזם – שנטע לו חזקה רחבה בחוגים אינטלקטואליים מסוימים ברוסיה של אותה התקופה – מוביל אמנם לחופש, אך חופש ללא שום התחייבויות, לחיים נטולי אהבה ואמונה. לצידם של רספוטין, פייר בזוחוב ויבגני אונגין, הפך בזארוב לאחת הדמויות הבלתי נשכחות של הספרות הרוסית. למעשה, הוא הפך לשם נרדף ל"ניהיליזם", והוויכוחים על פרשנות דמותו נמשכו על פני עשורים שלמים. באחד ממכתביו הודה טורגנייב שבמהלך כתיבת הרומן הוא לא חש טינה כלפי הדמות שברא (במידה רבה בהשראת דמותו של הניהיליסט והמהפכן הרוסי סרגיי ניצ'אייב), אלא התפעמות; כאשר יצר את סצנת מותו של בזארוב – בכה מרות. עד כמה רלוונטיות הבעיות של רוסיה במאה ה-19 לעולם של היום? העוני לא מוגר. הלכי רוח ניהיליסטיים קיימים גם קיימים. מיליטנטים פוליטיים לא חסר. טורגנייב האמין כי הרומן שלו עשוי לסייע בידי אלה המאמינים כי יש ואפשר לפתור את בעיות העולם בדרכי שלום – ומכאן האוניברסאליות שלו. אבל אנחנו בכלל מדברים על ספרות, לא?  

    דואט - דצמבר 2017

    "סיפור חיי" | ג'יאקומו ג'ירולמו קזנובה, הוצאת אסטרולוג ומשכל, תרגום מאיטלקית: אורלי אגרנט, 2014 ג'יאקומו ג'ירולמו קזנובה כתב במהלך חייו מאות כתבים בנושאים רבים ומגוונים, החל בספרי חוק כנסייתי וכלה בספרי מדע בדיוני, אולם ספרו המפורסם עוסק בו עצמו - ״סיפור חיי״, ספר הזיכרונות המתאר בגילוי לב את חייו ואהבותיו ופורש תמונה ססגונית של חיי האצולה באירופה של המאה ה-18. הספר לא מתמקד רק בחוויותיו הרומנטיות של המחבר, אלא עוסק גם באירועים בעלי משמעות באירופה של אותה התקופה, ומכאן יש בו גם עניין היסטורי רב. בין השאר, קזנובה מספר בהם על פגישותיו עם אישים חשובים של התקופה, כמו רוסו, וולטיר, פרידריך השני, יקתרינה השנייה ואחרים, על מסעו לרוסיה ועוד. את הספר כתב קזנובה ב-1797, כשנה לפני מותו, והקוראים יגלו בו חיים אישיים סוערים ומרתקים. נכון, קזנובה לא הכיר בשום איסור או טאבו, אך לא יהיה זה מן הצדק להגדיר אותו כרודף שמלות חלול ותו לא. את סיפוקיו שאב לא רק מפרשות אהבהבים, אלא גם משיחות וקטטות אינטלקטואליות עם האישים החכמים ביותר של התקופה, ממסעות ליעדים רחוקים, מהתבוננות ביצירות מופת של האמנות. עם זאת שהזיונים לא היו בשבילו הכול, הם היוו את עיקר הנאתו מהחיים. למרות שקשה היה להגדירו כגבר נאה או יפה תואר, קזנובה היה בטוח שפשוט נוצר על פני האדמה למען המין הנשי, והיה לו, ככל הנראה, כישרון מיוחד, או חוש על טבעי אם תרצו, לרגש נשים מכל הסוגים והגילאים. הוא נודע כמי שלעולם לא קיבל "לא" כתשובה והצליח להכניע את כולן – גם את היפות והחכמות ביותר. בספר מודה קזנובה כי לעולם לא היתה לו שום מטרה מוגדרת בחייו והוא תמיד נסחף עם הרוח. תהפוכות חייו הביאו אותו למסקנה שבעולם – הן הגשמי והן הרוחני – הרשע תמיד מוביל לחסד, ולהיפך. את ספר זיכרונותיו הוא החשיב כמעין מורה דרך לדור הצעיר, אשר עליו לא להבין בלבד אילו דרכים בחיים לבחור, אלא גם לרכוש את האומנות המורכבת תמיד להיות בטוח בעצמך.
    הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה | ג'יילס מילטון, כתר, תרגום: סמדר ויוסי מילוא זה חודש ימים שספרו של ג'יילס מילטון הבריטי ניצב לו בראש טבלת רבי המכר בתחום העיון של רשת "צומת ספרים", אך למרות הצלחתו בקרב הקוראים, הביקורת מתעלמת ממנו – ובמידה רבה בצדק. אמנם, הוויכוח מיהו היסטוריון משתווה בגילו למחלוקת "מיהו יהודי", אך נכון להיום, מקובל להגדיר כ"היסטוריון" אדם שהוכשר לכך באקדמיה ומשתמש בעבודתו בשיטות מחקר ובמתודות מדעיות. על פי הפרמטרים האלה, בניגוד למה שנכתב על הכריכה האחורית של המהדורה העברית של הספר, מילטון הוא לא היסטוריון. הוא סופר שכותב על אירועים היסטוריים, וההבדל הוא מהותי. "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה", שפורסם באנגליה לפני שנתיים, הוא ספרו הראשון של מילטון המתורגם לעברית. זהו אוסף אינסופי של קוריוזים מההיסטוריה, שרובם ידועים וכבר פורסמו בעבר, כמו למשל התמכרותו של היטלר לקוקאין, שוד הבנק שביצע סטאלין הצעיר כדי למלא את קופתה הריקה של התנועה הבולשביקית, ההיעלמות המפורסמת ההיא של אגתה כריסטי, חטיפת גופתו של צ'רלי צ'פלין, הבריחה המפורסמת מאלקטרז ועוד רבים אחרים. גילויים אין כאן, והסיפורים הקצרצרים, רובם בהיקף של שניים-שלושה עמודים, מוגשים בשפה פופולרית מאוד, מבלי להתעכב יותר מדי על הרקע ההיסטוריוגרפי שלהם. נעים ונוח לבליעה, אבל אל תצפו להעשיר במשהו את התאים האפורים שלכם. לא ברור כלל אם הספר או המהדורה העברית שלו עברו עריכה כלשהי. קבלו דוגמית: אחד הפרקים בספר מוקדש לבעלי חיים שלקחו חלק, בעל כורחם, באירועים היסטוריים שונים. באותו מקבץ חביב מופיע גם סיפורו של סטאבי, כלבון חמוד שסופח לגדוד הרגלים של דיוויזיה 102 של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. תשכחו מכל הסיפורים על כלבי הפלא ששמעתם – סטאבי, כמו אמא, יש רק אחד. מילטון מתאר את כל כישרונותיו והרפתקאותיו של הכלב המנומר בחזית, ובין השאר מביא את הסיפור הבא: "פעם אחת, כשהיו ביער ארגון, נתקל סטאבי במרגל גרמני שעסק במיפוי מערך החפירות של בעלות הברית. הכלב הבין מה האיש עושה והחל לנבוח בפראות". נו, ככה זה, גם את סודות הטופוגרפיה למד סטאבי במהלך שירותו. חבל שלא למד גם תרגום ועריכה, כך היה חוסך הרבה בושות לתיאור סיפורו ההרואי.

