מַרְשֶׁה לְעַצְמִי חַשְׁדָנוּת בְּאַהֲבָה זוֹ

שֶׁבָּהּ נִדְבַּקְנוּ זֶה לַזּוֹ בְּצוֹק הָעִתִּים.

אֲנַחְנוּ יוֹתֵר בְּעִנְיְנֵי שׁוֹנוּת מְשֻׁתֶּפֶת

הִשְׁתַּנּוּת עִקְבִית לְאֹרֶךְ זְמַן מְמֻשָּׁךְ.

יָמִים יַגִּידוּ אִם הַדֶּבֶק שֶׁהִדֵּק אוֹתָנוּ

הָיָה מָסִיס בְּמַיִם רַבִּים. הָיָה דָּבִיק

וְכָאוּב. לְפָחוֹת בָּזֶה לֹא הָיוּ לָנוּ סְפֵקוֹת.

חֲשָׁדוֹת, עֲמָדוֹת, שׁוֹנוּת מְשֻׁתֶּפֶת:

הַמִּלִּים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ אוֹתָנוּ הִתְפּוֹרְרוּ לְמַגָּע

בָּאוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁחָשַׂף אֶת חוֹל הַמִּדְבָּר

אַךְ טוֹבוֹת מֵהֶן לֹא מָצָאנוּ.