קצת מוזר להתייחס לפרס ברנר ב-2025, כמו להיתקל באיזו ממותה פרהיסטורית באמצע הכביש. כאילו שהכול תקין בקריית הספר העברית וכל מה שנותר זה לחלק פרסים. ועוד פרס על שם אחד הסופרים המצפוניים ביותר, המוסריים ביותר, הערכיים והרגישים ביותר שקמו לה לספרות העברית החדשה. והלא ברנר עצמו היה בוודאי יוצא נגד המשך הריטואל של חלוקת פרסים ספרותיים בשעה של התגברות האנלפבתיות וירידת קרנה של הספרות בקרב הציבור הרחב והחצי משכיל עד לדרגה של מחלת ילדות חשוכה מימי בית הספר הזכורים לרעה. אין יותר קוראים וכמה עסקנים עוד משחקים בפרסים ספרותיים! הרי להצלת נפשה של הספרות העברית אנו נדרשים היום, ממש כפי שב-1908 יצא ברנר בגנות כוונתה של הוצאת "ספרות" להוציא לאור את כל כתבי הנריק איבסן בתרגום עברי, כאילו שלאיבסן דווקא היתה זקוקה אז הספרות העברית, כאילו שלפרסים היא זקוקה עתה.
הרי יכולנו לצפות לגרוע מכול והנה בכל זאת הפתעה נעימה: בפרוזה הוענק הפרס הזה, בסך 50,000 ש"ח, לעמיחי שלו, מספר ראוי ביותר, שאני גאה מאוד להצהיר על כך שכעורך כתב העת לספרות "עמדה", יחד עם שותפי לעריכה יובל גלעד, פרסמנו בשנים האחרונות באופן די קבוע סיפורים, נובלות וקטעים מיצירות ארוכות יותר משלו. נעים מאוד להיווכח שמספר צנוע ומוכשר, כנגד כל הסיכויים ממש, זכה בפרס.
ואולם, לא כאלה הם פני הדברים כשאנו ניגשים לבחון את הזוכה בפרס ברנר לשירה 2025. מדובר בגלי-דנה זינגר, מתרגמת ותיקה שממשיכה בניסיונותיה לכתוב שירה בעברית. במקרה זה שלוש השופטות הנכבדות, שולמית אלמוג, לילך לחמן ומי-טל נדלר פשוט כשלו. שולמית אלמוג היא פרופסור למשפטים שעוסקת גם במשפט וספרות, תחום ביניים לא ברור, ולא ברורים כישוריה בתחום הספרות. עובדת היותה "פרופסור מן המניין" למשפטים, דהיינו, פרופסור גמור בלשונו של עגנון, יכולה להרשים רק עסקני ספרות מסויימים הידועים במקומותינו.
לילך לחמן היא דמות ותיקה למדי, תוצר לא מרנין של החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת ת"א ("אסכולת ת"א" המעוררת היום תערובת של חמלה וגיחוך), חוקרת שירה (שעשתה ניסיונות גם כמתרגמת וכמשוררת), שלימדה בכמה מוסדות אקדמיים ולזכותה ניתן לומר שהיא לא היכתה שורש בשום מקום.
מי-טל נדלר התגלתה כמשוררת ב"עמדה" ומאז פנתה לכיוונים שונים כולל למסלול האקדמי, אבל ספק רב אם צברה מספיק קרדיט ספרותי כדי לשמש שופטת בפרס ברנר.
מה שעסקני הספרות לא מבינים עדיין זה שהתואר האקדמי הוא זניח מאוד כשמדובר בשיפוט יצירות ספרותיות חיות. רוב חוקרי הספרות אינם מבקרים והם ערלים לחלוטין כשהם באים לשפוט את ערכן של יצירות ספרות בנות זמננו. הרי מנחם פרי חשב בזמנו שישעיהו קורן יחליף את עגנון. דן מירון חשב בזמנו שאבנר טריינין הוא משורר גדול. גרשון שקד חשב שמספרים כאורפז וקניוק ראויים רק לכניסות צדדיות ותלמידו יגאל שוורץ טוען ששמעון אדף הוא "הסופר הישראלי החשוב ביותר בזמננו" (מתוך גב ספרו האחרון לפי שעה של אדף, מספיק מציאות, ועוד נבוא חשבון עם הספר הזה ועם עורכו); ואלה באמת רק דוגמאות אחדות משפע אינסופי. "קרדיט ספרותי" הוא מה שנדרש כאן וזהו כמובן רק תנאי הכרחי, זה עדיין לא תנאי מספיק. אבל מה לעסקנים ולכל זה?