    דואט - נובמבר 2017

    חיבוק-גדול | רומן גארי (אמיל אז'אר), ספריה לעם – עם עובד, 2017. רומן גארי (אמיל אז'אר), סופר, תסריטאי, דיפלומט וטייס קרב צרפתי ממוצא יהודי ליטאי, הוא פחות או יותר בן דורו של קלוד סימון, אך ההבדל בכתיבתם עצום. ואם קלוד סימון נחשב לחשוב שביניהם, אין ספק כי גארי הוא האהוב ביניהם. ספרים רבים של גארי, ובראשם כמובן "כל החיים לפניו" ו"עפיפונים", תורגמו לעברית (שניהם על-ידי אביטל ענבר), והנה מגיע עוד אחד, הפעם בתרגומה של דורית שילה. הרומן "חיבוק-גדול" ראה אור בצרפת ב-1974, שנה לפני ש"כל החיים לפניו" זיכה אותו בפרס גונקור היוקרתי ופירסם אותו בכל העולם. הספר מגולל את סיפורו של מסיה קוזן, סטיסטיקאי פריזאי, שחי בגפו בדירת שניים וחצי חדרים עם פיתון בשם "חיבוק-גדול". עמוד אחר עמוד נחשף בפני הקורא מערך ההגנה המשוכלל שהקים קוזן בתוך נפשו וסביב חייו בלב הכרך השוקק, אלא שגם לו עצמו הולך ומתברר שאינו מוגן מפני הבדידות והצורך באהבה. רק שנים לאחר פרסומו הראשון של ספר זה נתגלה שמאחורי שמו אפוף המסתורין של אמיל אז'אר עומד הסופר המפורסם רומן גארי, שהסתיר את זהותו כקריאת תיגר על מה שראה כתגובה האוטומטית של הביקורת לספריו. גארי התאבד ב-1980, לאחר ששקע בדיכאון כתוצאה מהתאבדותה של אשתו השנייה, השחקנית האמריקאית ג'ין סיברג, וממכתביו שנחשפו לאחר מותו, עולה שייחס חשיבות מרובה לסוף המקורי שכתב לרומן וקיווה שביום מן הימים יראה אור כנספח לספר. כדי למלא את משאלתו כוללות כל המהדורות המחודשות לרומן גם את פרק הסיום המקורי שכותרתו "אקולוגי", וכך נעשה גם כאן. כרבים מספריו של גארי, גם "חיבוק-גדול" עובד לקולנוע ב-1979 בקופרודוקציה צרפתית-איטלקית בכיכובם של ז'אן קארמה ונינו מנפרדי, אך לא זכה להצלחה רבה.
    "העשב" | קלוד סימון, ספריה לעם - עם עובד, 2017. כאשר נפטר קלוד סימון ב-2005, הגדיר אותו בהספדו שר התרבות הצרפתי דומיניק דה וילפאן, כדמות מפתח בספרות הצרפתית המודרנית. ראש ממשלת צרפת, דומיניק דה וילפאן, הרחיק לכת וכינה אותו כ"יורשו של מרסל פרוסט". ככה זה בצרפת, יש כבוד לספרות. מעניין מה היה אומר ביבי במעמד דומה. קלוד סימון (2005 – 1913), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1985, נחשב לאחד גדולי הסופרים של צרפת במחצית השנייה של המאה ה-20. הוא היווה דמות מרכזית בזרם "הרומן החדש" ו"אסכולת המבט" בספרות הצרפתית, וממשיך דרכם המובהק של המודרניזם הקלאסי מבית מדרשם של פרוסט, ג'ויס, וולף ופוקנר. סימון החל לכתוב לאחר שחרור צרפת מהכיבוש הגרמני, ואת פרסומו הגדול רכש ב-1960, עם צאתו לאור של הרומן "דרך פלנדריה", העוסק במפלתה של צרפת במלחמת העולם השנייה מבעד לעיניו של חייל צעיר בחיל הפרשים. הספר זיכה את סימון בפרסים רבים ופילס לו את הדרך אל מחוץ לגבולות צרפת. עד עתה היה זה גם ספרו היחיד של סימון שיצא בתרגום עברי (הספרייה החדשה, 1995). והנה מגיע תרגום עברי (של לילך נתנאל ועילי ראונר) לספר נוסף של סימון, "העשב", שיצא לאור בצרפת ב-1958, ומעניק לקורא הישראלי הזדמנות להעמיק את היכרותו עם הסופר החשוב הזה. לואיז, גיבורת הספר, חיה בבית אחד עם אנשים שאינה רוצה בחברתם – בעלה, חקלאי כושל שכל האגסים במטע שלו נרקבים,  הוריו המסוכסכים, ודודתו שגוססת מעבר לקיר. יש ללואיז מאהב, ועדיין אין לדעת אם תברח אתו ותתחיל חיים חדשים. אך לא לטעות – זו לא דרמת אהבה ובגידה גדולה מהחיים של מופסאן או בלזק. סימון מתמקד דווקא בדקויות, ולא פעם מטשטש את קווי המתאר של הדמויות, הנסחפות יחד במערבולות של אירועי חייהן הקודמים.

    דואט - אוקטובר 2017

    בית בודנברוק | תומאס מאן עם עובד, 1985   לבחור את הרומן הטוב ביותר של נפיל כמו תומאס מאן הוא, כדברי הקלישאה, כמו לבקש מהורים לבחור באהוב שבילדיהם. מאן (1875 – 1955) השאיר אחריו מורשת מפוארת של יצירות מופת, שכללו מסות, נובלות, סיפורים ורומנים, אך בין "הר הקסמים", "מוות בוונציה" ו"הנבחר", אין ספק כי הרומן הגדול והאהוב ביותר שלו הוא "בית בודנברוק". סיבה נוספת שבחרנו בו היא כי פרט ל"פליקס קרול  - וידוייו של מאחז-עיניים", שראה אור בשנה שעברה בהוצאת "אחוזת בית" (שאפו ענק!), מבין ספריו של מאן שתורגמו לעברית, "בית בודנברוק" הוא היחיד ששפתו עדיין חיה וניתנת לקריאה שוטפת, בזכות תרגומה הנפלא של נילי מירסקי (שתרגמה גם את "פליקס קרול"). אין ספק כי "בית בודנברוק" הוא לא רק הפנינה שבכתר יצירתו של מאן, אלא גם מחשובי הרומנים בספרות הגרמנית והעולמית לדורותיה. הרומן רחב היריעה מגולל את קורותיהם של ארבעה דורות לבית בודנברוק – משפחה של סוחרים עשירים ומכובדים בגרמניה של המאה ה-19. פרשת שקיעתה האיטית הופכת בידיו של מאן לפרשת שקיעתו של עולם שלם – גסיסתה של הנפש האירופית, שדווקא משעה שהגיעה אל פסגות העידון הרוחני, איבדה את רצון החיים. זהו סיפורה של אהבה ובגידה, עוינות ואינטריגות, מאבק וקנאה, תשוקה לאין קץ ושנאה המכלה הכל. מאן כתב את הרומן, המבוסס על תולדות משפחתו שלו, בין השנים 1896 – 1900, ומדהים הדבר שכאשר יצא הרומן לאור ב-1901, הוא היה בן 26 בסך הכל. קשה למצוא תקדים היסטורי בעולם הספרות שרומן כה בוגר ומורכב נכתב על ידי סופר בגיל כה צעיר. הרומן זיכה את מאן בפרס נובל לספרות ב-1929, והוא נכלל ברשימת הספרים הטובים ביותר של כל הזמנים.
    המוקיון | היינריך בל, מודן, 2002   כמה חבל שבניגוד ל"בית בודנברוק", התרגום העברי ליצירה כה חשובה של בן דור אחר של הספרות הגרמנית, היינריך בל (1917 – 1985), גם הוא חתן פרס נובל לספרות, כבר בקושי ניתנת לקריאה. הספר ראה אור בשנת 1963, יצא לראשונה בתרגום עברי (מאנגלית!) פרי עטו של ד"ר בצלאל וכסלר, בשנת 1971 בהוצאת "מסדה", ולאחר מכן, בשנת 2002 בהוצאת "מודן". עלילת הרומן, שמסגרת הזמן שלו אינה מוגדרת, אך ברור כי מתרחשת בתקופה שבה גרמניה כבר החלה להשתקם מפצעי מלחמת העולם השנייה, מוצגת בפני הקורא בגוף ראשון על ידי האנס, צעיר המתפרנס מהופעותיו כמוקיון ברחבי גרמניה. דמותו של האנס דחויה למדי מהחברה בה הוא חי – משפחתו האמידה הוקיעה אותו מקרבה, אהובתו נטשה אותו לטובת הדת הקתולית ומצאה נחמה בזרועות אחר – דבר המייסר את האנס עד אין קץ – ומקור פרנסתו הולך ונשחק בהדרגה. בנוסף לכך פציעה טורדנית בברך מותירה אותו כמעט בחוסר אונים פיזי. ברור שדמותו של המוקיון היא אינה שרירותית אלא סמלית - כולם רואים אותו, כולם שומעים אותו, כולם נהנים מתעלוליו - אולם איש אינו יודע את המתחולל באמת בנפשו פנימה שמאחורי המסכה. האנס מספר לנו בפלאשבקים את תולדות חייו, הצעירים עדיין, תוך הוקעת צביעות החברה בה הוא חי. הרומן של היינריך בל הוא בעת ובעונה אחת גם סיפור על אהבה נכזבת בין שני בני אדם, וסיפור זה משקף בצורה ברורה את כל הפגום והאכזרי בעולם, העומד מחוץ לעולמם של המוקיון ושל אהובתו. ומכאן נשלחת כפפה למו"לים: אנא, הבו לנו תרגום חדש של "המוקיון", ואם אפשר, של רומן חשוב נוסף של בל, "תמונה קבוצתית עם גברת".  