נחזור לגברת זינגר. ספרה הזוכה, אשליה מתקנת (פרדס הוצאה לאור, 2024) זכה כבר בתמיכתם של קרן ת"א ושל משרד התרבות, משמע הוא כבר קיבל חותמות כשרוּת של הממסד. בכלל, הגברת זינגר היא חביבת הממסד ומתגאה בכך שהשתתפה כבר שש פעמים בפסטיבל השירה במטולה! ואיך לא? הקריאה בספר הזה מסבירה את הכול: אין כאן שום דבר בוער, שום דבר מתפרץ, שום חריגה מהשבלונות הידועות והאכולות. והרי השבלונות האלה הן האויב מספר אחד של השירה. גלי-דנה זינגר היא בוודאי אדם אינטליגנטי ורגיש אבל מה לכל זה ולשירה? הכתיבה שלה לא מותירה אפילו שריטה בלב הקוראים: "השנאה העיוורת מגששת באופק/אינה מוצאת את הקו לשבור./הדמיוני איננו שביר אחרי הכל/גם לא לפני/כשהוא מעלה את הסומק הממשי/או מכסה בזהב הפיות/את המעלה-מטה/של הראיה הכוללת…"
מה זה בדיוק? האם צריך להזכיר לשופטות הפרס הנכבדות שהשורות "המעלה-מטה של הראיה הכוללת" נושקות לגרפומניה? גם הניסיון להתחכם ולתת כותרות מפולפלות לשירים התפלים והסתמיים שלפנינו (למשל, השורות האלה הן מתוך "שיר" שכותרתו: "האם ייתכן משולש שיש לו שלוש זויות כהות?") לא צולח. אי אפשר לתבל פיגולים ולצפות למעדן. יש איזו נינוחות ושובע בשירים המאוזנים כל-כך של הגברת זינגר, הכי רחוק מברנר שאפשר. לצד תִפלוּת יש ניסיונות הִתחכמוּת:
"…האם זאת יד המקרה/או יד הגורל?/הגעתי מלרחוק/ולא ראיתי הבדל/האם מה שאני רואה במלה "מרחק"/קרוב אלי ממרחקים אחרים?
גלי-דנה זינגר מפליגה ומפליגה למחוזות אינסופיים של תִפלוּת מוחלטת, היא מנסה להתחכם קצת ברוח קונצפטואלית שמזכירה את חזי לסקלי וגורמת ללסקלי להיראות גאון. כך בשירי המחזורים "א"ב הבחירות" ו"שום מקום: ראי כנגד ראי" המלווה בצילומים. אבל שום דבר לא עוזר.
מה שאנחנו מחפשים בשירה בין השאר זה איזה טון אישי, איזו אישיות בולטת, איזו ראייה חד-פעמית, איזו חריגה פראית מהנורמה הלשונית, הרגשית, הסמנטית. אבל גלי-דנה זינגר מודה בשירים שלה שהיא מאבדת את עצמה ואנו באמת לא מוצאים שום דבר מכל אלה בשיריה. במקום זה אנחנו מוצאים הרהורים כלליים מאוד שלא נוגעים בדבר: "התר אחרי אמת/להמיתה/מאבן את רוחו/לדעת/מילת סלע תיפול לים/ותחזור כחול/והים לא ישתוק/לעולם/יביע את דעתו/מכל צדף/וכל קונכיה/אין זאת אמת/לאמיתה/אלא סתם מלים". שירה שנכתבת כמצוות אנשים מלומדה איננה שירה וזהו בדיוק המקרה שלפנינו. אבל השופטות שופטות והפרסים מחולקים. גלי-דנה זינגר זכתה השנה בפרס ברנר לשירה. אבל כולנו הפסדנו.