    דואט - ספטמבר 2017

    פתיתי שלג בחמסין - פבל מובשוביץ(שירה) הוצאת עיתון 77, 2017   אל מול ספרו של מאיר שלו, על הישראליות הוותיקה שלו, ספר השירים של פבל מובשוביץ' מתכתב עם זהות ישראלית מורכבת הרבה יותר. יש אצלו שורשים מן השירה הרוסית, עברית חדה בהירה ומודרנית, וזהויות מושאלות מתרבות שירת הספוקן-וורד והראפ של תרבות המחאה והשוליים האמריקנית. "פתיתי שלג בחמסין", כמו שמו המציג זהות בעלת סטירות פנימיות הוא ספר של שירה רבת עוצמה  - יוֹ, הַאוּכַל לַהֲפֹךְ חֲרוּזִים לְאִלְּמִים כְּשֶׁקּוֹל נְדוּדַי בּוֹקֵעַ הַרְחֵק? מְבַקֵּעַ לַהַט שֶׁל תְּחִלַּת נְעוּרִים הֲיוּכַל הָאָדָם עִם עַצְמוֹ לְשַׂחֵק? הֲיוּכְלוּ חֲרוּזַי הַבּוֹכִים דְּיוֹ שָׁחֹר לֶאֱסֹף אֶת עַצְמָם עַל לֹבֶן הַדַּף הֲיוּכְלוּ חֲרוּזַי הֵם רַבִּים עַד אֵין סְפֹר לְהַרְאוֹת לָעוֹלָם זֶה אֶם.סִי עַל הַדַּף! וּבְלַהַט הָרֶגַע בּוֹקֵעַ הַצְּלִיל אֶלֶף מִלִּים כְּמוֹ מַפַּץ הַכּוֹכָב נִקְרַע הֶעָנָן וְאִתּוֹ גַּם מַשִּׁיל רָאפֶּר עַל דַּף אֶת כֹּבֶד חַיָּיו.
    גינת בר,מאיר שלו, עם עובד, 2017   אוסף הגיגים, מחשבות וסיפורים אישיים, יותר ופחות, אותם מספר מאיר שלו על גינת ביתו בעמק יזרעאל. בדומה לספרים קודמים בעלי סגנון "מסאי" אותם כתב שלו (כמו "תנ"ך עכשיו") ניתן למצוא פה ידיעות עמוקות לצד אמיתות טריוויאליות על רקפות, כלניות, נרקיסים, חצבים, ועצי זית, כמו גם על בעלי החיים של ארץ ישראל ציפורים, קיפודים, פרפרים, חזירי בר ועוד חברים. זהו בעצם שיר אהבה לארץ במסווה של למדנות וסיפורי אנקדוטות משעשעות המלווה, כמו תמיד אצל שלו, תמצו פה גם במידה לא קטנה של מידע אוטוביוגרפי על החיים בנהלל וירושלים, ואפילו, כמה מתכונים.

    דואט - אוגוסט 2017

    אמבר, רוג'ר זילאזני, 2 כרכים: מלך, נסיך, יורש; אל מלכות האופל, עם עובד, 2017

    סדרת ספרי הפנטזיה הפופולארית, המהלכת קסם על הקוראים כבר עשרות שנים רואה אור מחדש ב-2 כרכים. בכרך הראשון מובאים חמשת הספרים אשר בחלקה הראשון של הסדרה: תשעה נסיכים לאמברתותחי אוואלוןבסימן החדקרןידו של אברון וממלכות התוהו. בכרך השני מובאים חמשת הספרים בחלקה השני של הסדרה: קלפים של כליה, דמה של אמברבסימן התוהואביר הצללים ונסיך התוהו. בכרכים אלו נפרש סיפורם המופלא והקסום של המלך אוברון, הנסיך קורווין, אחיו ובהמשך גם בנו של הנסיך קורווין. הדמויות הללו נקלעות ונחלצות ממצבים מסוכנים ללא הרף בעולם המכושף של אמבר, שנקרא גם 'העולם האמתי'. ג'ורג' ריימונד ריצ'רד מרטין ("משחקי הכס") כתב על זילאזני: "הוא היה מספר סיפורים מאין כמותו, ברא עולמות צבעוניים ואקזוטיים, בלתי נשכחים...אך מעל הכול אני זוכר את הגיבורים שלו, קורווין מאמבר ואחיו."

     אגתה כריסטי, רצח רוג'ר אקרויד, עם עובד, 2017

    רוג'ר אקרויד ידע יותר מדי. הוא ידע שהאישה שהוא אוהב הרעילה את בעלה הראשון, הוא גם חשד שמישהו סוחט אותה. ואז התקבלה הידיעה הנוראה שהיא התאבדה באמצעות מנת יתר של סם. ובכל זאת לידיו של מר אקרויד מגיע בדל מידע אחרון ומכריע, אך לפני שהוא מספיק לקרוא את מכתבה האחרון הוא נדקר למוות בחדרו. הבלש הרקול פוארו נקלע על כורחו לחקירת הרצח המחריד, ועומד לגלות מסקנות שיפתיעו אף אותו עצמו. רצח רוג'ר אקרויד  נחשב אחת מאבני היסוד של ספרות הפשע. הוא היה אחד הספרים האהובים על אגתה כריסטי עצמה ונבחר לאחד משלושת ספריה האהובים ביותר בכל הזמנים, בסקר בין־לאומי שנערך ב־2015. במשאל שערכה אגודת סופרי המתח בבריטניה בקרב מאות הסופרים החברים בה, נבחר ספר זה לרומן הפשע הטוב ביותר שנכתב מעולם בסוגה "מי עשה זאת".

    דואט - יולי 2017

     ביקור הצעצועים, ימימה אבידר־טשרנוביץ, עם עובד בשיתוף עם ספריית פיג'מה

    זהו סיפור נוגע ללב על ביקור חולים, סיפור מרגש מבוגרים וילדים, מומלץ מאוד.

    לאחרונה יצאה לאור בהוצאת עם עובד בשיתוף עם ספריית פיג'מה, הדפסה מחודשת לסיפור קצר שכתבה הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ ומלווה באיורים חדשים פרי מכחולו של המאייר דיוויד הול.

    מה קרה לרמה? מודאגים מאוד צעצועיה האהובים בארגז שבמרפסת: זה שלושה ימים היא לא באה לשחק אִתם. בובה שולה דוחפת את הכדור שיתגלגל ויבדוק, והוא חוזר מבוהל: אמא עומדת במטבח עצובה, רמה חולה! מוכרחים לבקר את רמה! יוצאת לה תהלוכת הצעצועים, בראשה הכדור המכיר את כל פינות הבית, אחריו המתופף הקטן, העגלה עם הקוביות, החיות שצפצפה להן בבטן ובובה שולה, שסרט לראשה. לאט המסע נע לעבר החדר, ורמה שוכבת חיוורת במיטתה.

     

    ווקמן, מעין בן הגיא, עם עובד, ספריה לעם, 2017

    כבר נכתב על ספרה  הקודם, "ים ויבשה" שהיא מצליחה  לעורר ציפיות רבות להמשך דרכה הספרותית בעתי, מבלי שתזדקק למילים הגדולות המלוות חלק מן הזמן סופרים נכבדים; ובאמת ספרה החדש של מעין בן גיא הוא הישג מרשים הפורע את השטר של הציפייה. לכאורה רומן עדין בקולותיו הנמוכים, אבל הקצב שלו, הנשימה, גלגול הסיפור, וזוג עיניים המתבונן בגיבורה ללא ידיעתה, מעצימים אותו. הרומן  ווקמן מתרחש באתר נופש חבוט ועממי, בסוף העולם, בשלהי שנות השמונים.

    זיו, בת עשרים והיא חייבת לפרנס את עצמה וגם להיחלץ מן הדכדוך שתקף אותה דווקא כשהחיים האמתיים אמורים להתחיל – לא כאן, אלא במקום אחר, בלונדון. זיו מתחילה לעבוד באתר מעיינות חמים בצפון, הרחק ממשפחתה וגם מחברתה הטובה, שעמה תכננה לנסוע. בין כל מטלות עבודתה היא מתחילה להתבונן במעסיקים שלה, ולגלות את היצרים הרוחשים ביניהם: מאבקי כוח, תאוות בצע וגם תאוות אחרות, עזות לא פחות, כאלה שזיו אינה אמורה להתקרב אליהן.

    מעין בן הגיא מלווה ברגישות רבה את הגיבורה הצעירה שלה בכניסתה אל עולם המבוגרים, מעניין.

    דואט - יוני 2017

    2017 ,ספר ילדים: יונתן יבין, גוזלים בראש, איורים: ליאורה גרוסמן, עם עובד

    לאן לוקחים גוזלים שהלכו לאיבוד, אולי לרופא? אולי לוטרינר? הוא אחד ממשפטי המפתח בספרם שובה הלב של יונתן יבין והמאיירת, ליאורה גרוסמן. הספר מביא את סיפורה של ילדה בשם רעמה שיש לה גוזלים בראש. החיות הקטנות נאבדו לאימם, ורעמה לוקחת אותם לסיבוב בעיר. היא מסתובבת בין החנויות, שואלת אנשים, סופגת עלבונות, אבל בעיקר איתנה להצליח במשימתה – והיא לעזור לגוזלים לחזור הביתה. לְרַעֲמָה יֵשׁ שֵׂעָר מְפֻזָּר כָּל כֻּלּוֹ, שֶׁאוֹהֵב לְהַגִּיד בְּעִקָּר "לֹא-לֹא-לֹא!" לֹא לְמַסְרֵק וְלֹא לְמִבְרֶשֶׁת, לֹא לְסִכּוֹת, לֹא לְכוֹבַע אוֹ קֶשֶׁת. אֲבָל בֹּקֶר אֶחָד הִיא שָׁמְעָה מִין צְלִילִים, וְגִלְּתָה בַּשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ שְׁנֵי גּוֹזָלִים! מָה עַכְשָׁו? אֵיךְ פּוֹתְרִים מִין כָּזוֹ בְּעָיָה? הוֹלְכִים לַצַּפָּר? מַזְעִיקִים מִשְׁטָרָה? מַזָּל שֶׁהַשֵּׂעָר הַזֶּה, הַמְּיֻחָד, לָקַח אוֹתָהּ - דַּוְקָא לַחֲנוּת לְחַיּוֹת מַחְמָד.  
    ביחד ולבד, אייל דותן, פרוזה, ידיעות אחרונות, 2017     ניסיונותיו של שאול לזר, עיתונאי צעיר לשקם את חייו ואת כבודו המקצועי הם לב ליבו של הספר "ביחד ולבד" של אייל דותן, מרצה לספרות ולאמנות באוניברסיטת תל אביב. לזר הוא האויב הכי גדול של עצמו, מחביבו של המו"ל הפך למנהיג מאבק עובדים שמעמיד במבחן את נאמנותו ואת ערכיו, אשתו האהובה סולדת מהמילה "סוציאליזם", וסימנים משמים פוקדים עליו לבצע טקסים מפוקפקים. "ביחד ולבד" מציג את אחורי הקלעים של עולם התקשורת ושל המאבק נטול הזוהר בכוחות ההון והשלטון. בשפה בהירה, חדה כתער, אבל שווה לכל נפש, ומתוך עמדה משועשעת ונטולת יומרות, כותב אייל דותן על הסוגיות הסבוכות ביותר של הקיום בן הזמן. הוא מיטיב לשים את האצבע על המקומות בהם העצבים חשופים – רק תיגע והם תכף מדממים, אבל הוא מנסה לרפאם אחרי אבחונם. זהו הרומן השני מפרי עטו של אייל דותן. ספרו הראשון, "עצם" (ידיעות ספרים, 2013), זכה בפרס "עם הספר".

    דואט - מאי 2017

    תולדות האמנות, יוסי וקסמן, רומן, חרגול פלוס, מודן הרומן של יוסי וקסמן מרתק, בוער, שורף בעיניים, שוצף ומביא את היצר לרקוד בשריפה הגדולה בכרמל.  ובלשונו שח המבקר עומרי הרצוג: "הרומן – סוער, פראי, מגלומני – נכתב בקולותיהם של הגיבורים, אך גם של העצים והמים, של בעלי החיים, של המתים והנשכחים; הפתיחה שלו, שבה הוא דובר בקולה של אש השריפה שמשתוללת על הכרמל, היא אחת הפתיחות המרהיבות, היפהפיות ורבות העוצמה שקראתי. לכל אורכו, הוא משעתק בעצמו את יצירות האמנות שאותן הוא מתאר; הוא חזירי, משתולל בלהבות, גס ומטונף כמו הגברים העירומים שציירה דינה." אהבנו את הרומן הזה, ואת קודמיו, ביניהם את "ליבשן" ואת "השחקנית".  
    שירי הטארוט, על מהותו של הג'סטין, ספר התמורה – כולם מאת אילן שיינפלד, שופרא, 2017 אילן שיינפלד שובר שתיקה של 15 שנה בפרסום 3 כרכי שירה חדשים, והאריתמטיקה: פי-ארבעה שירים מאשר פרסם עד כה. ונשאלת השאלה, מדוע? "רבים מחברי תהו מדוע השתתקתי. לאיש מהם לא סיפרתי, כי בשנות השמונים הבטחתי להוריי, שאחדל מפרסום שירי אהבה הומו-ארוטית בעיתונים, כדי להקל עליהם." ובכן, הוא לא חדל לרגע לכתוב, שכן משורר אמתי מוסיף וכותב, מה פתאום משתתק? הוא כתב וגנז. כתב וגנז ועכשיו גאל את שירתו ונראה שגם את עצמו. השירים נכתבו בצורות מגוונות, ממקאמות דרך סונטות וטרצה-רימה ועד שירים 'חופשיים' עם ריתמוס מוקפד וחריזה מופנמת. אהבו אצלנו לקרוא בספרים החדשים.    

    דואט - אפריל 2017

    בנות קסנטיפה. האם נשים משתנות אחרי הנישואים?| ד"ר שרה ברסלרמן, מטר

     "השלב הראשון באבל הנו שלב ההלם, הרגע הנורא שבו אנו מסתכלים בעיניים כואבות על בן הזוג שאכזב וחושבים לעצמנו, 'זה האדם שאיתו התחתנתי?'"

    ספר זה עוסק במערכת הזוגית, שנותרה כמעט כפי שהיתה בתקופתם של סוקרטס וקסנטיפה, אשתו של סוקרטס, ושמה הפך עם הזמן לשם נרדף לאישה הממררת את חיי בעלה. הספר מעמת את הקורא עם שאלות יסוד בזוגיות, ביניהן: חלוקת תפקידים, הורות, סקס, או מריבות ומנסה להציע שיפורים ולבאר כיצד להעצים ולשפר את הזוגיות. הספר מעלה סיפורים מטיפולים זוגיים של המחברת (שהיא יועצת זוגית) ומעניק כלים ופתרונות כדי להביא לשינוי בתפיסת המגדר של החברה שלנו.

    בקולה הגלוי והאישי מעניקה המחברת לקוראים הזדמנות נהדרת לפגוש את עצמם בתחנות המאתגרות של חיי הזוגיות. משכיל, מלמד, חווייתי.

    לא מכין קפה למלאך המוות | אהרן מרגלית, עם עובד

    בשנות הארבעים, כשהשתוללה מגפת הפוליו בארץ, לקה בה גם אהרן מרגלית, שהיה אז בן שנתיים וחצי. יכולתו המרשימה להתגבר על מחלה זו ניבאה, ואולי סללה, בעבורו את הדרך להתמודד עם סערות ועם תהפוכות נוספות שיקרו בחייו.

    סיפורו של אהרן מרגלית הוא שיעור מאלף בכוח רצון של אדם שמצוי בסכנה חיים ונלחם עליהם; מאבד את יקיריו ומוצא נחמה ושיקום; עומד מול מערכות בלי לוותר על זכויותיו; מבקש לחיות חיים מלאים משמעות, שוויון, נתינה וערך בעולם שכל אלה נהיו בו מלים ריקות. ומעל לכול מרחפת כוחה של אהבת אם נדירה, שהיא-היא, אולי, הגיבורה של ספר זה. זהו סיפורו של הרב אהרן מרגלית, מחבר רב המכר "ואתהלך", מוגש כעת מפיו לקהל הרחב, שטרם זכה להכירו.

    דואט - מרץ 2017

    הזקן הזה הקירח על האופניים | יוסף בר יוסף, אבן חושן

    זהו הרביעי בספרי הפרוזה של המחזאי עטור השבחים והפרסים יוסף בר יוסף, חתן פרס ישראל (2003). זהו ספר יחיד במינו, מושך לב ובה-במידה קשה להגדרה – מעשה קסמים ספרותי, שונה מכל מה שכתב המחבר עד כה. מעין רומן אוטוביוגרפי שבו מגיעים למיצוי הישגי העבר שלו, אך כישרונותיו גם מעפילים לגבהים חדשים. בר יוסף שוזר כאן קטעי זכרונות ומעשיות, מחשבות וחלומות, בלי לנסות לפענח או לנתח אותם לצרכים נפשיים, נוסטלגיים או פסיכולוגיים; הוא פשוט פותח חלונות בינו לבין העולם – אל אנשים ומעשים שלו ושל אחרים, שלפעמים נדמים כאינם שייכים לסיפור או לחלום עצמו, אבל גם הם רוצים להיות מסופרים, להישמע, למצוא את מקומם, בסדר או בערבוביה, בשרשרת המכושפת של חתיכות חיים נשכחות, השבות וצצות לפתע דרך כל מיני מחילות נסתרות, כמו שהמתים יקומו אחרי גלגול המחילות האחרון, בבוא תחיית המתים. ליוסף בר יוסף יכולת נפלאה למזוג פיוט וחלום בבנאליה של שגרת יום יום, לחדור ברגישות אל לב חייהם העלובים, העצובים והתפלים של אנשים קטנים וחסרי ייחוד ולהעניק להם יופי צובט לב ועוצמה מרהיבה, הנוגעת בשמים. לילי פרי
    אמא | רונית בכר שחר, עם עובד "אָבִי הִתְאַגְרֵף בְּקָטֵגוֹרְיַת קַל כָּבֵד עַד הַיּוֹם נוֹשֵׂא בְּכִיסוֹ אֶת פִּנְקַס מוֹעֲדוֹן הָאַתְלֵטִיקָה הַקַּלָּה שֶׁל הַפּוֹעֵל פֶּתַח תִּקְוָה. לָכֵן אֵינֶנִּי מְבִינָה לָמָּה לֹא עָצַר בִּימָנִית חֲזָקָה אֶת הַבּוֹקְסִים שֶׁל אִמָּא" אני ממהרת לקבוע שמתמקמת כאן, על במת השירה, משוררת ראויה, אמתית לגמרי – ואף שהקדימו אותי במחמאות ובפרסים – אני מצטרפת לשיירה בהערכה וביראה. הקצב המופיע בשירתה של רונית בכר שחר, הנשימה, גלגול עלילת השיר, אפילו אם העלילה קצרצרה, הצעדה הבטוחה שלה בשלג, במדבר או בשדה קוצים – הם ניצחון הכישרון הברור והבולט של כתיבתה המרתקת על כמה אחרים שבולטים יותר ממנה. גם להם עוד נקדיש מקום קטן במגזין. בינתיים מצטמצמים בכתיבה רוויית שכל, רגש וכישרון. לילי פרי

    דואט - פברואר 2017

    ואריאציותבתוךמציאויות | גבריאל מוקד, הוצאת עכשיו

    סדרות הוואריאציות של גבריאל מוקד מחוננות בארגז כלים מילולי ורעיוני  שלא נבהל מסתירות, מעומס או מדחיסות ויחד עם זאת לא מצויות בו מילים מיותרות. הוואריאציות הללו מכילות רפרנטים מרתקים ומתח בין ייעוד ספרותי כאידיאל אוונגרדי  לבין ייעוד חוץ-ספרותי. מעניין להתעכב על הדרך שבה גבריאל מוקד מפליא להראות איך המרווח הזעיר בכל פיתול בין הניגודם , בכל תיאור ובכל תמונת מצב בספר, משמש סדק שדרכו נבראים עולמות חדשים. על קו התפר בין פילוסופיה לבין ספרות בכתיבה תודעתית- אסוציאטיבית נחשפים מבוכי נפש ומתגלות סתירות קיומיות ברובד לשוני גלוי  ובכישרון רב מתפענח לאט צופן כמעט מיסטי ואנו זוכים בשורה האחרונה של הספר להבעה מפויסת של השלמה עם הקיים –  ספר חידתי, מרתק ומעורר מחשבה. מישל גרינברג

    מאושרי והלאה | הילה עמית, עם עובד

    הרבה אומץ וכישרון יש בדפי הספר הזה – אומץ לכתוב גם על דברים גדולים; והכישרון לתת להם ביטוי מקורי ונועז. על אהבה ומוות כתבו רבים; אצל הילה עמית מופיע צמד הניגודים הזה הן בתפאורה מוכרת כנופי הכינרת ואילת בזמן חופשה משפחתית נינוחה והן בסביבה זרה לרובנו. מכאן משפחות שנופשות על החוף, ומכאן התקשרויות שמנסים להסתיר אותן. מאושרי והלאה הוא ספרה הראשון של הילה עמית, והיא מעזה להתמודד בו עם אהבות  שצריך להילחם עליהן נגד כל העולם או להחלים אט-אט משיברונן, עם חברה שאינה סלחנית כלפי החורגים מכלליה, עם שכול, עם הורות שאינה רצויה. כמה מהנושאים הפחות מסופרים זוכים בכתיבתה לביטוי מרשים. לילי פרי

    דואט - אוקטובר 2016

    קלריסה: טיוטת רומן מן העיזבון | שטפן צוויג, מודן

    סופרים, במיוחד סופרים גדולים, מקפידים ללטש את כתביהם לפני שהם יוצאים לאור, וכך יוצא שרק לעיתים רחוקות אנחנו זוכים לקרוא ספר של סופר גדול שחלקיו המחוספסים שורטים וצורמים לנו. קלריסה של שטפן צוויג הוא רומן לא גמור, צוויג התאבד לפני שסיים לכתוב אותו, אבל דווקא ככזה הוא מספק קריאה מרתקת במקונן הגדול של העולם לפני מלחמת העולם הראשונה. אוהד  עוזיאל

    המעון של מיס פרגרין לילדים משונים | רנסום ריגס, כתר

    פנטזיה לאנטי-גיבור במסע אישי ואנושי. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים הוא לכאורה ספר לבני נוער, אבל הוא בעצם הרבה יותר מזה: מאז שראה אור יצאו עוד שני ספרי המשך, הופק סרט, הוא רב מכר בין-לאומי מפתיע מרתק, סוחף, מרגש, ומפחיד והכל באותו הזמן. במרכז הדרמה עומד נער בשם ג'ייקוב, נכד לניצול שואה, שבילה את רוב המלחמה במעון של מיס פרגרין. כשהסב מת, וג'ק יוצא בעקבותיו מתגלה אמת פנטסטית, מלאה בגיבורים מפתיעים ובעומקים יוצאי דופן. אוהד עוזיאל

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית